איילת בטיסט

אֲנִי מְבִינָה עַכְשָׁו.

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֲנִי – 

הָיְתָה אַהֲבָתְךָ כְּבָר חַמָּה וּמוּכָנָה לִי,

חִכְּתָה לִי כְּמוֹ מַגֶּבֶת שֶׁפּוֹרְשִׁים לִקְרַאת פָּעוֹט

שֶׁמּוֹצִיאִים מֵהָאַמְבַּטְיָה – 

הַיְשֵׁר לְתוֹךְ חִבּוּק.

כְּשֶׁנּוֹלַד אָחִי 

שֶׁלֹּא לְתוֹךְ, אוֹ לֹא לְפִי,

וְאַתָּה לֹא נָתַתָּ לוֹ 

אֶת הָאַהֲבָה –  הִיא נִקְוְתָה 

וְנֶאֶסְפָה בְּךָ בְּכָל גֵּבֵי הַנַּקְבּוּבִיּוֹת.

וּכְשֶׁהִגַּעְתִּי אֲנִי 

אַחֲרֵי עָשׂוֹר שָׁנִים,

זָכִיתִי גַּם בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא שֶׁלִּי – 

בְּכָל אוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה בְּךָ 

וְשֶׁחִכְּתָה. גַּם זוֹ שֶׁנִּתְעַפְּשָׁה.

אוּלַי לָכֵן תָּמִיד הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאָהַבְתָּ – 

לֹא-אוֹתִי, אוֹ שֶׁאוֹתִי – 

לִפְנֵי זֶהוּת וּבְלִי כָּל תְּלוּת בָּהּ,

שֶׁחִפַּשְׂתָּ לְגַלּוֹת בִּי 

וְלֹא פַּעַם גַּם בַּאֲחֵרִים,

מַשֶּׁהוּ שֶׁלו –

הָיִיתָ מֻכְרָח עוֹד וָעוֹד.

הָיוּ לְךָ סִירִים מְלֵאִים שֶׁל אַהֲבָה 

שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עַל אֵשׁ קְטַנָּה

 עָשׂוֹר שָׁנִים.