עומר ברקמן

הֵם הִסְתַּכְּלוּ בִּי מִמֶּרְחָק

שִׁטְּחוּ אֶת הַקְּפָלִים בַּמַּפָּה

הִגִּישׁוּ יַיִן קִדּוּשׁ שַׁבָּת

אוֹ רֶגֶל קְרוּשָׁה

זְכֹר אוֹתִי, בִּקְּשָׁה אִמִּי

וְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הִרְעִידוּ אֶת גּוּפָהּ

אָבִי צָחַק

וְהִקְטִין אֶת עַצְמוֹ בִּתְנוּפָה

שֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי

עוֹד בְּחַיֵּיהֶם

מִצַּמֶּרֶת הַבִּנְיָן

אַרְבַּע קוֹמוֹת

חָלְפוּ לְנֶגֶד עֵינַי

אוֹ שֶׁבָּלַעְתִּי אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת

אוֹ שֶׁהָיְתָה זוֹ יְרִיָּה

כְּבָר לֹא אוּכַל לִזְכֹּר

אֶת אִמִּי

בְּקֹשִׁי אֶת אָבִי שֶׁצָּחַק

וּמָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו בְּהַשְׁלָמָה

מִי יוֹדֵעַ מָה טוֹב בִּשְׁבִילְךָ?

רַק אַתָּה