מעיין ביטון

כָּל חַבְרוֹתַי הַמִּתְנַתְּקוֹת
הִנִּיחוּ רֹאשָׁן עַל בֵּיתָן הַזְּמַנִּי.
חֲלוּפִי, חַד-שְׁנָתִי
מַמְתִּין לְהַכְרָזַת עַצְמָאוּת
כְּדֵי לָשׁוּב לִמְקוֹרוֹ.

כַּר תְּפִלּוֹת הָפְכוּ בִּטְנֵיכֶן
מִגְרֶדֶת דַּקָּה דִּבּוּרְכֶן הַנּוֹקֵב, הַשָּׁזוּף.

רְצִיתֶן לִטְרֹק דְּלָתוֹת עַל כָּל הַמִּמְסָדִים
לְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז, לְהֵחָרֵב כְּמוֹ אָב
לְצָרֵף עַצְמְכֶן לִירוּשָׁלַיִם הַבְּזוּיָה, הָרְמוּסָה,
תַּחַת עֵינֵיהֶם הַשּׁוֹכְחוֹת שֶׁל הֶהָמוֹן.

אַךְ כְּתַחֲרָה יָפָה לִבְּכֶן.
נְחֹשֶׁת עַתִּיקָה, אֶבֶן חֶרֶס מִתַּחְתִּיוֹת אוֹקְיָנוֹס,
לֹא שׁוֹכֵחַ גְּאֻלַּת נְבִיאִים
תְּחִנּוֹת יָמִים נוֹרָאִים
אֲהַבְתֶּן אוֹתִי אָמַר ה’
לַמְרוֹת גָּלוּתְכֶן.

עַל חָרְבוֹת הַתְּמִימוּת תָּקוּם עִיר חֲדָשָׁה
בֵּין קִמְטֵי הַדְּמָעוֹת יַחְתְּרוּ יְלָדִים
וּבְרִית עוֹלָם מִבְּשַׂרְכֶן
תִּגָּלֶה.