פרוזה
נתנאל בולג
הכל נגמר מהר

נתנאל בולג

הכל נגמר מהר

הכול נגמר מהר, השמש הייתה חמה, הסולר הספוג בצמיגים לא בער. היד שלי רעדה, זרקתי גפרור אחרי גפרור והחיילים התקרבו, אחר כך בועז אמר לי שזו לא בעיה שלי, לסולר לוקח זמן לבעור. התרחקנו והשארנו מאחורינו את השער הצהוב שכבר היה מלא אנשים בירוק וכחול. הבטנו זה על זה, על הצמיגים, על הנינג’ות פלדה שעיקמנו במסירות אין קץ, על תלתליות הברזל שפרסנו מסביב, לא היה נראה שמישהו התרגש מהן במיוחד. לא יודע מה דמיינו. הנחנו שהם קודם כול ירוצו וינסו לתפוס אותנו, אף אחד לא אמר לנו בבית הכנסת או בהפגנות או על חוף הים או בכל השעות שרבצנו בפעוטון או דיברנו עם הלוחמים במגדל שמירה שהצבא יגיע ורק יצעד בטורים אחידים ואנחנו נרגיש בפה מיד, בטעם של הרוק המתייבש, שזה נגמר עוד לפני שזה התחיל. אנחנו היישוב הראשון שמפנים בגוש והשעה היא בקושי שמונה בבוקר, וכבר הבנתי שהפסדנו.
הלכתי מהשער ונכנסתי לבית, שמתי טלית ותפילין ועליתי לגג. היו שם עוד אנשים ולמטה החיילים התקבצו בפינות, גושים שחורים כחולים ירוקים מציפים כל פינה ביישוב, את גן הילדים וסביב בית הכנסת ואת המקום ההוא ליד הפרצה בגדר שאפשר לראות ממנה את חאן יונס, ושפעם אחת דיברתי משם עם הנערה הכי יפה בעולם שרצתה לשאול מה שלומי וצחקה וביקשה שלא אהיה אלים מול שוטרים כי הם נציגים של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ואנחנו גוף אחד, איברים איברים, אני והחיילים שמטביעים את היישוב בקבוצות שלהם, שמתפרסים עם דגל ישראל ומשקפי שמש שחורים ברחבי מורג. ואני הבטחתי לה, לבחורה הכי יפה בעולם שביקשה שאני אבוא להדריך איתה בשנה הבאה, שאני לא מאמין באלימות אבל גם לא סובל שמדברים על מדינת ישראל כאילו יש בה משהו קדוש. ירדתי מהגג עם התפילין על המצח והטלית מחבקת אותי ואני בגולה בארץ ישראל בין חאן יונס לרפיח.
עברתי בין החיילים ששתקו והביטו בי. ניסיתי להבין למה הם פה, איך הלב היהודי שלהם לא נמס, מה יהודי בהם, הרי הטלית שלי היא הדגל האמיתי, שאלתי אותם אם הם יודעים את זה. חיילת אחת בכתה, צעקתי עליהם – מה אתם עושים, להרוס משפחות, להחריב חיים של אנשים, בשביל מה? חייל אחד ביקש שאפסיק, בשביל מה? אין פה כלום, לא שלום ולא עסקה, רק חורבן. אתם ריקים, עניתי, חלולים, אימנו אתכם להיות רובוטים, אבל אני לא קונה את זה. החיילת נשברה והתחיל לבכות בפנים אדומות, והקצין שלהם ביקש יפה שאני אלך, ואני התרחקתי וצרחתי עליהם שיש להם לב, שהצבא לא יכול לקחת מהם, ששום דבר לא שווה את זה. ועברתי לקבוצת חיילים אחרת, ולעוד אחת, וצרחתי עם התפילין בין העיניים עד שגררו אותי לתחנה מרכזית בבאר שבע.
יותר אני לא צורח כמו נער תמים אחרי כיתה י”א ולפני כיתה י”ב. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה שם ביום של הפינוי, וכשבועז העלה פעם בחצי צחוק את הקטע הזה של התפילין ונבואות הזעם, אמרתי לו שיסתום. בעמונה כבר זרקתי מוטות ברזל מהגג כי אלוהים הסתיר פניו ממני והבחורה הכי יפה בעולם לא רצתה לדבר איתי יותר כי זה לא צנוע, וכששמו אותי באוהל פצועים ליד יס”מניק הסתכלתי עליו בשקט ואמרתי לו שאת האלה הזאת לא אמורים לדפוק בראש של יהודים.
זה חזר לי, הצרחה בבטן, לא מזמן. בכתבה באפליקציה של ‘הארץ’ נראו הפנים של איאד, האוטיסט בן השלושים ששוטרים רצחו בשמונה כדורים כשהוא שוכב על הרצפה, מגונן על ראשו בתוך חדר של פחי זבל ליד המקום של בית המקדש בירושלים. מדריכה בת חמישים סיפרה עליו ועל הסמארטפון ששמר עליו בדרך כל היום הביתה, גונן עליו בתוך ים האי ודאות האלים שאנחנו חיים בו. הסתובבתי בסלון ואמרתי לאשתי שאני נוסע לירושלים עכשיו להפגנה, אני לא יכול יותר, אני רוצה לצרוח שאנחנו מדינה יהודית, שאמור להיות לכל זה משמעות. לא באנו לפה כדי לרמוס את הדשא במגפיים שחורים וטלית קטנה מעל הכיס של המדים. מה זה לנסוע מתל אביב להפגנה בירושלים בשביל דבר כזה שאלתי אותה, אז תיסע היא אמרה. לא נסעתי.

15 להתנתקותאיאד אלחלאקהפגנותהתנתקותעמונה

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק