אסתר שטרן

מֵהַיּוֹם בּוֹ הֵרַמְתִּי רֹאשִׁי

טָפְחוּ עַל קָדְקוֹדִי

וְאָמְרוּ: גִּדְלִי.

בְּאַרְמוֹנוֹת הַשֵּׁן שֶׁלָּךְ

הֲיִי מַלְכָּה נֶאֱדֶרֶת,

בְּהֵיכְלֵי הַסֵּפֶר שֶׁל דַּעְתֵּךְ

הֲיִי מַשְׂכִּילָה וְחוֹקֶרֶת

(אַךְ אַל תִּטְעִי,

לֹא לָךְ הֱיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת).

בְּנֹפֶךְ לְשׁוֹנֵךְ, יַהֲלוֹמֵי תְּבוּנָתֵךְ,

הֲיִי נְסִיכָה מְרוֹמֶמֶת

(אַךְ אַל לָךְ, נְסִיכָה

לִהְיוֹת לוֹחֶמֶת).

וְלֹא יָדְעוּ,

כִּי יַהֲלוֹמַי

הֵם גְּבִישֵׁי דְּמָעוֹת

בָּהֶן הִשְׁקֵיתִי אַדְמָתִי

וְהֵיכְלוֹתַי הֵקַמְתִּי

לְמַעַן יִהְיוּ

בַּיִת קָט לְנַפְשִׁי.

וּבְכָל הַשִּׁירִים,

וּבְכָל הַמִּלְחָמוֹת,

רַק כָּךְ

אָרִים רֹאשִׁי.