ידידיה גזבר

יהודה ושומרון נמצאות כרגע באיזה רגע גורלי שבו המגרשים הפרטיים הולכים ונעלמים, והבנייה הרוויה הופכת נפוצה. בכמה מקומות היא מיובאת בגרסה כמעט קלאסית – כגון 6-7 קומות בהר ברכה – וברובם עדיין מנהלת הבנייה הרוויה מין דיאלוג משונה עם הבניה הפרטית. הרגע הזה גורלי מכיוון שמתנהל בו משא ומתן בין המרחב הציבורי והפרטי, ויש הרבה מה להפסיד במשא ומתן הזה.

 

בשיטת המגרשים הפרטיים (בנה ביתך) המרחב הציבורי הוא התוצר הסולידי של היישוב הקהילתי. גדר נחמדה, שער מסביר פנים, כמה עצים ורצון טוב עשויים להרכיב רחוב סביר, גם אם לא פורץ דרך. יישובי יהודה ושומרון – שמרביתם עוקבי טופוגרפיה ומכווני כבישים (בעיקר מסיבות ביטחון) – אמנם לרוב לא הציעו לנו מרחב ציבורי ששווה לשמור לדורות אבל גם לא שמאטע של ממש.

 

סיפור הבנייה הרוויה, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי. התסמין הראשון לכך הוא התפשטותו של מיני-מגרש החניה [תובנה שהכרתי מאדריכל אולי בקר]. בגרסאות רבות של מדורגים או סתם בנייה רוויה יש בחזית הבניין חניה פנימית נוספת לזו שעל הרחוב עצמו: החניה הזו נמצאת בעומק המגרש, צמוד לבית עצמו, ומופרדת מהכביש בתופעה החריגה הנקראת מדרכה. זו אינה תופעה ייחודית והיא מרכיבה שנים רבות את הבית הפרטי עם הגראז’, אך כאן קנה המידה אחר לחלוטין.

 

הווי אומר, המרחב הציבורי נחתך כדי לשדרג את פנטזית הפרטיות של בית+חניה. זו אינה קינה אבודה על הימים בהם היה רכב אחד למשפחה: אפשר היה לקחת את אותו מיני-מגרש ממש ולשים את המדרכה מאחוריו, כך שהוא צמוד לכביש ומאפשר זיקה ישירה בין הבתים לבין המרחב הציבורי.

 

אם נדייק בסצנה הזו נראה שנוצרת סכימה בה המרחב הפרטי מתרחב אל הציבורי, בהתעלם מהקיטוע שיווצר בו בעקבות זאת. מחולל המרחב הוא הבית הפרטי והרחוב הופך להיות השאריות שלו. התופעה הזו מופיעה גם בעיצוב החזיתות ביתר שאת, והיא דורשת עיון מוקפד יותר.

 

 

תקוע

 

גבעת התמר, אפרת

 

הר ברכה

 

עיון מוקפד יעלה כי בדיון במעטפת הבניין יש להפריד בין שני דברים. אחד הוא העיצוב של החזית כמעשה רישום. טקסטורה, צבעים, גמלונים – עבודה בדו-מימד על ההיטל הרלוונטי. דבר אחר לגמרי וגם רצוי הוא עבודה על החזית כאלמנט תלת-מימדי, השולח להמשך עבודה בהיבטים אחרים של המבנה: כלומר, אני מתבונן בחזית ומגלה שהקומה השניה בולטת יותר ממה שהתכוונתי > חוזר אל התכניות ומשנה > מתבונן בחזית האחורית ובודק אם הפסדתי משהו אחר > חוזר אל החתך > וכולי וכולי.

 

עם האצת הבנייה דומה שבמבנים רבים נעשה ויתור מוחלט על ההיבט השני, כלומר על עשיית ארכיטקטורה בחזית. צאו והביטו בעצמכם בדוגמאות עכשוויות: מה ההצדקה לצורניות? מה בולט ומה נסוג, ולמה? מה ההיררכיה שנקבעה בחזית ולאן היא מכוונת? נדמה שאלה כבר מזמן שאלות שלא נשאלות בעולם היזמי בכללותו. הדירה הפרטית מתוכננת, הקומות מורכבות זו על זו – מטבע הדברים, נוצרים נישות, בליטות וקימורים מכל מיני סוגים – והחזית נוצרת מאליה*. על החזית הזו מרכיבים פילטרים של רחוב: אם רוצים רחוב “כפרי” מניחים גג רעפים, אם רוצים “אוירה מקומית” מניחים קשתות וכו’ וכו’. אך בעוד עיצוב החזית עצמה הוא סתם עניין של טעם, שאפשר לאהוב ואפשר שלא, הוויתור על עבודת חזית אמיתית – שאינה רישום דו-מימדי – הוא אסון.

 

הויתור על עבודת החזית כאקט תלת-מימדי הוא אסון מכיוון שהוא מגביל את השפה הוויזואלית של פני הבניין לפני שטח בלבד. ההגבלה הזו מונעת מהמבנה לייצר שפה, ומהרחוב להיחלק לחלקי משנֶה; העין מסרבת לזהות היגיון תחבירי שכן כל הפתרונות הופכים מקומיים. מרזב בולט מוסתר כך, פרגולה עודפת נמשכת אחרת. ההיררכיה שנוצרת בין מרכיבי החזית חסרה הצדקה פנימית, וכך נוצרים מרחבים תמוהים מאד במפגשים של הדירה הפרטית עם החוץ.

 

 

זהו היסוד של העבודה הארכיטקטונית: עבודה על קומפוזיציה, פרופורציה, גיאומטריה. לחבר מסות. זה עוד לפני הדיבור על פרטי הבניין של החיבור בין המסות, פשוט לבנות מבנה שנראה שניסה להגיע לאנשהו מלכתחילה והבליטות והשקעים שלו אינם רק פלסטר מקומי. ובכלל, פני-שטח הם כלי מוגבל: טעות בפרופורציות של הנפחים המרכיבים את הבניין הרבה יותר מסובך לסדר בעבודת רישום.

 

הרחוב הנוצר בהקשרים התכנוניים הללו הוא בעצם תוצאה של חישובי שטחים בקומות הפרטיות: אם פה מתחשק להוציא מרפסת היא פשוט מובלטת החוצה, אם כאן צריך ממ”ד יופיע מיד. תהליך התכנון נעשה חד-כיווני ודורש רק משיחת מברשת של רחוב לסיום וחומרי גמר אופנתיים.

 

אפשר לומר, אם כן, שבמקרים רבים של בניה רוויה הבית הפרטי כבש לעצמו גם את מגרש החניה וגם את הבליטות אל הציבורי, אלה שמגדירות את הרחוב. אם המרפסות של שנות ה-30 היו מחווה לרחוב והכנסה של הציבורי אל הבית, היציאה העכשווית אל הרחוב אינה מחווה של הכנסת אורחים אלא סגירת שטחים. הרחוב שנוצר ממשא ומתן כזה הוא הנגטיב של הבתים הפרטיים, מה שנשאר לפליטה.

 

כאמור, מדובר ברגע גורלי, בראש ובראשונה לשטחי יו”ש עצמם ולאופי המגורים בהם: בשל הפשרת הקרקעות ב’פיקים’ פתאומיים ובגלל תנודות חדות בגרף הביקוש, בחלקים גדולים מיישובי יו”ש ההרחבה אינה אבולוציה ניתנת לעיכול אלא גדילה של יישובים ב-200% בשנים ספורות. שכונות שלמות נבנות בהינף יד אחת, וקנה המידה של הניסוי החברתי שבו עוברים מבנה ביתך לבניה רוויה גדול להפליא.

 

גורליותו של הרגע היא גם בקונטקסט הרחב, בשאלות של הבנייה הרוויה בכלל. יהודה ושומרון יכולות היו להציע בשורה מרחבית של מרחב קהילתי תומך ורחוב רווי פעילות. הקיבוצים, נניח, השקיעו את מיטב מרצם בהיבט הזה. הרחוב המתנחלי עשוי היה להציע אופציה אחרת לבנייה רוויה; צורה אחרת למגורים. אם הדבר העיקרי שמקצצים עם בוא הבנייה הרוויה הוא הרחוב והמפגש איתו, אין כאן בשורה של ממש. סתם וילה בתוך ג’ונגל, ועוד מדשא סינתטי.

 

 

 

 

 

 

*’החזית שנוצרת מאליה’ היא מעין ילדה בלתי-צפויה של הספריה של סיאטל של קולהאס, בה הפרוגרמה הגדירה את החזית; אלא שאצל קולהאס היה מדובר כמו כן בגאג מודע לעצמו, שגם אם זה תירוץ בלתי מספק – לכל הפחות יכול היה להתקיים רק על רקע אורבני קלאסי של בניינים סדרתיים. מעבר לכך, אצל קולהאס קומת הרחוב והחזית בכלל טופלה בהתאם והציעה מערכת יחסים; ומעבר לכל זה, היא הייתה ציבורית.