אבימי

הוא סגר את הדלת אחריו.

הדם עדיין בעבע לו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.

מחשבות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.

הוא הידק שפתיים, עצם עיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.

הוא הזדקף לאט, הרים את הסנטר והוריד את הכתפיים.

כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.

הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.

החדר היה אפלולי. הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות.

האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותה ישות של עץ נדיר ועתיק.

הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם ספר ספר, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.

אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון – מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.

אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?

אבא לא ישמע את הצרחות שיהיו בחדר הזה. את העלבונות שיטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש….

ריח עץ מהגוני מתוק וכבד עלה באפו

הוא עצר. הסתובב לאט והפנה את מבטו מעבר לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שעלה ממנו, הו, איזה ריח.

במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.

ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד,הוא היה מחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של רגשות חדווה וגעגוע. מאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.

יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.

אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.

תהיה טוב, יידל.

הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.

הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים  ומסתכלים.

הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני מוותר. אני לא האדמור. יששכר, הבנינים שלך. רב שימען, בטל את התביעה.

הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר בקול אל העננים, תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.