וידיאו
תמר חלוצי
עת לטעת – מחזה

תמר חלוצי

עת לטעת – מחזה

מונודרמה בהשראת כתביה של יעל הרמתי

מחזאית: תמר חלוצי
בימוי והפקה: אופל לוי
משחק: שני סטי
מוזיקה מקורית: יפתח רוט
עיצוב גרפי: אביטל זילברברג
צילום סטילס: נעמה לייטנר
צילום ועריכת וידאו: טל מיכאליס
ע. הפקה: שרון מישל

תודות: מזי מזוז

דף הפייסבוק שלנו – עת לטעת

 

 

מן המחזה:

 

[נטע מחזיקה ערמת דפים, נעמדת מאחורי הדוכן שאלתרה מארגזים. היא פונה בתחילה לקהל הישוב, אותו היא מדמיינת בעודה מתאמנת על הנאום, לאחר מכן פונה לעֹז שנמצא באמת בחדרם].

 

נטע: תודה לכם שבאתם. אני בטוחה שלא היה לכם פשוט, שבטח עוד כששמעתם על זה, אולי הרגשתם… כל מיני דברים שהייתם מעדיפים לא להרגיש. ובכל זאת אתם כאן. למרות הכל.

[קוראת מתוך הדפים. במהלך הקריאה, היא מתבלבלת, הופכת בין הדפים, מתחילה לנאום ומפסיקה לסירוגין, בוחנת את המילים].

נטע: עברה רק שנה מאז שגורשנו מהבית. אנו עומדים ממש כאן, אבל הלב שלנו פונה [נעצרת] אל ההריסות, אל בתי הכנסת הנטושים שנותרו מאחור. אנחנו… “מנסים להתרגל?” לא… “מנסים להתייצב?” “… באדמה זרה לאחר הגירוש. נותרנו עם זיכרון חד ומציאות מטושטשת. הכול נהיה זר. מוּכַּר אבל לא אמיתי. ממשיכים להתפלל: ‘יהי רצון, שתוליכנו לשלום ותדריכנו לשלום ותביאנו למחוז חפצנו לחיים שמחה ולשלום…’, ועל התפילה, מוסיפים: ‘הביאנו למחוז חפצנו’- מערבה מכאן? אל הבית, החולות, אל הים והדקלים, אל השקט… האם גם לכם, כמו לי, כל כך חסר השקט?”
[מורידה את הדפים, מתכנסת בעצמה[.

אני יכולה לעשות את זה. עֹז, אני… חייבת. הטקס בעוד כמה ימים ויש לי רק שורות מבולבלות ודפים מלאים מחיקות.
אני לא בדיוק סופרת, אתה יודע. ‘נטע, כולם אומרים שכן’… די עז, זה לא עוזר לי. האמת, אני ממש מפחדת שאחרי שייגמר טקס האזכרה לישוב… אף אחד לא יצטרך את המילים שלי. אולי אני כותבת רק בגללה.
אם רק הייתי יכולה להיות יותר כמוה.

 

[נטע במטבח בית תחנת המעבר, הווה. ללאה:]

 

לאה, אני צריכה שתגידי לי, אני עושה טעות? אני לוחצת עליו יותר מדי? מצפה ממנו ליותר מדי? אני רוצה דווקא שנתקרב, שבאמת נהייה כמו פעם, אבל זה רק מרחיק אותו ממני.
הוא כל הזמן אומר שבחיים לא נחזור לשם ושהדרישה שלי שיחזור לחקלאות רק מראה כמה אני מתעקשת על הבלתי אפשרי. כל פעם שאני חושבת על המקום שאמור כביכול להיות הבית שלי, הכל שוב עולה לי…ועז כנראה לא יכול לעמוד בזה.
[פלאשבק] זה לא נתפס, מה שקורה לנו. אנחנו חייבים להעביר את זה הלאה!
[רעשי דחפור, נטע קופאת. הרעשים כמסמלים קפיצת זמן לזמן ההתנתקות. לאחר מכן נשמע קול של קריין חדשות אך הקול משובש וקשה להבינו, כמו נשמע מאד מרחוק מחדר אחר. היא מניחה בצד את הדפים].
היום מגרשים את המושב השכן, ואותנו – מתי?
אתה חושב שזה נאיבי עוד לְצַפות שזה לא יקרה?
אני חושבת ש… אני לא יודעת. באמת, אני כבר לא יודעת.

 

[חזרה להווה. ללאה]

 

היית מצפה שדבר כזה דווקא יקרב בינינו. כבר לא הייתי בטוחה שהוא עובר איתי את השינוי הזה. אפילו על מה לומר לאיתן לא הצלחנו להסכים. זה פשוט נשאר ככה, לא פתור.
יום אחד כשאיתן יהיה מספיק גדול, אוכל לספר לו, סוף-סוף לפרוק את מה שעז ואני כבר מזמן הפסקנו לדבר עליו.

 

*****************

 

מתוך תמונה 4:

 

[נשמעים צעדים של ילד מתקרב, נטע מביטה אל איתן בא, מחייכת. מוציאה מבין דפיה את הציור של איתן, בו צייר את החדר הקודם שלו]

 

אִיתִי, הכל בסדר… אתה רוצה לשחק? יש לאמא רעיון! רוצה לעזור לאמא?

[מוציאה מהארגז חגורת כלים של בנאי]. [לאיתן] בוא תראה מה יש לנו פה! בדיוק מתאים לך!

עכשיו זה שלב התכנון. אני מבטיחה לך, איתן, על הבית הזה אנחנו נשמור. הרי כבר סיפרת לכל הילדים [שרה בנעימה של שיר ילדים]: “על הנייר יש יישוב כבר כמעט מאורגן, שמחתי שהבית שלנו יהיה קרוב לגן, אבל עד שיקימו את היישוב באמת, כבר בטח אלמד בכיתה א’ או ב’.” [נעצרת. מביטה בתמונת חוף-הים שעל החלון].

[בדרכה לחדר של איתן עם תמונות וכמה צעצועים, מסדרת אותם כהעתק לציור שלו- למעשה העתק של חדרו הקודם]. אף אחד לא יטען שאם קיבלנו בית חדש אז התנתקנו. [מוציאה מאחד הארגזים צבע כתום. צובעת את אחד הקירות של החדר שלו]. זה פשוט צריך להיות כתום.

[שרה לעצמה, במקביל נשמע קולו של איתן צוחק, ושר יחד איתה] “אצבע לי שמיים בלבן וכחול אבל בתוכי אני ילד כתום”. [צובעת בתנועות פרועות ילדותיות].

[היא נעצרת לרגע, כנזכרת פתאום. מוציאה מאחד הארגזים שבבית זרעים, נותנת אחד לאיתן. הם יוצאים לגינה] תראה מה מצאתי.

זה יהיה השתיל שלך. ממש כמו בגינה שהייתה לנו שם.

[הם נוטעים את הזרעים].

[תאורה מחשיכה. הם חוזרים לתוך הבית.] 

נטע [לעז]: נו, מה? אתה בעד שנרגיש פה בבית, נכון? אז הוספתי קצת צבע. חוץ מזה, תראה כמה זה משמח אותו. אם זה כל כך משנה לך, תמיד אפשר לצבוע מעל זה. אבל אני בעד איך שזה עכשיו. ממילא לא נישאר פה הרבה זמן. אתה תראה, אפילו הקבלנים לא מאמינים שנחיה כאן יותר משנתיים, עובדה שהם בנו הכל מחומרים פשוטים ומתכלים, אם נצטרך לחיות כאן יותר, הקראוון הזה פשוט לא יחזיק מעמד…

[צוחקת] כן, אה? כנראה לא משנה מה הקבלנים אומרים זה לא ממש לטובתנו. אתה זוכר מה הם אמרו בפעם הקודמת? “מה פתאום לבנות בית באבן ירושלמית. המלח מהים יאכל לכם את האבן תוך כמה שנים.” [צוחקת] לא עברו מספיק שנים כדי שזה יקרה, הדחפורים של צה”ל עשו את זה קודם.

אני “מערבת אותו בפוליטיקה מלוכלכת”?! כי צבעתי איתו את הקיר! לא קצת נסחפת? אתה מתייחס אליו כאילו הוא בן שנתיים. בסדר, הוא רק בן שש, אבל הוא יכול להבין. ילדים מרגישים ש-

[עייפה מהויכוח הישן הזה] כן, באמת הגיע הזמן שלו לישון.

ליטפתי אותו והשכבתי אותו לישון, עדיף לו לילד שיחלום.

[לאיתן]: אספר לך על יוצאי הגן שעכשיו הם רק חקלאים ללא אדמה, ילדים ללא ילדוּת…

היֹה היה פעם בית קטן על חוף ים ודקלים. הייתה שמש שזרחה, חול זהוב ומים צלולים. והיה גן רווי טל לתפארת, ועץ החיים שהטיל עלינו צילו. איש איש נשא בלבו מקסם העץ אשר בגן, את האמונה והרוח, כמה שיכול הלב להכיל ואולי קצת יותר. הגן לימד אותנו על החירות לחוש, לדעת את הימים מתחלפים, פורחים בצבעים חזקים.

ויום אחד…

הבית נהרס.

נטע [מדמיינת שוב את איתן כנער]: איתן, רציתי להיות בבית כשיגיעו אליי, מצד שני, חשבתי, מה בעצם יקרה כשהם ממש יגיעו? הסתכלתי מהחלון וראיתי אותם מתקרבים, וחשבתי, אולי הם יתנו לי לפחות להיפרד מהגינה, להביט בפעם האחרונה בשתיל שלך…

ואבא שלך כל הזמן צילם.

הוא אמר “נטע, צריך להנציח הכל. אנחנו חווים רגע  היסטורי. ולא הבנתי, איך זה שאפילו כשהדברים קורים לו, הוא מוצא דרך להיות מחוץ להם.

לא יכולתי להחליט – מה, נצלם? ומצד שני – לא נצלם?

אם נצלם, אנחנו במו ידינו נכריז שזו מסיבת סיום.

ואני סתם עמדתי שם. המכולות היו כבר בחצר. דיברו איתנו על מצור של שלושה שבועות. היו אנשים מההנהגה שכבר אגרו מזון. אבל אחרי הפיגוע ברכב של לאה, לא יכולתי לדמיין שבאמת נישאר, שבאמת נמשיך לחיות שם עוד בלעדיה. אחרי שהיא הלכה כבר לא הייתה מספיק סיבה להתעקש. לא באמת יכולתי למחות מול החיילים כמו שתמיד דמיינתי. כשהם הגיעו כבר לא היה בי כוח להתנגד, לא באמת. רציתי שהם יזדהו איתנו, שאולי משהו בהם יתעורר והם יסרבו לעשות את זה. אבל לא הרבה מעבר. אבא שלך אומר שהרבה מעבר לזה לא יכולנו לעשות. אני לא יודעת. מה אתה חושב?

 

[כיוצאת מהחלום בהקיץ, מדברת אליו שוב כאל ילד, מביעה את המשאלה בינה ובינה]

אתה תהיה כל כך אחר מאיתנו, נכון? אותך אף אחד לא יתלוש מהבית שלך. אתה וכל הילדים האחרים, מי שאתה מכיר ואוהב מהמושב… כולכם תחזרו לשם, אתה לא תפחד כמונו. אולי הכול עוד לא אבוד. כשתגדל, האנשים האלה שיום אחד קמו בבוקר והחליטו להרוס לנו את הבית, יבינו את הטעות שלהם. אתה תוכל להגשים את מה שלאה ואני תמיד רצינו. את מה שאנשי הישוב עדיין רוצים אבל לא מעזים עוד לומר.

 

15 להתנתקותהתנתקות

תגובות פייסבוק