שרון שטיינבאום

יָדֶיהָ מוּשָׁטוֹת
עֵינֶיהָ מְחַיְּכוֹת
חִבּוּקָהּ רֵיחַ שֶׁל בַּיִת.
שְׁתֵּי צַמּוֹתֶיהָ הַדְּקִיקוֹת
מְרַקְּדוֹת מִתַּחַת לְמִטְפַּחַת הָרֹאשׁ
כִּשְׁתֵּי אַיָּלוֹת קַלּוֹת רַגְלַיִם.

“בּוֹאִי נַחוּבַּשְׁכּ אָכִין לָךְ תֵּה עִם נַעְנַע”
נָהָר שֶׁל מִלִּים בַּעֲרָבִית מָרוֹקָאִית זוֹרֵם לְעֶבְרִי
מִלִּים אוֹתָן אֵינֶנִּי מְבִינָה
אַךְ צְלִילָן,
פַּס הַקּוֹל הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר שֶׁל יַלְדוּתִי.

“סָבְתָא תַּגִּידִי לִי עַכְשָׁו בְּעִבְרִית”.
סָבְתָא מְחַיֶּכֶת בְּבַיְשָׁנוּת
פָּנֶיהָ מְלֵאִים אַהֲבָה
הִיא שׁוֹבֶרֶת אֶת שִׁנֶּיהָ
וּמְפָרֶקֶת מִלִּים
לִרְסִיסִים.
בְּדוֹמֶה לִרְסִיסֵי חֹמֶר הַחִטּוּי
שֶׁפֵּרְקוּ אֶת הַפַנְטַזְיָה
עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
נְמַל חֵיפָה
1955.