שמעון פוגל

הַפִּתּוּי לִכְתֹּב עַל טְרָאוּמָה הוּא גָּדוֹל. הַלָּשׁוֹן הַכְּפוּלָה רוֹמֶזֶת עַל הִזְדַּמְּנוּת – לְדַבֵּר בְּלִי לְדַבֵּר, לְגַלּוֹת מִבְּלִי לְהָסִיר. לָחוּשׁ אֶת הַמִּרְקָם וְלֹא לָגַעַת. הַכִּשָּׁלוֹן תְּמִידִי, מֻבְנֶה, מֻבְטָח. הָעִבּוּד הוּא לְעוֹלָם הַבְטָחַת שָׁוְא, טִיבָהּ הַקָּרוּעַ שֶׁל הַשִּׁירָה לְעוֹלָם מוֹבִיל רַק לִקְרָעִים.

הַצַּעַד הַבָּא הוּא הָרָצוֹן לִכְתֹּב: שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב, שֶׁאֵין שִׁירָה אַחֲרֵי. גָּדוֹל מִדַּי. גַּם כָּאן זִכָּרוֹן מְטֻשְׁטָשׁ. הֲרֵי הַטְּרָאוּמָה הִיא קוֹלֶקְטִיבִית וְהַשִּׁירָה חַסְרַת אַחְרָיוּת, חַסְרַת הֲגִינוּת. עָדִיף לִשְׁתֹּק.

נִכְתָּבִים פְרַגְמֶנְטִים. הֵם נִכְתָּבִים כְּאִלּוּ מֵעַצְמָם. שִׁבְרֵי מִלִּים הֵם שִׁבְרֵי בָּתִּים. שִׁבְרֵי שׁוּרוֹת הֵם יְלָדִים אֲבוּדִים, הַכֹּל קָצָר מִדַּי. אַקְרָאִי וְנֶעְלָם.

הַשִּׁירָה לֹא יוֹדַעַת מָנוֹחַ, יֵשׁ בָּהּ בַּקָּשָׁה לִגְדֻלָּה, לִנְבוּאָה. הַמְּשׁוֹרֵר מַעְפִּיל עַל הֶחֳרָבוֹת וּמְבַקֵּשׁ לִדְרֹשׁ, לִנְאֹם, לְהוֹכִיחַ. אֲבָל הַשִּׁירָה מְהַדֶּסֶת מַטָּה, בְּלֹא קוֹל, בְּלֹא קָהָל.

וְיֵשׁ שֶׁהַשִּׁירָה מְדַבֶּרֶת. זָזָה זָעָה רָצָה. שִׁירָה לְצָרָה, שִׁירָה לְצַעֲרָהּ. שִׁירַת עֲלִילָה עַל בָּמָה, עַל אֵימָה. שִׁירָה שֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת עַל הַלָּשׁוֹן, וּמִתְרַחֶקֶת עַד שֶׁהִיא הוֹלֶמֶת בְּקִיר הַבַּיִת.

וְתָמִיד, הֵיכָן שֶׁהוּא, מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, נִשְׁמַעַת הָאַשְׁמָה. אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת זֶה לְעַצְמְךָ.