דבורה זגורי

בטקס יום העצמאות חוי עמדה מאחור. היא נסתה להקטין את עצמה לא לבלוט בחולצה השחורה על רקע כל החולצות הלבנות שמילאו את מגרש הספורט של הישוב. כשהיא התלבשה ללכת לטקס היא חיפשה בארון את החולצה הכי יפה שלה. לא אחת שתהיה מוגזמת כמו זאת עם התחרה בצווארון ולא חשופה מדי כמו הירוקה מקטיפה. היא לא רצתה לבלוט, סתם חיפשה חולצה חמודה ומחמיאה, השחורה התאימה בול. היא לא העלתה על דעתה שאנשים לובשים חולצות לבנות. כולם במגרש הספורט, גברים נשים וטף לבשו חולצות לבנות. הם ברכו אחד את השני בברכת: “חג שמח!” במנגינה שהיא הכירה שמברכים אחד את השני בימי חג אמיתיים כשחוזרים מבית הכנסת. מנגינה שגם באידיש היא מתנגנת טוב: “גוט יום טוב״.

חוי נסתה להצניע את עצמה מאחורי כמות הקהל שחולצותיו לבנות ועיניו נוצצות והוא מברך זה את זה בחג שמח במנגינה שהעלת בה דמעות כי זו המנגינה של הבית. לא שקל לה להצניע את עצמה כי בכל מקום שהיא מציגה בו את עצמה ואומרת: “נעים מאד, חוי שטיין” מיד נודדות העיניים של המתבונן אל מכנסי הג’ינס שלה, אל הגופיה הקצרה, אל העגיל שבבטן והיא רואה איך בעיניים שלהם הם מנסים ליישב את הסתירה. עד שבסוף הם אומרים: “אההה” ארוך כזה של מביני דבר. ואז עולה חיוך על שפתיהם: אה, הנה בחורה מהסיפורים, נערה חרדית שעזבה. זה נראה שהם כמעט נהנים מהתופעה שהיא. כמו לצפות ביליד אפריקאי מערוץ נשיונל ג’אוגרפיק שיצא מהטלויזיה וקם לתחיה מולם..

חוי מכירה את המבטים האלה, את ה”אה” הארוך ואת החיוך המתלווה והיא פשוט מחייכת גם, איך אומרים?: “כמים פנים לפנים”. כי מה? היא תתחיל להסביר להם שאין בכלל מה לחייך? שזה מסע שהיא לא מאחלת לאף אחד? שהיא לא תמיד יודעת איפה היא תישן בלילה? שהיא מתגלגלת מעבודה לעבודה? וזה בכלל בימים הטובים שיש לה עבודה, ומה עם כל הימים שלא היתה עבודה ואפילו מה לאכול לא היה תמיד? נגיד עכשיו היא מלצרית בקפה קטן בקניון ליד בית שמש. אז יש עבודה ויש גם עוד קצת לנשנש. נכון, סבתא בלומה אמרה שתמיד היא יכולה לבוא אליה לאכול או לישון אם היא צריכה, אבל חוי רצתה לשמור את ההצעה הנדיבה של בובע בלומה לימים שהמצב יהיה קצה הקצוות. ובגלל שהיא החליטה להיות חזקה ולעשות את זה באש ובמים, היא אכן היתה חזקה ולא הרשתה לעצמה לקרוא לאף אחת מהמצוקות ‘סוף העולם’.

אמא שלה אומרת שהיא תמיד היתה: “עקשענתע”. שזה עקשנית ומרדנית “מגיל שנה, איך שהיא היתה זורקת את הבקבוק בפרצוף אם זה לא היה טעים לגברת” ואחר כך, חוי זוכרת זכרונות מגיל די צעיר, היא רבה ונלחמה על כל שמלה, וכל בובה, עם כל גננת וכל מורה. מול כולן היה לה קשה להוריד את הראש, לקבל מרות, לעשות מה שאמרו לה בלי וויכוחים. היא זוכרת את עצמה מתווכחת המון בבית הספר, עם המורות, עם המנהלת. חלקם ויכוחים פילוסופיים, לימים היא הכירה את המילה “תיאולוגיים” והבינה שכנראה היו גם ויכוחים כאלה, חלקם ויכוחים פסיכולוגיים, על נפש האדם ומה מאיר אותה ומה מקווצ’ץ’ אותה. וחלקם ויכוחי סתם רק בשביל להתווכח, רק כי ככה היא התרגלה.

במשך השנים חוי למדה לא להתווכח. לעשות מה שאומרים, להוריד את הראש ולשתוק ובסתר לעשות אחר כך מה שהיא רוצה. הרבה חברות שלה בסמינר חיו ככה. היו להן חברים בנים שנפגשו איתם בלילות ואף אחד לא ידע שהן מגיעות טרוטות עיניים לסמינר בבוקר אחרי לילות ארוכים במגרשי חניה חשוכים. היו להן בתיק סטים שלמים של בגדים מקומטים ואיפור וג’ינסים שהן היו משתחלות אל תוכן איפשהוא ביער רמות, או במגרש החניה של מרכז כלל, או בדרם תל אביב באיזה מחסן. חוי לא אהבה את השקר הזה, היא ידעה לשקר טוב, גם היא עשתה את כל מה שעשו החברות כמה פעמים, אבל השקר שישב לה דוקא טוב על הפנים שלא הסגירו כלום כרסם לה בלב והיא הרגישה איך הלב שלה הולך וקטן ונחלש ומשחיר מיום ליום. אולי הוא כבר נראה כמו ריאות של מעשנת כבדה. היא חשבה.

הקהל במגרש הספורט מקשיב לנאומים שעל הבמה, מדליק לפידים שרק לפני שנה או שנתיים חוי שמעה שביום העצמאות קוראים להם ׳משואות׳. חוי חושבת שהיא יכלה לחסוך הרבה מהבלבול של אנשים אם היא היתה נגיד משנה את השם שלה. בשביל מה להסתובב בגופיות עם שם כמו ‘חוי שטיין’ ולקבל כל הזמן מבטים דו משמעיים שכאלה. אם היו קוראים לה יעל או טלי, זה לא היה קורה. יש המון יעל וטלי ולירון ונטע, היא יכלה לבחור לעצמה שם כזה. לפעמים היא קונה כוס קפה ב’ארומה’ וכשבקופה שואלים “מה השם?” היא מודדת לעצמה שמות. נועה, או רונה או כל מיני כאלה. ואז כשקוראים ברמקול שהקפה של נועה מוכן, הם מכריזים איזה שלוש פעמים עד שהיא נזכרת שזו היא ובאה לקחת אותו. 

אבל להחליף את השם היא לא רוצה. זה דבר זהותי כל כך עמוק בעיניה, השם שלה, היא אפילו אוהבת אותו, למרות שהיא חושבת שהוא לא כל כך יפה. איזה דבר מוזר.

אז היא נשארת ‘חוי’ ומסכימה למבטים התוהים.

בטקס מתחילים לשיר את ‘התקווה’. חוי מסתכלת סביב, כולם יודעים את המילים, כ ו ל ם . ללא יוצא מן הכלל. רק היא בסוף השורה האחרונה הרחוקה ביותר מהבמה, עומדת יחידה בחולצה שחורה ולא יודעת את המילים. את המנגינה היא שמעה וגם מילה פה מילה שם. מילים כמו “ציון” ו”צופיה” ו”פאתי מזרח” שהן מילים מאד יפות בעיניה ואפשר להרגיש איך אור בוקע מאחוריהן, לידה עומד גבר גדול ועל כתפיו ילדה קטנה, החולצה הלבנה של הגבר קצת מתפוצצת על הכרס שלו, והקשת בשיער של הילדה נופלת לה על המצח.

איך היא בכלל הגיעה ליישוב הזה? מיכאל הביא אותה. מיכאל הוא האחמ”ש בבית הקפה בו היא עובדת בבית שמש. הוא חייל משוחרר וגר באחד היישובים שמעל ההרים שמעבר בית שמש מעבר לקו הירוק. חוי אף פעם לא היתה שם אבל מיכאל רגוע ונחמד אליה ממש, הוא מיד קלט את הענין, ביום הראשון שהיא הגיעה לעבוד בבית הקפה ואמרה שקוראים לה “חוי שטיין” כל שאר החבר’ה בקפה הסתכלו עליה במבטים ההם ומיכאל ישר קלט. ובנינוחות, שאחר כך חוי הבינה שמאפיינת אותו, הוא פשוט שאל: “את באה מבית חרדי?” והיא אמרה “כן” וזהו. ככה זה נגמר. מיכאל לא אמר “אההה” ארוך, אלא פשוט: “יופי, בואי תראי איפה הכוסות כאן” וזרק לה ישר לידיים סינר שחור. בסוף משמרת הערב הוא הכין שתי כוסות קפה הפוך והביא סלט ניסואז גדול שנשאר ואמר לה: “בואי נאכל משהו” ולא חיכה שהיא תסביר על החיים שלה ודוקא בגלל זה מדי פעם בסוף משמרת הם ישבו יחד ואכלו משהו והיא סיפרה לו חלקים קטנים מעצמה והוא הקשיב טוב וצחק הרבה.

שבוע שעבר מיכאל אמר: “אולי תרצי לבוא ליישוב שלנו ליום העצמאות? זה כיף, אחים שלי יהיו, אנחנו שמונה ילדים ועושים מנגל גדול, אבא שלי אלוף בעל האש”. חוי חשבה על האחים שלה, שגם הם שמונה ילדים ועל כך שמיכאל אמר “שמונה” בסגול, ולא שמונה בקמץ מתחת לנ’ ואמרה: “יאללה, למה לא” ולא ידעה שיש טקס שלם בערב ואת המנגל עושים ביום. 

קר מאד במגרש, אפילו שאייר עכשיו ומיכאל צץ פתאום וזורק לה איזה סווטשירט בורדו שכתוב עליו: “סוף מסלול” יש לו ריח שם זיעה קלה וחמימות של מישהו שלבש אותו לפני כמה רגעים. חוי מנסה לדוג מילים נוספות מהשירה. הנה: “עוד לא אבדה תקוותינו” מיכאל עומד לידה ושר, בעבודה מיכאל אוהב לשיר, הוא קצת זייפן וזה מצחיק כי הוא שר בלי חשבון, בלי שאכפת לו שהוא זייפן. אבל הפעם, בשיר הזה הוא שר יציב ונכון ויפה כאילו זה שיר שאי אפשר לזייף אותו. חוי מנסה לרוץ אחרי המילים ולהשלים קצת בדיליי ומיכאל לא מנסה לעשות כאילו הוא לא שם לב אלא צוחק תוך כדי ומשהו בצפיפות של האנשים הרבים מסביבה מגיע עד אליה וחם לה ונעים לה לחוי שטיין.