• (עיגול שחור)

חלום עכשיו

חלמתי שהסיסמא הכי פופולרית בבחירות זה חלום בטוח, והבחירות הן על החלום. השמאל רוצה לחתום הסכם חלום ולהביא את החלום באמצעות טקסט ומסמכים, והימין אומר שאין פתרון לחלום ולכן מה שצריך זה עיניים פקוחות ומציאות, וכל הזמן צועק כמו אשתי להתעורר, ומחבל בתהליך החלום. והשמאל מארגן בלילה עצרת חלום, ושר בקולי קולות שיר לחלום ככה שאי אפשר להירדם, וגדולי הישנוניים עולים על מיטה ענקית בכיכר, וקופצים עד השמיים וצועקים שצריך חלום, אבל אף אחד לא הולך לישון. וכבר נעשית מוסכמה שכולם רוצים חלום אבל החלום לא מגיע. ומתחילה עייפות גדולה, מותשות ותשישות בכל המערכות, עד שנעשית עייפות מהחלום עצמו. חלום חלום ואין חלום. וכולם מפקפקים ומנהלים סימפוזיונים האם החלום בכלל אפשרי, ויש תעשיית חלום שלמה של ועידות חלום ומפגשי חלום וקבוצות חלום – ואז מגיע הנביא השחור.

 

וסוף סוף משתרר שקט בקהל. והתקוות גואות מהשחור החדש, שלא נראה כמותו, כי ככל שהוא יותר שחור זה יותר נאור, והשחור הזה זה הדבר השחור הבא. הוא יותר שחור מיהודי מלוכלך, גם יותר ממזרחי, יותר אפילו מערבי, מאתיופי, ממסתנן מקלט אוריגינל מאפריקה עם תעודת מקוריות מהיבואן, יותר שחור אפילו מחתול הומלס עם מזל רע, יותר מעכברוש ביבים, מג’וק על המדרכה, מצואת כלבים, מחור שחור באדמה, אפילו מאובמה, שכולם – אם באמת מסתכלים ומודים על האמת – בעצם קצת חומים, ולכן מזוהמים מהאדם הלבן. כי אף צבע עור לא יכול להתחרות בשחור המלאכותי של השטריימל והחליפה. ולכן אף אחד לא יכול להיות חושך אמיתי, שרק הוא זה שיביא את הפתרון לחלום, וייתן מענה למצוקה המוסרית של השמש המחטאת, ושל האור הבוקע מליבנו – אל תוך המאפליה שלו. והשחור האולטימטיבי עולה על הבמה בכיכר לאור הלילה ונואם את פתרון החלום:

 

יש לי חלום! החילונים לא יכולים לעשות שלום עם אף אחד, החרדים הליטאים יכולים אולי לעשות שלום עם הסונה, אבל רק החסידים יכולים לעשות שלום עם השיעה. רק אנחנו נעשה שלום עם איראן. רק השטריימל יסתדר עם הטורבן השחור. עוד 40 שנה רוב חרדי במדינה. ואז היא כבר לא תהיה מדינה אלימה. אבל לפני כן יש 20 שנה של סכנה, כי עוד 20 שנה רוב דתי במדינה. היום יש רוב מסורתי במדינה וכבר תראו איך זה נראה. רוב חילוני במדינה היה לפני 20 שנה. אבל מה שאף אחד לא יודע זה שעוד 60 שנה יהיה רוב חסידי במדינה. ואז, כשהמדינה תגיע ל-120, היא כבר לא תהיה מדינת ישראל – אלא מדינת האר”י. והשיח הלוריאני, שהיום הוא אזוטרי אפילו בעולם הדתי, יהפוך לשיח הגמוני.

 

ולכן אנחנו צריכים כבר כיום לכתוב את ספרות התחייה של השפה הזו, להכין את המנגנונים הרוחניים, את החיבור שלה לטכנולוגיה ולמנגנונים הכוחניים, שהמדינה החסידית לא תהיה מסורסת כמו המדינה החילונית – להיות נחשים דקדושה. לכן צריך דימויים נועזים. אחרת אלוהים יהיה פסל טקסטואלי. דברים שקשה להעלות על דל שפתיים – ולכן נשארים מתחת לכובע. כשלראש המדינה יהיה שטריימל – אז השלום יגיע. והסיבה שהחילונים שונאים את החרדים היא שבתת מודע הם יודעים את זה, ולכן הם לא רוצים לחלום. ולכן השמאל הער, המואר, והמודע לעצמו, צריך להצביע יותר שמאלה מהמשותפת, שהם לא מספיק רדיקליים.

 

אם תרצו אין זו אגדה! ככל שנצביע לאגודה, ונגביר את הריבוי השחור, נקצר את הזמן המסוכן שבו המדינה דתית-לאומית, עד שנהיה מדינה חרדית. לכן רק שמאלני מזויף וקרנף לאומני מצביע לערבים – שמאלני אמיתי מצביע לחרדים. החרדים לא יילחמו בערבים. והערצת המדינה, מיליטריזם ופשיזם רחוקים מהם כרחוק הקוגל מהפלאפל והשטריימל מכיפת ברזל. הרי הדבר הכי חשוב הוא סיום הכיבוש, לא? כי רק אז תתחיל בכלל ההיסטוריה. והתקווה הריאלית האחרונה לסיום הכיבוש היא להגביר את הריבוי הדמוגרפי של החרדים, כי עם הריבוי של החילונים כבר הפסדתם, כי יותר קל להפגין וליילל מאשר לגדל ילדים, ויותר קל להחליף חתולים מלהחליף חיתולים, ובוא נראה אותך מתמודד עם ילד בעל תודעה ליברלית מפותחת שצועק רוצה גלידה. ואם לא תרצו – אגודה זו ותישאר אגודה.

דמוקרטיהחרדיםמלחמת תרבות

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal