יעקב אייזנטל

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש.

אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.

בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.