יותם שבח

הייתי מאוכזב מאוד וצעדתי הלוך ושוב על השטיח הכחול.
בגרון שלי התגבש גוש קשה מכעס ועצבים ולרגע חששתי להיחנק ממש.
הגזרות החדשות שהטילו לא מצאו חן בעיניי כלל.
קצב ההליכה שלי התגבר, והרגשתי שקירות החדר הולכים וסוגרים עליי.
האמתלה: מדובר בסרט מפחיד ביותר בנושא לווייתנים. “לווייתנים!” כאילו מדובר בעניין שדורש תעודה ממוסד יוקרתי או כרטיס חבר במועדון הזהב. חוצפה. איזו מחשבה מעוותת.
מהצצה מחתרתית שהעזתי להציץ כלל לא נראו לווייתנים במסך. רק אנשים עם זקן וסירות. אילו היה זה סרט שמתחילתו עד סופו היו רואים בו לווייתנים בשורה, עוד הייתי יכול להבין. לא להסכים, אך להבין את הלוגיקה. אבל אנשים עם זקן וסירות. את זה אף אחד לא טרח להזכיר. שהרי הייתי בוודאי בוגר מספיק לראות סרטים על אנשים עם זקן וסירות. את שניהם כבר ראיתי בנפרד.
הייתי בוגר לגילי. העובדה הייתה שכבר קראתי ספרים באורך שלמעלה משבעים עמודים בנושאים הקשורים בחיות. אפילו זאבים, שיש שיגידו שזו חיה מפחידה אלפי מונים מסתם לווייתן ששוחה לו בים ואינו מפריע לאף אחד. אך עובדה זו נבצרה ככל הנראה ממוחם הממולח של קובעי המדיניות בבית.
וגם העובדה שידעתי היכן בדיוק מחביא אבא את האקדח שלו. ראיתי במו עיניי שהטמין אותו מתחת למיטה שלי בתוך כספת לבנה. ובכל זאת ההוראה ניתנה. עיוורת לשתי העובדות: הראשונה בעניין ההשכלה הספרותית שלי בדגש על נושא בעלי החיים, והשנייה שנתנה לי יתרון אסטרטגי בעקבות הידע המוחץ שלי בתחום מודיעין השדה. ובכן הבדיחה על חשבונם.
אני נותרתי במיטה שלי תחת המזגן הישן שהקפיא את החדר ופלט חרחור מכאני בלתי נסבל.
הקמתי בכוחות עצמי מקדש במיטה שלי. שמיכה דקה של קיץ מהודקת לתריסי העץ הכבדים שעמדו כחוצץ ביני לבין העולם שבחוץ. חרוט מאורך וטהור. בליבו מזבח חצוב משתי כריות עם הדפס גיאומטרי.
אם ירצו להיכנס למקדש יוכלו להתחנן. גם אז לא אתן להם להציץ אפילו. באמת חכמים גדולים.
המקדש נבנה לכבוד הלווייתן שיבוא. בטקס צנוע כיסיתי בגופי הזעיר את המזבח. מצמיד רגליים דקיקות לחמוקיו הרכים. מתפלל ללווייתן שלא יתמהמה.
בסלון נשמעו קולות סערה. הרעש עלה על קולות המזגן. הזעקות נשמעו מייד אחריו. גלים התדפקו על מסך הטלוויזיה.
ניסיתי בכוח לסגור את תריסי העץ אך הייתי חייב להביט. מתוך אינסוף המים הפרושים על לוח האוקיינוס צמח גופו של הלווייתן. באיטיות נוראה הוא גדל וגדל עד שהאוקיינוס עצמו נראה כמו אמבט רחצה פשוט. הבטן שלי עלתה על גדותיה.
התחפרתי מתחת לשמיכה והתעלסתי בעקשנות עם כריות המזבח שלי. מקווה שכל ההמולה תיגמר מייד. הטקס חייב להצליח.
הסלון היה כבר אבוד. הייתי אומנם בוגר לגילי. אך בזוועות כאלה מעולם לא נתקלתי. נאלצתי להביט מעבר למיטה. הכול הוצף והסערה הקציפה גלים לכאן ולכאן. כבר אי אפשר היה למנוע חדירה. אחזתי במיטה בכוח.
לרגע קטן המיטה נעה בשקט. שטה בבטחה במים שהתפשטו בכל חדרי הבית. התנועות היו מדודות. איזה יובש יחסי היה במיטה הקטנה שלי לעומת הרטיבות האינסופית שאחזה בכל חלקי הבית.
לרגע דקיק השקט נשמר. קרום המים עמד מוצק. מגש מתכת זוהר.
והנה קרע. ומתוך הקרע גוף, ומתוך הגוף כוח אפור מחוספס.
הלווייתן התנפח מתוך המים. עולה ועולה ללא הפסקה. הוא מילא את החדר כולו. ברשע שלו. המכנסיים שלי היו רטובים.
צעקתי אליו ונתתי בו אגרופים. נאלצתי לטפס על ראשו. קראתי קריאות עזרה לאלים אך הרעש היה חזק מדי.
הלווייתן חילל בגופו את המקדש שבניתי. הוא נכנס אליו בכל העוצמה. הכול עצר.
הלווייתן חיכה עד שארד בזהירות מקפליו.
עמדתי לבד על כריות המזבח.
הגיע הזמן לתת אולי להקריב או להעלות קורבנות.