עם ניצחונו מחדש של ראש הממשלה הוחלפה שרת התרבות. לתוך החלל הגדול שהותירה נכנס בצעדי בלרינה טדי כהן, מעין חרוט עגלגל וממושקף שאהב לאכול אפונה ולדבר בפתגמים. עם כניסתו לתפקיד החלו לנשב רוחות מקארתיסטיות רעננות. צעדו הראשון והפרובוקטיבי של כהן היה לסלק לאלתר מרצה לתיאוריה של הספרות מאוניברסיטת באר שבע. המרצה, שהיה מכפיש על ימין ועל שמאל כל מה שהריח לאומיות, הועיל להגדיל הפעם ולהלל במאי פלסטיני תומך חמאס, כאשר זה פרסם סרט תעמולה אנטי ישראלי. אחרי סילוקו פירסם השר בחשבון הטוויטר שלו: “המרצה המהולל תמך ופעל למען אנשים הרואים בהשמדת ישראל את מטרת-החיים שלהם. על כך אין סליחה.” הפרטים היו משמימים להפליא אך מסדרונות גילמן סערו וסאנו.

אני באופן אישי מיהרתי והצהרתי שאין לי שום עניין במאורע אבל התפלאתי לגלות שקבוצה של אנשים מהחוג לספרות ממש הסכים עם שר התרבות. הם חשבו שראוי לסלק את המרצה. ראשון לנאמני שר התרבות היה ז’אקוב, מתרגל בקורס המקביל בגילמן. ז’אקוב שלהב את הסטודנטים נגד המרצה ש”כפר” באוטוריטה של גילמן בתחום הספרות והעז לחשוב שיש מקום כזה באר שבע. חלק מהתלמידים היו משועשעים וחלק התלוננו עליו למזכירות החוג. ז’אקוב נקרא לשימוע.

בחוסר רצון נגררתי אחרי מישל לפגישות המתישות על מדשאות הספרייה. אלו היו פגישות של אמנים אקטיביסטים והם הסכימו זה עם זה באופן מעורר השתאות, ועשו זאת בצווחות היסטריות כמעט. לדעתם שר התרבות התנהג “בחוסר תרבות וחוסר אינטליגנציה”, “תת רמה של אדם”, “קוף”, “נאצי!”, “זה פשוט פאשיזם!”, “פאשיסטים!”. “פשיסטקו” ניסיתי להציע, אך הושתקתי במהרה על ידי מבטיה של מישל.

מול קואליציית לוחמי החופש הזו תססה קבוצה קטנה שהונהגה, באופן לא מפתיע, בידי הילה זוסמן. זוסמן אמנם לא השתמשה במילים כמו “פאשיזם” ו”נאציזם”, אך היא חיפתה על כך ביצירתיות וקולניות שקשה היה להתחרות בהם. המשוררת החרוצה ארגנה הפגנות תמיכה ספונטניות בשר התרבות באמצע המדרגות או בחצר הקפיטריה, תלתה שלטי ענק המציגים את דמותו כגיבור ישראל, וביצעה אפיזודות של “שירה ציונית” ברחבי הספרייה.

ראשת החוג והמרצים הוציאו במשותף מכתב תמיכה רשמי בפרופסור, בעד חופש הביטוי ותמיכה כללית בערכי השוויון והחירות. כתגובה החליטו ז’אקוב והילה לארגן “פסטיבל אמנות למען שר התרבות והספורט על שם שר התרבות והספורט”. אירוע הפתיחה היה מסיבת ריקודים פרועה במועדון גייז ברחוב המסגר. תמונתו של שר התרבות הודפסה על יריעות בד ענקיות שנתלו כדגלים אנכיים מהתקרה. יחד עם אורות הניאון הכחולים והצהובים הדגלים הללו “השרו אווירה היסטורית”, כפי שז’אקוב תיאר מתחת לשפמו המוקפד. המסיבה הוגדרה כ”להיט”, והיא זכתה להיות ראשונה בשצף הפעילות הענפה של שני המטורללים.

זוסמן וז’אקוב תיפקדו כמפלצת דו-ראשית, שלא בחלה באף אמצעי לביסוס מעמדה התרבותי של האורתודוקסיה החדשה שלהם, מעין ברית בריונים מנומרת. שבוע אחרי המסיבה השיקו השניים ספר ציטוטים דקיק של שר התרבות (השר נכנס לפוליטיקה רק לפני שנים ספורות וככל הנראה לא הרבה להתבטא בפומבי), אותו חילקו לעוברים ולשבים בליווי יין נתזים.

באותו הערב נפתחה גם תערוכה שנקראה בשם הנייטרלי “קולטורנה”, ובה תמונות בשחור לבן של שר התרבות, של ראש הממשלה, נחשי פיתון, אריות כרותי ראש ורבי קומות. על הציורים הותזו צבעים בהירים וזרחניים, במה שז’אקוב וזוסמן קראו לו “אסטרטגיה בולימית”.

מישל וחבורת הבודדים שלה לא הבינו מהיכן הם נחתו. לא רק שז’אקוב וזוסמן היו חרוצים, היצירות שלהם היו באופן מפתיע מוקפדות, אסתטיות ולעיתים מרהיבות ממש, לפחות לעומת ערבי הספוקן וורד הרפטטיביים שמישל לקחה אותי אליהם. מישל וחבריה הגיבו בזעזוע עמוק לגימיקים שהופקו חדשות לבקרים בשבילי האוניברסיטה, במדרגות של גילמן ואפילו בשירותים הציבוריים ואמרו שוב ושוב: “זו אומנות בינונית”, “פרובוקציה לשם הפרובוקציה”, “מילא הפאשיזם, אבל כמה חוסר כישרון…”. יומיים אחרי פתיחת התערוכה הופיעו בגילמן שתי כתבות תרבות מ”וואלה! חדשות”. הן הוזמנו, באופן רשמי, על ידי מיכל סיני מהחוג להיסטוריה, אך מאחורי הקלעים עמדו כמובן זוסמן וז’אקוב, שרצו לתעד את המהלכים המבריקים שלהם. יחד איתם התאספו מספר חברים נאמנים. הם הגיעו מוכנים, היתה להם כוריאוגרפיה שעבדו עליה, קטע ממחזה איטלקי ומספר שירים שעובדו מחדש להקראה בפני המצלמות. סימן ההיכר של כל מי שלקח חלק במופע היה מכנסיים אדומים ומבריקים. לכתבת של וואלה! לא נתנו מספיק זמן אוויר לדחוס בידיעה הקצרה את כל הפעלולים שהכינו, אך המכנסיים מילאו את המסך. ז’אקוב זעק לתוך המצלמה: “כן! אנחנו מאמינים בראש הממשלה, הוא הז’אן דארק של הספרות, המאו דזה של האמנויות, נפוליאון בונפרט של התיאטרון!” ברקע עמדו הילה ושאר האספסוף ובידיהם פוסטרים של שר התרבות. הכתבת המסכנה נראתה מבולבלת מתועפות הקשקושים. היא מילמלה למיקרופון: “קבוצה שנויה במחלוקת” ו”לא כולם מרוצים מהפעילות שלהם”, וכיוצא באלה תגובות מחושבות.

הכתבה היכתה גלים. אם ביום רביעי הופיע ז’אקוב במהודרת הערב של וואלה! בלבד, במהדורה המיוחדת של סוף השבוע כבר ראיתי את המכנסיים האדומים בכל מדורי החדשות. הסרטון הפך ויראלי. פרשנים ניסו להסביר את מהות הקבוצה, להתווכח אם מדובר בתופעה חיובית או הרסנית. שר התרבות מצא את עצמו, שבוע אחרי כניסתו לתפקיד, בליבה של סערה תקשורתית מפתיעה. הוא נאלץ להתגבר על המבוכה וטען בתוכנית רדיו שהוא גילה בתל אביב “קבוצה של צעירים, מוכשרים, ציונים, שאוהבים את המדינה, ראוי שכולם ילמדו מהם.” הציטוט הצית כמובן חגיגה גדולה. הוא נדגם, מוקסס והפך למנטרה מוזיקלית ברחבי האוניברסיטה, ב”בקטריה”, בבתי הקפה של אזור לבונטין, ואפילו חצה את קווי הגבול של תל אביב אל אויבותיה המושבעות: ירושלים ונס ציונה.

השר הגדיל לעשות ובעצה אחת עם יהודה עציון, מי שהיה אחד ממנהיגי המחתרת היהודית, המיר את שמה של תחרות השירה העברית השנתית ל”תחרות השירה העברית על שם שבתי בן דב”. בן דב היה הוגה דעות קיצוני שהפך למורה הרוחני של עציון, ובהשראתו הוא תכנן להטמין לבנות חבלה מתחת לכיפת הסלע אך נתפס לפני שביצע את זממו. כמאה שירים נשלחו לתחרות בשבוע אחד. אני מודה שאפילו אני שלחתי שיר, משהו עגמומי למדי על נסיעה ברכבת בוורשה. לתחרות השירים זוסמן כבר התנגדה. היא טענה ששר התרבות איבד את הניצוץ הלאומי וקרנו ירדה, ודרשה שיערכו לו “מבחן נאמנות”.

המרצים בפקולטה למדעי הרוח היו חלוקים בדעותיהם. אחדים מיהרו לגנות את התופעה ולהתייצב לטובת הפרופסור מבאר שבע, וטענו שיש להעיף את ז’אקוב מסגל ההוראה לאלתר. אחרים חששו לאבד תמיכה בקרב הסטודנטים שלהם, מה גם שהיה משהו מלהיב, אני מנחש, בהתעניינות המחודשת שחוללה השערורייה בחוג הזנוח הזה. הימים היפים בהם מנחם פרי התהלך ככובש קדמוני, מטיל כישופים על נערות תכולות עיניים ונועץ את חניתו המחודדת בכל מבקר חמוץ פה, חלפו לבלי שוב. מאז הצמיח החוג בעיקר מורות לספרות בחטיבות ביניים ומבקרי ספרות ממורמרים.

המכנסיים האדומים הלהיטו לא רק את מסדרונות גילמן. הבוז והשנאה של התקשורת הישראלית וגינוייהם של כמה סופרים בעלי שם כמו דויד גרוסמן ומאיר שלו הקסימו את החברה הישראלית. מכנסיים אדומים נמכרו בכל מקום. תמיר גל, זמר הדיכאון המפורסם והליכודניק המושבע, הלחין שיר של ינאי, ואפילו תנועת “אם תרצו” חגגו על המציאה וקראו בערוץ היו-טיוב שלהם לצאת ולשמוע קצת “שירה לאומית אמיתית”.

תגובת הנגד לא איחרה לבוא. ההערצה לזוסמן וז’אקוב השתוותה רק לשנאה העיוורת אליהם. הטיעונים הראשונים היו, איך לא, שמדובר בתנועה ממוסחרת. באחד מהשיעורים על הספרות העממית בימי הביניים שמעתי במו אוזניי מישהו אומר: “האמת שהיה משהו בשירים שלהם בהתחלה, אבל עכשיו זה סתם מִחְזוּר”.

חובבי הספוקן וורד טענו שמדובר ב”פירוק הדמוקרטיה, שיתוף פעולה עם הדיכוי, המשך הפשיזם באמצעים אחרים” וכדומה. הגדילו לעשות תלמידי הספרות הלטינו-האמריקאית, שהיו חבורה של סוציאליסטים חמומי-מוח. הם יצאו בהצהרה שהמכנסיים האדומים הם סימן מטרים לשילוח אנשים למחנות עבודה. חבורה של שמאלנים אדומי לחיים מתואר ראשון תלשו את הפוסטרים של שר התרבות וייסדו במה מחתרתית של שירה פוליטית בחצר בית הקפה של גילמן. שם קראו שירים ביקורתיים על הממשלה, על סתימת פיות ועל התקרנפות חבריהם לחוג.

הילה, שהייתה תמיד בעלת ראש עסקי, הציעה להקים במה מתחרה מול הבמה השמאלית והכריזה על אירוע של “דיבייט שירה” – קרב מילולי בין הניצים. האירוע נקבע לשעה שלוש בצוהריים ביום שלמוחרת, והפירסום היה אינטנסיבי. אני קיבלתי את ההזמנה באופן אישי, בסיום שיעור אקו-פמיניזם, כשניסיתי לכתוב לעצמי הצעה לתזה. הילה זוסמן נכנסה בסערה לתוך חלל הכיתה מוציאה לשון לשני נערים ממושקפים והניחה על השולחן שלי דף מקומט עם הפרטים תוך כדי ניסיון להשיג את מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאני לא מתכוון לבוא ושבדיוק קבעתי לבהות בטלפון שלי בשירותים. היא חייכה ואמרה לי שמישל תהיה שם. עשיתי פרצוף אדיש אבל החלטתי לבדוק את העניין, על כל צרה שלא תבוא.

 ביום שלישי הכאוס כבר חצה גבולות. ז’אקוב סולק מאחד משיעוריו על ידי קבוצת תלמידות פמיניסטיות, הוא צעד חסר דאגות לעבר בית הקפה כשהוא מזמר לעצמו את ‘לורליי’ של היינה בגרמנית. בשיעור על תיאוריות ספרותיות קמו קבוצת תלמידים וקראו שירים שונים בו זמנית, בדיוק כשהמורה הסביר כיצד החיים של ג’ודית באטלר קשורים לתיאוריות שפיתחה. בדשא המרכזי החלו למכור מכנסיים אדומים במגוון גזרות ודוגמאות. שני סטודנטים לסוציולוגיה עם מסקרה בעיניים וראסטות בלונדיניות בנו דוכן מעבודת יד שמטרתו הייתה לקדם “שירה של שלום”.

חשבתי שזו הזדמנות טובה והלכתי לעמוד ליד שני תלמידי תיאטרון רגוזים, שעמדו עם שלט עליו הודפסו “ארבעה עשר סימני הפאשיזם” של אומברטו אקו. חיכיתי לראות את מישל אבל לא מצאתי אותה בשום מקום. הילה זוסמן הופיעה לידי ולחשה לי באוזן: “מתחכך עם האויב?”