ישי פרץ

העיניים סגורות. הגוף לא זז. חסר הכרה ומונשם. הוא שוכב על הבטן. החזה מוגבה קלות. מכונת ההנשמה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רופאים ממוגנים וסטריליים נכנסים מדי פעם ובודקים סימנים חיוניים. גם החדר סטרילי אך אין הוא יכול לנגיפי הגעגוע שתוקפים את המערכת החיסונית הגמורה שלו. הם מקיפים אותו. הריאות בתפוקת אפס כמעט אבל הראש בקיבולת מלאה. חודרים לו לעצמות. מד הגעגוע מכוון אל האזור האדום בשעון. מאיים להתפקע.
העיניים שלה פקוחות כבר כמה לילות. לא מפסיקה לזוז. בהכרה מלאה ונושמת. הבית סגור אך החרדה מטפטפת פנימה ומקיפה אותה. הוא הבטיח שתמיד נהיה יחד. שלא נתפרק. שנתרפק.
הצפצוף המונוטוני בחדר הסטרילי מספר שהוא עדיין כאן אבל משמיט את השאר. שבועיים לבד וכבר הכול קורס אצלו. רק המכונה מחזיקה אותו שלא ילך. דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רשרוש הרופאים הממוגנים, הנכנסים מדי פעם, מתמזג עם קונצרט הרעשים שמפיק החדר. הוא חושב עליה, זוכר שהבטיח שתמיד יהיה שם בשבילה, בטוב וברע, שלא יתפרקו. שיתרפקו. ועכשיו כמו טמבל שוכב על הבטן בחזה מורם ונותן למכונות לדחוף לו אוויר. הוא מקבל אותו בהכנעה. היא לבד עכשיו. מהדהדת בראשו. מסתובבת בבית. כמו חיית בר בכלוב, חושבת לעצמה איזה מין דבר זה להיות ככה לבד, בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי האישה שלך שתחזיק לך את היד, שתדבר איתך גם כשאתה חסר הכרה ומונשם, שתדאג לך מקרוב, כמו שרק היא יודעת, למודת ניסיון של שנים שכבר לא סופרים. איך אפשר ככה בלי אף אחד להיות איתו, שואלת את הכלום שסביבה. שאלות של סימן קריאה. מה זה החיים האלה אם אחרי כל השנים ביחד אי אפשר פשוט להיות ליד. את זה כבר נדמה היה לה ששאלה בקול, לעצמה, כשהיא לבד, אז התיישבה במטבח על הכיסא שלה, מסתכלת על כוס הקפה שלו שעדיין מונחת על השולחן. בלי סוכר. כוס זכוכית. כן כן אני יודעת. מהדהד בראשה.
אין חיסון לגעגוע שלו, אין כדורים שיכולים להרגיע את כאב ליטופי הפאנטום שלה. על הלחי, עכשיו על המצח. יד שמכירה כל קמט מלטפת בעדינות את הראש. כואב לו כשהיא מחזיקה לו את היד. החדר ריק וקפוא אבל האצבעות שלו מזיעות. הוא בוכה ואף אחד לא רואה את זה. חסר הכרה ומונשם. הוא לוחש לה באוזן נראה לי שסוף סוף התחלתי לחבב אותך וזה מצחיק אותה. הגיע הזמן היא עונה לו, רק חמישים ומשהו שנה ביחד. מהדהד בראשה. איך זה שאנחנו כל כך זקנים ועדיין לא יודעים אידיש. זה בושות שתדעי לך. בסוף החבר’ה של הדיור המוגן עוד יחרימו אותנו ונראה אותך מסתדרת בלי בינגו כל כך הרבה זמן. היא מחייכת ודומעת. הדהוד. רוצה רק כמה דקות עם השטויות שלו. שיידע שאני איתו. שלא יחשוב ששכחנו. שהתייאשנו. אין חיסון לגעגוע שלה.
הצפצוף המונוטוני לא מעניין אף אחד. הרופאים הממוגנים נכנסים לאזור הנגוע, מסתכלים על המסכים הצמודים למיטה ויוצאים במהירות. כמעט בריצה. כמה שפחות להיות ביחד. כמה שיותר לבד. רק בודקים סימנים חיוניים והחוצה, והמסכים ממשיכים לשקר והצפצוף המונוטוני ממשיך לספר לרופאים סיפור אחר. אבל אותו, חסר ההכרה והמונשם, אף צג ושום צפצוף לא ירמו. הוא יודע שהוא על אפס סימנים חיוניים. הסימן החיוני היחיד שלו לא איתו בחדר. היא בבית, במטבח, אבל לא אכלה כבר יומיים. מחלה ארורה, היא ממלמלת בשנאה, באה בלי שאף אחד הזמין אותה ושינתה את חוקי המשחק. הפכה את הביחד מסיכוי לסיכון. ברגע אחד. ארורה שכמותה, מפיצה את נגיפי הבדידות שלה לכל עבר בלי לפסוח על אף אחד. טוב לה היות האדם לבדו. בלי עזר כנגדו. בלי הביחד שכפה אלוהים על האדם. מחלה ארורה. ויהי ערב ויהי בוקר מכונת הנשמה.
היא לבד וזה משגע אותו, חסר הכרה ומונשם, הוא הבטיח ועכשיו כמו טמבל הפוך על המיטה. המכונה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. איך שהוא אהב אותה. אוהב אותה. הוא לבד וזה משגע אותה. מה בן אדם צריך ברגעים האלה אם לא מישהו שיחזיק לו את היד. ואיך שהיא אהבה. אוהבת.
את כל התרופות האפשריות כבר קיבל, והמחלה, עושה רושם, לא הולכת לשום מקום. נשארת איתו. מצאה בו בית קינון מושלם להפצת נגיפי הבדידות שלה. דמעות זולגות על לחיים שאף אחד לא רואה. נגיף הבדידות יושב בתוך המערכת החיסונית שלו ומפרק אותה. מתרבה ותופס עוד ועוד מקום. מדליק פה ומכבה שם. המכשירים מצפצפים. ברקים ורעמים. הסערה הדלקתית הגיעה. המסכים מתריעים. הרופאים נכנסים בריצה מהירה, מרשרשים את דרכם פנימה ומנסים לעזור. הוא עוד הספיק לשמוע לשבריר שניה את הצפצוף הארוך שבישר את מה שידע הרבה קודם. עוד לפניהם. לפני המסכים והרופאים המרשרשים. אפס סימנים חיוניים. היא הרגישה את זה, במטבח, עוד לפני שהטלפון צלצל. הייתה מוכנה והתיישבה. מחכה. הדמעות זולגות. נגיף הבדידות השלים עוד יום עבודה. הספרות באתר האינטרנט התקדמו באחד. בטלוויזיה לא עברו למשדר מיוחד. ברדיו דיווחו, בן 75 נפטר הבוקר בבית החולים, מחלת רקע: אהבה.