אסתר ביטון שושן

בֵּין פּוּרִים לְפֶסַח כְּשֶׁהַשְּׁמָשׁוֹת מִתְאָרְכוֹת

וְרֵיחַ הַפַּרְדֵּסִים נִנְעָץ עִם רֵיחַ מְבֻשָּׂם שֶׁל סָנוֹ זָ’אוֵל

קַרְטוֹן בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח הָיָה מִצְטַמֵּק לְאִטּוֹ

כְּשֶׁהָאָבִיב הִתְרַחֵב

תְּחִלָּה נֶעֶלְמוּ הָאֲרִיזוֹת הַמְּרַשְׁרְשׁוֹת

וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר מִבּוֹנְבּוֹנְיֵרָה כְּשֵׁרָה לְפֶסַח

שֶׁעָבַר,

אַחַר כָּךְ הָלְכוּ שַׂקִּיּוֹת שֶׁל חִטָּה תְּפוּחָה צִבְעוֹנִית

וּבַּמְבָּה אֲדֻמָּה וְסֻכָּרִיּוֹת דְּרָזֶ’ה.

לְמַטָּה נִשְׁאֲרוּ הַבַּסְבּוּסוֹת

שֶׁשָּׁלְחָה אִשָּׁה אַחַת מֵהַבֵּית כְּנֶסֶת

עֲטוּפוֹת בְּצֵלוֹפָן אָדֹם יַיִן

אִמָּא אָמְרָה,

לֹא בָּטוּחַ כָּשֵׁר אֲבָל בַּל תַּשְׁחִית

וּבְכָל שָׁנָה מְדוּרַת חָמֵץ

אָכְלָה אֶת הַבַּסְבּוּסוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה מֵהַבֵּית כְּנֶסֶת

שֶׁאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת אֶת שְׁמָהּ