מוריה תעסן מיכאלי

השקית

 

היא הוציאה בזהירות את השקית בעלת התיוג האקראי שכבר מזמן טושטש ודהה. בפנים היו מספר חפצים שזרקו אותה הרחק הרחק בזמן, והיא החלה להתבונן בהם בזה אחר זה: ראשית שתי מחברות – אחת מסודרת ומאורגנת, מלאת טבלאות שמות ומשימות אשר כל עמוד בה היה צפוף בסימונים ורעיונות שמילאו את השבועות האחרונים שחוותה שם והשנייה מלאת מחשבות והגיגים, סיפורים שתיארו באופן כמעט חזותי את הרגשות שצפו בה בכל אחד מהימים, בעיקר אלו האחרונים. שורות שורות שמספרות סיפור בלתי ייאמן שהופך ונעשה מפוכח עד שנדם.

התבוננה במכשיר הקשר. המכשיר ששימש כדי לעדכן היכן ממוקמים כוחות צבאיים שניתן לשלוח אליהם קבוצות לניסיונות שיח, לעדכן איזו משפחה צריכה עכשיו צוות מתנדבים שיסייעו באריזה, סידור או השגחה על ילדים שהוריהם בעצמם זקוקים להשגחה והיכן נדרשים כמה חבר’ה עם מצב רוח וגיטרה שיבואו לנסות ולשנות את החלקיקים באוויר. היא נזכרה בערב ההוא, כשעשתה מעשה שהיה אסור בקבוצה הפנימית לה השתייכה, ופתחה את המכשיר כדי לדווח שהיא עצמה זאת שזקוקה לעזרה. “אני נשברת”, היא בכתה לחבריה מחלון בית הכנסת בו התכנסו כל הבנות שבאו מבחוץ, “יש כאן מאות ואלפי בנות שמחכות לדעת ממני מה הצעד הבא שצריך לעשות אבל אני עצמי לא מסוגלת ללכת יותר”.

כעבור שתי דקות הגיעה התשובה – צאי החוצה. היא יצאה ופגשה שני חברים שפשוט אמרו לה – בואי. והיא באה. והם הלכו בין חצרות, וראו מרחוק ומקרוב חיילים וחיילות והיא ידעה שהיא חייבת לחזור אל בית הכנסת כי היא בעלת תפקיד, אבל קודם לכן היא חייבת מנת חמצן. והחמצן הגיע בצורה של חברים קרובים שיושבים עם הרבה גלידה ומעט ציניות או להיפך, ומנסים לעכל את זה גם את זה ולהבין את האירוע שהם עכשיו בתוכו.

ואז מישהו שולף גיטרה ומישהי חליל ומתחילים לנגן ולשיר. בסביבות עשר בלילה דופקים השכנים. אם אנחנו מפריעים נפסיק מיד. סליחה, גם ככה הימים רגישים. מפריעים? תוהים השכנים, תסתכלו בחלון. ושם בחלון עוד כמה עשרות שהתקבצו אל המוזיקה וניסו לנשום צלילי נחמה. אז מתחילים ללכת, ומצטרפים כלי נגינה ומצטרפים עוד הולכים, מי בשירה כואבת ומי בשתיקה כואבת לא פחות.

והם כבר עשרות ומאות רבות והתהלוכה מתחילה אך לא נגמרת והנה תיכף מגיע הרגע המסוכן שבו אפשר להיעצר. לכי לך – מבקשים ממנה חבריה. חזרי למקומך אבל אל תשכחי שתמיד תמיד אנחנו כאן.

שבועות וחודשים לאחר שחזרה הביתה עוד הייתה מדליקה את מכשיר הקשר ומנסה שוב – מישהו שם? מישהו שומע אותי עכשיו?

ואז החולצה עם הקרע ואז הדגל שבו הייתה עטופה כשהוציאו אותה מבית הכנסת. והתמונה האיומה בה רואים אותה ברגע הכאב הגדול ביותר שלה, התמונה שהתפרסמה לאחר מכן בכל בית ובכל מקום ובמקום שתוכל לעטוף את פצעיה עם עצמה נאלצה להיות שותפה לצחוקים עם החבר’ה שחרכו לה את הנשמה.

והשרשרת עם הצדפים שענדה בחתונה בה הזכירה בקול לכל המשתתפים שיש כמה חורבנות שאנחנו ממשיכים לשאת והם חלק ממי שאנחנו. ויש אפר מקלה על ראשו של החתן ויש צדפים צורבים על צווארה שלה. ועוד כמה תמונות וגרגירי חול שמסתובבים בקרקעית השקית, זיכרונות של מי הייתה ומי היא היום.

וכמדי שנה, היא החזירה את הכל באופן מסודר, עטפה את השקית היטב וטמנה אותה מתחת לעצמות החזה, במקום החלול של חלק מליבה אותו השאירה טמון שם בחולות.

15 להתנתקותאמונההתנתקות

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק