ארנון איתיאל

המשוררת הגדולה,
שפרצה נתיבות פסיכדליים בשירה

שחייה היו מסע תת הכרתי
יונה וולך בעטה למוות בכל החוקים
וניגפה רק בפני חוקיות השפה-

אין לי מושג מה אמרתי עכשיו.

מתוך “יד שחורה” של יונה וולך:
יד שחורה לא היה איש מאחוריה
יד שחורה הבהילה ילדים
בשום אופן לא היתה זו יד של כושי
ואיני זוכרת שהוזכרה כפפה
זו היתה יד שחורה מלידה
ואני אומר – “מה”

מה קרה כאן עכשיו?
מה מתחבא שם, בין השורות?

השיר הזה גדול עלי בשני מספרים
בשבילי זה רצף מילים אקראי
אני כנראה טיפש ככיסא
אני נרגע, אני מנסה
נכנס לאווירה, חושב ירושלים
מהדק את שרירי החלחולת
אבל שום פירור שגב לא חודר לגולגולת

רק תסכול, לא כולל הרפיה

וזה לא שעם יונה יש בעיה
הנושא של הקטע הזה הוא אני
אני. הטיפש הנבער המכוער
אני שלנצח אהיה בינוני
יונה וולך? יונה וולך היא יונה וולך.
היא יונה פאקין וולך
אנשים גרים ברחוב יונה וולך
אפילו גוטה אמר אם לא בא לך יבא לך
אני? אני גנן, אתם מבינים? לזה הגעתי.
ארנון. מלא השראה כמו טופס ארנונה
ו- מעז לפתוח את הפה. ו-עוד על יונה.
חתיכת אפס קטן ועלוב
המקום שהגענו אליו הוא עצוב
שבו כבר מותר הכל
כל מצורע שמוט פין וזב חוטם
כבר יכול להגיד הכל ובקול
בלי מילה אחת לשקול

אני בסך הכל,
כמה להיות חלק
מכם, שנהנים
מהשירה, שמבינים.
אתם אתם מדברים אומנות
אתם יודעים לזהות גאונות

רק אני עם הגישה שלי המאוסה
חושב בתוך הקופסא.
מוח האיכר המצומק שלי חושב
שלכתוב משפטים סתם, בלי חרוז ומשקל
סליחה, יונה, זה קל.
סליחה יונה שלי זצוק”ל
אבל זה קל.
שירים כאלה אני כותב לפי משקל
כשאני יושב, סליחה, במספר שתיים
או במעלית בין קומה לקומה
סליחה יונה, אבל שירים כאלה, זה לא חכמה.

אתם??
אתם לא צריכים חריזה,
אתם מבקשים אמירה. רזה.

צוללים עירומים אל בריכת המים הזכים
אל היופי הצלול של יונה.
שטים בזרם תודעה חופשית
ואני עד החוטם טובע בשיט.
אני, ארנון, פסולת אנושית.

אלמלא הייתי נעל (הי, בלי לפגוע)
אז יכלה הארה בי לנגוע.
תובנה פתאומית כך מתוך הכחול
– אין פה שום קודש, רק חול ועוד חול.
ומבין השורות האמת לנו נדה
גוזלים, השירה היא פסאדה
אולי יונה וולך היא סתם שם להפריח
את השיח להמליח
לשבץ “איך וולך אמרה” בתוך שורה,
בגילמן לזרוק לבחורה.
אולי זו האמת נטולת הבושה
המלכה איך לומר, לא ממש לבושה
המלכה עירומה והמלך עירום
ורק אני הכלום הזה המושתן
צועק: מילא ערום אבל איזה קטן!

או שלא.
אולי יונה הבינה מזמן
את מה שאני רואה רק עכשיו-
כולנו חזיון שווא
לחות האויר, קליפה של בננה,
קניון נס ציונה, עובד זר מגאנה-
הכל פאטה מורגנה
ומבין המילים השירה לנו נדה
גוזלים, גם אני פסאדה.