טור > עזה כמיצג ראווה
“”המלחמה מתחסלת במבחן הטכנולוגי, ולאמריקנים היא [מלחמת ויאטנם – ט.ק] הייתה בראש ובראשונה: מתקן ניסויים, שטח רחב ידיים לניסוי כלי הנשק שלהם, שיטותיהם ועוצמתם”. ז’אן בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 61.
“הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים”. גי דיבור – חברת הראווה, 4, ע’ 3.
1. חומה שחורה או עופרת מגן, צוק קיץ וגשמי איתן, מבצע גשם חם או חורף ראשון, חץ השחר או עלות השחור. מבצעי צה”ל ברצועה מתערבבים זה בזה כהתערבבות סוגים שונים של דיווחי החדשות אודותם. הם ריטואליים, בעלי מספר תבניות ריתמוס קבועות כגון חיסול-תגובה-חיסול פחות-תגובה-חיסול פחות-מו”מ-הפסקת אש-הפרתה בדרך זו או אחרת ואז שמירתה-מו”מ על שיקום-שיקום-הכנסה לחמאס-שקט כלכלי-עילה למבצע- וחוזר חלילה.
2. מבצעים אלה פועלים על הציבור הישראלי, ואתמקד בו שכן הציבור הפלסטיני הוא מושא לדיון עומק נפרד, כמערכת של מיצגי ראווה. לכן אני טוען שההישג המהותי של המבצע האחרון בעזה נמצא בתמהיל בין שמירת תרבות הצריכה, שירות המיתולוגיה הטכנולוגית וחיזוק פולחן הטכנולוגיה, חיזוק הקונצנזוס ברצף רהבתני של תמונות וכמו-הישגים במטרה להמשיך את הסדר האינסופי של ה’אין’ המתחזה למדינה יהודית, חברה מערבית וכולי.
3. אינני טוען בעד הצד הערבי או נגד הצורך במבצע אלים אלא מבקש להציג את ההיבט הסמוי לרובד הצבאי-פוליטי הגלוי כמכניס את השפה המציגה והממסגרת את המבצע לתחום ה’ממשי’, להלן מנגנון יצירת הממשי לפי בודריאר המגדיר מחדש כל סימולציה של מציאות כמציאות.
4. מתוך כך אני טוען שמיצג הראווה או ‘הספקטקל’ בלע”ז, של המלחמה, יורש את המלחמה שכל שנותר ממנה הוא אפקט קולי, במרחב החורג מרדיוס אשקלון. המיצג משודר על ידי דובר צה”ל באינטנסיביות כסרטוני פגיעה, ומוטב שיהיו ‘ראוותניים’ ככל שניתן – דרך החלון ומעלה בקומה. בכך הנצחון הופך להיות אחר מהישגים מדיניים ודיפלומטיים, רשת צפופה של דימויים שמרכיבים עבור הישראלי מראית עין של הצלחה ונצחון (גם אם ישנם נצחון והצלחה ממשיים).
5. כאן חייבים להתייחס לשינוי שחל בהגדרת המושגים ובעיצובם מחדש בתודעת ‘צרכני האינפורמציה’ במדיומים השונים:
א. המציאות הצבאית מיוצאת כמיקור חוץ מן הטנק והלוחם אל מסך המחשב ומצלמת המזל”ט, על הטיל הנישא אל המטרה שכבר לא יכול לספק את הצופה שכן רגע ההתממשות – הפיצוץ – נעדר, אין מדובר בהצצה נוסח אגדת ‘טום המציץ’ (אשר הציץ בליידי גודייבה ברחובות קובנטרי והתעוור) כי אם ‘פורנו טום’, וכך כמו אקט פורנוגרפי מוחלף בספקטקל של המזל”ט ‘המציץ במלוא האירוע בלא להיענש’, בניגוד לטיל הוא חוזר לבסיסו. המצלמה שלו לא מביאה לסיפוק את הצופה אלא מאפשרת אינספור סיפוקים.
ב. “מכאן ואילך, כל מעשי השוד, חטיפות המטוסים וכו’, הם מעין מעשי סימולציות במובן זה שהם כתובים מראש בפענוח ובתזמור הוירטואליים שהמדיה מפעילה, מוטרמים בבימוי שלהם ובתוצאותיהם האפשריות”(בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 27). הצפייה במהלך ההפצצות, במסכי אמצעי ראיית הלילה המציגים תמונות מטושטשות ופיצוצים שהנם דימוי יותר מאשר מציאות, יוצרת מערך של ציפיות עד רמת הנוירונים. הצופה בבית, ספון בחרדה שכוהני המדיה, פרשני הבטחון, שותלים לפי דף בימוי, חווים התרה של המצב באמצעות חורבן קר המחליף את להט הדם הדיוניסי שהיה בעבר.
ג.השלב הסופי בריטואל הוא השלב הכלכלי שלמעשה הוא המנוע והמניע. כמו שבודריאר תיאר כ”הפיכות ההרס והייצור” עיקר התהליך הוא בצימצום הפגיעה בייצור ובצריכה בישראל וסופו בשאלות של העברת כספים לשם ‘שיקום הרצועה’, שם קוד לכך שהחמאס וישראל, בלא יכולת לחמוק מכך, מתשמשים במבצעים כאמצעי ייצור – החמאס מייצר כסף ומכאן גם שליטה, ישראל מייצרת רהב טכנולוגי ואשליית בטחון להמון החרדתי הצפון בין מקלט לספת הפסיכיאטר.
6. במובן מסויים, אני אעלה שאלה מתריסה, קנוניה דלת-הוכחות אך רבת שאלות: נניח שמערכת הבטחון הדליפה ‘התרעה’ שלא הייתה קיימת מתוך צורך מדומיין או אמיתי לתקוף? האם הריטואל הזה כולו היה נמשך? התשובה חיובית בוודאי וההבנה שמדובר בסכימה פסיכולוגית המונית ולמעשה במערכת שזקוקה ליצירת חרדה אחת לזמן קצוב.
7. אתה, צופה יקר, חרד, והספה-מסך-התרעה הם הפסיכולוג (עד לרמת הפיסיולוגיה) אולם כאן אנו נמצאים בבליץ רב מערכתי של מדיום אדוק, פלאפון, טלוויזיה. מדובר במוסד משוגעים, מוסד סגור, מדובר בפסיכיאטריה של רקטות וטילים מונחים במקום כדורים ושיחות.
8. אם החץ הוא שלוחה של היד והזרוע, אזי הרובה הוא שלוחה של העין והשן…” (מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, כלי נשק מלחמת האייקונות, ע’ 408). ובכן אנו רואים עליה של כוהנים חדשים – מתווכי הסרטונים אשר שירותם הוא תיעוד ומעקב, אנשים שמחברים את היד והעין ככלי הנשק שמושלך על האויב.
9. פולחן הטכנולוגיה הוא ההשחתה של כל פריזמת החיים ההומניסטית לידי הישג הטכנולוגיה. ובמקרה דנן, המיצג מקבל ממד של פולחן טכנולוגי המספק את בעל הפטישיזם הטכנולוגי או ‘הטכנופיל’.
10. הביטוי האידיאלי הוא היות הנשק המדוייק הרחבה שלמעשה הנה וירטואלית-יותר-מאשר-גשמית של העין ותשומת הלב. או בלשון אחרת, את “השן” של הרובה אליבא דמקלוהן ירשה תשומת הלב, אותו מושא נשגב של עידן ריבוי המידע. התקשורת עם הפלסטיני היא תקשורת של תשומת לב נדירה לה זוכה המחבל מקצה חוד חודה של מכונת הצריכה – מדינת ישראל.
11. במקרה זה מדובר בראוות-טכנולוגיה. התקשורת עם הפלסטיני בעזה היא תקשורת של טכנולוגיה והשמדה אולם היא במהותה תקשורת של חברה מבוזרת וירטואלית עם חברה מרחבית (הקיימת במרחב הפיסי בצורה העמוקה של המושג תרבות).
12. יש הטוענים שהעזתים אינם אלא ניצבים, עובדי במה או דמויות-שאינן-אדם במשחק מחשב המוני “פגע במטרה” או “שגר ושכח”.
13. גם לטענתי, בעבור הישראלי, מדובר בדבר-מה אחר מתקשורת, לטענתי מדובר במימוש של פולחן. הצפייה בסרטונים היא מיצג ראווה, המאפשר לתקשר בינות כולנו את העובדה שהאוייב הופך לדימוי (וכאן פרעות בתוך ישראל כנקמת המרחב בידי הפלסטיני) ואנו משמידים את הדימוי, עם כל פגיעה אנחנו ניצחנו בכך שיש לנו את הטכנולוגיה העדיפה. למן הרגע הראשון שהטיל המדוייק פוגע ועד לרקטה הפרימטיבית האחרונה שכיפת ברזל מיירטת. למן התמונה של הפצצות הענק בעזה לעומת הנחות והחיגר, התמונות של ירי הרקטות מעזה.
14. במובן מה אנו חשים עצמנו חצאי-אלים, Demi-God, המביטים בהישגים קולקטיביים המנוסחים בהומניסטית רהוטה (טכנולוגיה).
15. בכך יש מעשה של פולחן עמוק ההופך את הטכנולוגיה בו-זמנית למושא ולנשאית התפילה. התפילה היא ‘שקט’ למען המשך ראווה וצריכה הטכנולוגיה היא ההישג הקדוש שאסור לבקר. הדימוי של ‘מחלל השקט’ מושמד על ידי ‘מחולל השקט’ הצבאי-טכנו-ויזואלי. גיבוריו הם הטכנו-מנצחים: “לוחם הסייבר”, “מכווינת מזל”ט” ועוד אשר ירשו את לוחם הסיירת, כל שכן חללי המאבק נוסח מיתוס ההספד של משה דיין לרועי רוטברג.
16. בהיבט הנ”ל כתב ניל פוסטמן על הטכנופילין, המרחב או החברה שפולחן הטכנולוגיה מפגיש אותה עם טכנולוגיות מידע בצורה בלתי אמצעית וללא בקרה. מפגש של התנגשות. אנו צריכים את ראוות החיסול, סליחה סיכול, על מנת לחוש ממשות לתיאולוגיה הטכנולוגית של עולמנו. יש כאן מפגש ארוטי-ממש של יצירה לשם חיסול. אין זה יוצא דופן בהיסטוריה לראות קדושה בכלי נשק.
17. אעפ”כ, הכשל נמצא אף בלשונות הרבים: “אז מה עושים עם עזה?”. דבר המבטא את תחושת המאס מהריטואלים האינסופיים עם עזה ולמעשה מדמה סוג של ‘שיבה נצחית’ ותסכול יהודי למולה.
18. האמונה הדמוקרטית מתפתחת באמצעות שלושה תהליכים עמוקים ששינו את התרבות הציונית מן היסוד ויצרו את השילוש הקדוש – קפיטליזם, דמוקרטיה, גלובליזם…” (עוז אלמוג, פרידה משרוליק, מבוא, ע’ 26. לפיד הוא הנציג הרשמי הראשון מבחינה אלקטורלית של המעמד שאימץ במלואה את האמונה הדמוקרטית בשנות התשעים. גם מצביעי ליכוד רבים אימצו אמונה זאת אולם כגל שני, משמע רק כהד לאלה שאימצו אותן בראשיתן.
19. אימוץ הנחות יסוד אלה מציב את המאבק בעזה בסתירה: הצריכה מצריכה שקט מלחמתי, הדמוקרטיה והגלובליזם כופים עלינו לראות את היריב כ’אזרח עולם’ ובכך הוא שווה מעמד לנו ולעמנו. אין יותר מדרג בסיסי בין אויב וידיד, ואף לא בין אויב ו’אני’ שכן כולנו ‘אני’ ביקום האטומים האינדיבידואלים הצרכני. ובעצם, נסיון נפל (שכן יריבות ו’אחרות’ הנן מצבי תודעה מובנים) לבטל את הממשי-פוליטי האלים.
20. מכאן המבצעים מוגבלים במערכת אתית שמהותה סותרת לעתים: סיום מהיר ככל הניתן של הלחימה בתוצאות נמוכות ככל הניתן של הרוגים מכל הצדדים, ועל בסיס ‘הוגנות’ של מצב כך שאין שום שינוי מהותי במצב שנתפס כהוגן במקרה הטוב וכמוטה לטובת הכוח הטכנולוגי החזק. קרי דימוי התיעוש והצריכה הישראלי למול דימוי עץ הזית המרחבי הפלסטיני.
21. מכאן הבנת הנסיון המשותף ללפיד ולנתניהו, אשר שניהם ‘דמוקרטים’ בלשונו של אלמוג יותר מאשר הם יהודים. קרי זהותם האישית ותפיסתם האידיאלית את העתיד וההווה כולה ‘דמוקרטית’ ומיעוטה עד ביטולה ‘יהודית’. לכן המבצעים נראים זהים (זולת הסיקור שלהם) והתוצאות דומות להפליא. לא בכדי רצה לפיד ‘מיליון עובדים בהייטק’ מתוך אחדות וגיוס המערכות כולן לטובת מיצג הראווה הטכנולוגי. מכאן הבנת המבצע בעזה כקולואנילזים תרבותי ולא כמאבק לאומי. לשון אחרת, הסבבים מול החמאס או הג’יהאד, להוציא המציאות הגיאופוליטית שלהם, הנם קולוניאליזם תרבותי מתמשך בדמות מלחמה-שיקום.
22. אין שום היבט רלוונטי לשרידות הלאומית לאורך זמן או להגשמה לאומית שכן אלה זרים לבעל האמונה הדמוקרטית או לחברה הטכנופילית. אלה מעצם מהותם זרים למרחב הלאומי או הדתי-מסורתי (יהודי או מוסלמי). מכאן הבנה מחדש של התהליך הלוחמתי כמלחמה של אליטה מצומצמת בחברה הישראלית בהנהגה פוליטית מצומצמת בחברה הפלסטינית. בלא שום קשר לשאיפות הלאומיות או הדתיות של שני הצדדים. ההמון השייך ל’זמן’ ו’מרחב’ אחר עד רמת התודעה נמצא במקרים הללו בזירות הפגיעה, הפציעה או התקיפה, אך הוא איננו רלוונטי בין אם יתמוך או יתנגד. במובן הנ”ל אירונית הפגנה נגד המלחמה בישראל שכן היא אחד עם הפגנה בעד המלחמה בישראל, כנ”ל בעזה.
23. העמדות של ההמונים הנן הדים לאייקונות שאמצעי תקשורת ההמונים דורשות לשרת אותן ולסגוד להן. אכן נראה קונצנזוס בעת המאבק אולם מהו הקונצנזוס זולת תגובה ביולוגית-פיסיולוגית של אורגניזם במצוקה (בקנה מידה רחב-שבטי או יחיד). אתם לא בעלי עמדה בעד או נגד אלא לכל היותר הד לתגובה קולקטיבית בעד או נגד. אתם פסיכוזה או ניורוזה, רפלקס או קונפורמיזם של אליטות ספציפיות המנוכרות לאמונות שלכם, לצרכים שלכם זולת אלה שחופפים צרכים שלהן.
24. “קל לבנות כך חברה מעמדית עד מאוד: לפי הנגישות שיש לבני-אדם למערכות אביזרים, ולפי ידיעתם את השימוש בהן. אך המילה הרומית ‘ציביליזציה’ בנויה על המילה ‘ציביס’, אזרח, משמע אדם שקיבל על עצמו מחשבה חברתית מסוימת והוא עוזר לקיימה, ולפתחה, בלי כל קשר לאביזרים המצויים בביתו או בהישג ידו”(שלומית הראבן, טכנאים, טכנוקרטים, טכנוקרטינים, בתוך תסמונת דולסינאה עמ’ 189-190). כאן הבנת הביקורת שלי על מרחב התרבות היהודי כולו – הניכור המוחלט למהויות הללו הינו אחד ממכונני הזהות של הקבוצות החזקות ביותר בכל אחד משדות הקיום הישראלי: ביורוקרטי, אקדמי, כלכלי וטכנולוגי.
25. מכאן אנו מבינים לעומק את הערצת איש האביזר: הטייס, הטנקיסט וכיום הסייבריסט, התכניתן , התצפיתנית-מכווינת הנשק וכולי. הדבר חורג הרבה מן הצבא אל החברה או שמא זה להיפך. “מיליון עובדים בהייטק” זוהי סיסמה של אביזריסט, ולפיד ונתניהו דומים מאוד בהיבט הנ”ל. אין מכאן להביע עמדה נגד היי טק או טכנולוגיה כעקרון אלא תיאור של מצב קיים וביקורת על אנשים בהפכם מושאים חומריים אלה לתכלית.
26. באמירתו על ‘מיליון עובדים בהייטק’ יש אמירה מהותית על מדרג החברה. שכן ללפיד אין גישה חברתית של ‘ציביס’ זולת האמונה הדמוקרטית והפולחן הטכנולוגי. ארון הספרים היהודי המקפל בתוכו ציבליזציה שלמה באבולוציה בת אלף ושלוש מאות שנים של יצירה (מן המשנה עד השולחן ערוך כאשר המשנה מקפלת את כל בית שני בתוכה) זר לו. מהויות אורגניות כגון הלכה ומסורת זרים לו, הוא אף מנוכר להם. ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. ‘אדם אחרון’ (“המצאנו את האושר”, פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא).
27. מכאן הבנת המאבק בעזה כרגע של שפל במים הגדולים שמסתירים את הקרקע הגדולה עליה הכל עומד. היסודות נחשפים וגם הדמיון המייאש בין נתניהו ללפיד. נתניהו הוא בסה”כ השלב הקודם לשלב הנוכחי שלפיד מייצג. בהתאם גם פער הגילאים – פער של דור אחד של אוריינטציה טכנולוגית ושל מפגש בלתי-אמצעי עם אירועים מכוננים. נתניהו נפגש עם האמריקאיות של שנות השמונים ולפיד הוא האמריקאיות של שנות ה-2000. נתניהו קרוב יותר לרייגן כאייקונה ולפיד לאובמה.
28. העימות הנ”ל הוא עימות פנים ישראלי, ומהותו תקשורת בין האגו והאיד, בין החרדה-האורבת וה’אני’ המאוהב בעצמו בבליץ נרקיסיסטי. זהו מפגש של קבוצה חברתית הספוגה באהבה עצמית לא בריאה ופולחן הטכנולוגיה שלה, ובין הקבוצות הנמוכות הנזקקות לאישוש-עצמי שכן לא ניתן לחמוק מאי-ההלימה בין האליטה הנ”ל והפריפריות שלה. כל מהותה של החברה הישראלית, בניגוד לחברה היהודית, הוא הסתרה עצמית, הדחקה וחיקוי.
29. לכן לא תיתכן מלחמה ממשית אלא ‘מבצעים’ ותוצאותיהם יהיו אך ורק פרקי זמן לשימור הסטטוס קוו הלא הוא השיבה הנצחית של הטכנופיל הצרכן. של איש הראווה הזקוק למיצג נצחון יותר מאשר לנצחון ממשי. מיותר לציין שאדם זה מסוייג מכל מובן ריאליסטי של אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה או מדינאות. הוא לא מסוגל לתפוס מסגרות קיום אפשריות החורגות מהפרט ואת המסגרות הקיימות שחורגות מהפרט, כגון המדינה, הצבא וכולי, הוא ‘יאניש’ או ליתר דיוק יפשט כ’פרט’ ויעניק למסגרות רגשות ונטיות פשטניות ואנושיות.
30. פוזיטיבית, שינוי מחייב פריזמה אחרת, יש שיגידו משיחית החורגת אל מחוץ למודרני המתחזה לאל-זמני. המקום היחידי בו הראווה נמצאת תחת שליטה הוא האל-זמני היהודי ובכך הבנה גיאו אסטרטגית, גיאו-כרונו-פוליטית על פני מרחבי זמן עצומים ומסגרות החורגות מיכולת ‘הישראלי’ להבחין בקיומן. אכן זוהי קריאה למיסטי ולמיתי שביהודי. להירואי ולקדוש, לאלוקי – שכן האנושי לא ראוי ליחס מכבד. אך ורק לבוז. האנושי לכוד במסגרות הפולחן שתיארנו מעלה.
31. אחד מן השניים: או שהכל הנו שיבה נצחית של דימויים חסרי תוכן או כיוון במערכת אינפורמציה הסובלת מאינפלציה בת רבבות אחוזים, או שיש יסוד החורג ממנה אל הטרנסצדנטי (לשון אחרת, החייאת המטפיסיקה הדתית). בשני המקרים אני בוחר את האופציה היהודית שכן אם מדובר במצב כאוטי, תהומי וחסר כל כיוון-התחלה, תוחלת-תכלית, אין היררכיה בין הבחירות.
32. פתרון לעזה הוא למעשה הד או שיקוף של הפתרון שאנו יכולים למצוא לחזון, משמעות ותכלית קיומנו כחברה מודרנית-פרימטיבית במזה”ת במאה ה-21 על התפר בין מזרח ומערב – השיבה לשבטי-לאומי במודל היהודי. פרימטיביזם אם תרצו לקרוא לכך, המחובר לסדר ראשוני של סימולקרה או אף נוגע בממשי.
וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן (שופטים, ט”ז, פס’ ג’)
תגובות פייסבוק