שירה
צור ארליך
והנה חלום

צור ארליך

והנה חלום

וּכְשֶׁהֵקִיץ רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
מִן הַתַּרְדֵמָה הַגְּדוֹלָה
וּפָקַח בַּחֲבָטָה אֶת רִיסָיו,
וְרָאָה אֶת בָּנָיו וְאֶת רוֹפְאָיו וְאֶת סָרִיסָיו,
יָדַע כִּי הוּא בְּבֵית הַחוֹלִים
וְלֹא בְּהֵיכָלוֹ,
וַיֹּאמַר: הָיִיתִי בַּחוֹלְמִים,
וָאִיקַץ וְהִנֵּה חֲלוֹם.

 

וּבְקוֹלוֹ הָיְתָה הָרְוָחָה
אֲבָל לִבּוֹ פָּחַד עוֹד וְרָחַב.
פָּחַד כִּי חֲלוֹם וְאֵין פּוֹתֵר,
רָחַב כִּי רַק חֲלוֹם וְלֹא יוֹתֵר.
וַיֹּאמַר: הוֹצִיאוּ כָּל זוֹנְדָּה מֵעָלַי,
הָסִירוּ מִמֶּנִּי תְּרוּפוֹת וְסַמִּים,
וּתְנוּ לִי אֶת מִקְטָרְנִי וְאֶת נְעָלַי,
וַאֲסַפֵּר חֲלוֹם עַל שְׁנָתַיִם יָמִים.

 

עַל שְׁנָתַיִם סִפֵּר הַמַּחְלִים,
עַל שְׁתֵּי כְּבָשִׂים רָעוֹת בָּשָׂר,
שֶׁאָכְלוּ אֶת הַיָּפוֹת בָּרְחֵלִים,
כִּבְשָׂה אַחַר כִּבְשָׂה.
סִפֵּר אֶת חֲלוֹם בְּנוֹת הַצֹּאן
תּוֹךְ שֶׁהוּא רָץ, וְסָרִיסָיו-מֵרָצוֹן
אָצִים אַחֲרָיו, בַּמִּסְדְרוֹן, בַּמַּעֲלִית,
לִשְׁמֹעַ חֲלוֹם הַשַּׁלִּיט.

 

– בַּחֲלוֹמִי, וְאֵינִי שַׁלִּיט עוֹד בָּרוּחַ,
וַאֲנִי שַׁלִּיט בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יָרוּהָ,
וְהָרוּחַ שַׁלֶּטֶת בִּי וְהִיא רוּחַ רָעָה
כִּי בָּאוּ שְׁתֵּי שְׁנוֹת הָרָעָב.
וּפִי שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁמָע לִי קוֹרְאֵנִי כּוֹבֵשׁ,
וְרַגְלַי שֶׁאֵינָן נִשְׁמָעוֹת לִי רָצוֹת לְהָרַע,
וְנִשְׁכַּחַת, כְּבֵדָה, יְמִינִי. וְחִכִּי יָבֵשׁ.
וְרוּחִי הַצּוֹעֶקֶת עֲצֹר נִשְׁבְּרָה.

 

וַאֲנִי כְּשָׁבוּי בְּיַד רוּחַ, אֲנִי כְּנִכְפֶּה,
וּפִי מְדַבֵּר וְאֵינֶנִּי דּוֹבֵר בּוֹ, בַּפֶּה,
וּפִי מְצַוֶּה וְזוֹמֵם, זָמֹם וְרָקֹחַ,
וְכֹחִי אֵין עִמִּי, אַךְ מַרְאִי כְּרַב כֹּחַ.
וְהִנֵּה עַל הָאָרֶץ עוֹלִים חַיָּלַי בְּשָׁחוֹר
וַאֲנִי הַפּוֹקֵד, וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אָסָם,
וַאֲנִי הַפּוֹקֵד לְשַׁחֵת אוֹתָהּ, בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר.
וְעָשָׁן וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת קַסָּאם.

 

וָאֶזְעַק. וָאִיקַץ. וַתִּפָּעֶם רוּחִי.
זֶהוּ זֶה, חֲבֵרִים. מוּכָנִים? עֲרוּכִים?
מִי – הֵרִיעַ, וְקוֹלוֹ דְּרוֹר –
בְּעַד חִסּוּל הַטֶּרוֹר?
קָדִימָה – טָפַח עַל מִכְסֵה מָנוֹעַ –
לְהַתְחִיל לַעֲבֹד:
רוּצוּ, אַתֶּם, זְקֵנִים וָנֹעַר,
רוּצוּ, תִּתְפְּסוּ אֶת הַגְּבָעוֹת.

 

 

י”א בטבת תשס”ו, 11.1.2006

 

15 להתנתקותהתיישבותהתנתקותשרון

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק