שולמית אורבך

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הַנְּשָׁמָה מְסָרֶבֶת לְהֵרָדֵם.
מוֹזֶגֶת אוֹתִיּוֹת לְכַדֵּי חֶרֶס עַתִּיקִים
וְשׁוֹתָה לְחַיִּים.
נוֹחַ לָהּ בְּחֶבְרַת עַצְמָהּ,
לַנְּשָׁמָה.
מוּל הַמּוּמִים הַדּוֹלְפִים אֱמֶת,
מוּל אִי הַסִימֶטְרִיָּה,
מוּל כָּל מַרְכִּיבֵי הֱיוֹתָהּ.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הַנְּשָׁמָה כִּמְעַט שִׁכּוֹרָה.
מְעָרָה אוֹתִיּוֹת מְעָרָה מְעָרָה,
פִּתְאוֹם כָּל כָּךְ בְּהִירָה
פִּתְאוֹם מְבִינָה בְּהִצְטַלְּלוּת:
תָּמִיד. כְּשֵׁרָה