פרוזה
יובל ששון
פינוי ימית

יובל ששון

פינוי ימית

 

ימית עלתה על האופניים, הניחה את החתולה בסלסלה שתלויה על הכידון, והתחילה את הסיבוב היומי שלה בשכונה. לא סיבוב גדול, במורד הרחוב עד לספסל שבפינה, שמאלה בשביל שפעם הוביל לאן-שהו אבל מאז שהקבלן יצק את יסודות הבניין אי אפשר להמשיך, שוב שמאלה בקצה השביל, הגינה הציבורית הגדולה, הגינה הקטנה, שמאלה ליד הבניין החדש וחזרה הביתה, לנקודת ההתחלה. בלי לחצות שום כביש בדרך. החתולה פיהקה. עד לפני כמה ימים הסל שלה היה על הסבל מאחורה, אבל אז היא קפצה והלכה לטייל ביסודות של הבניין בקצה השביל ולקח לימית כמעט שעתיים למצוא אותה. עכשיו, כשהיא מקדימה, וימית יכולה לראות אותה כל הזמן, אפשרויות הבריחה הצטמצמו.
על הספסל ימית הניחה כמה בגדים ישנים שהיא כבר לא לובשת. תמיד היא משאירה שם משהו. אולי מישהו אחר יוכל להשתמש בזה. פעם בגדים, פעם ספר, פעם קופסת טונה. כל יום ראשון היא יורדת מהאופניים ליד היסודות הנטושים של מה שאמור היה להיות בניין, נכנסת ובודקת שהאוצר שהיא החביאה שם כשהייתה בת אחת עשרה וחצי, עוד ישנו. בגינה הציבורית היא שותה מים מהברזייה, יום אחד בגינה הגדולה וביום השני בגינה הקטנה. ליד הבניין החדש היא מנופפת למרפסת הסגורה בקומה השנייה אבל לא עוצרת. החתולה פיהקה שוב. ימית קבלה אותה כשהייתה בת שלוש. הן כבר כמעט עשרים שנה ביחד. אין לה כבר כוח לברוח.
אף פעם ימית לא ראתה מי לוקח מהספסל את הדברים שהיא משאירה שם. פעם אחת, כמה ימים לפני שהחתולה ברחה, היא מצאה שם פתק, “תודה”, זה מה שהיה כתוב. האוצר היה קופסת מתכת עגולה, שבמקור היו בה סוכריות, אבל ימית מילאה אותה במטבעות ועוד שטר של מאה שקלים, והחביאה אותה באתר הבנייה הנטוש, שיהיה לה כסף אם היא תחליט לברוח מהבית. לא ממש החביאה, הקופסה נפלה לתוך בור עמוק. ימית החליטה שבהזדמנות הראשונה היא תביא לשם סולם ותרד להוציא את הקופסה מהבור, ובינתיים, כל יום ראשון, היא נכנסת לראות שהקופסה עוד שם. שתים עשרה שנה. כמעט. רוחצת ידיים בגינה הגדולה, מבט חטוף למרפסת בקומה השנייה, יד אחת על הכידון והיד השנייה מלטפת את החתולה.
ביום שהחתולה ברחה, ימית השאירה על הספסל ציור. ציור של ילדה, על אופניים, עם חתולה בתוך סל, וכתבה על הציור את המילה “בבקשה”. זה לא היה יום ראשון וימית נאלצה להיכנס אל בין היסודות הנטושים ולחפש את החתולה. שעתיים עיכוב. היא פתאום שמה לב שמסביב כל השטח התמלא מחדש בחרציות גבוהות. כמו שהיו שם לפני שהכשירו את השטח לבנייה. בגלל העיכוב היא לא עצרה לשתות מים בגינה הקטנה. פעם הגינה הגדולה והגינה הקטנה היו גינה אחת ענקית, אבל אז עשו באמצע מגרש חנייה למי שבא לקופת חולים ומאז יש שתי גינות. המרפסת בקומה השנייה של הבניין החדש הייתה פתוחה וימית נסעה שם מהר מהר, מקווה שאף אחד לא רואה אותה.
ההורים שלה קראו לה ימית. שניהם היו ממפוני העיר ימית והגעגועים שלהם לשם חיברו אותם יחד. הם קראו לה ימית. על שם פארק המים ימית 2000. אבא שלה אמר שאם אנשים יכולים להיות כל כך חסרי רגישות ולקרוא למקום שמח כמו פארק מים על שם של הטרגדיה הכי נוראית שקרתה ליהודים במדינת ישראל, אז הוא יקרא לבת שלו ימית על שם פארק המים. אמר ועשה. הוא סיפר לה על זה כשהכינה את עבודת השורשים שלה לקראת הבת מצווה. ואז הזמין את כל תלמידי הכיתה לחגוג את בת המצווה של ימית בפארק מים אחר, “פעם אחת כבר פינו אותי מימית, אני לא מוכן שיפנו אותי גם מימית 2000…”. הבדיחה הזאת הצחיקה אותו מאוד. היא הצחיקה את כולם. את ימית לעומת זאת זה לא הצחיק.
למחרת היום ימית ישבה על הספסל וחשבה מה לעשות. לאחר מכן נכנסה בפעם הראשונה ליסודות הנטושים של מה שאמור היה להיות בניין והחביאה שם את קופסת הסוכריות שמילאה בכל המטבעות שהצליחה למצוא. אחר כך הלכה לגינה, התנקתה כדי שאף אחד לא יגלה מה היא עשתה, לקחה את החתולה מהקומה השנייה ועברה לגור עם סבתא שלה. סבתא אמרה שהיא יכולה להישאר אצלה כמה שהיא רוצה או עד שימית תחליט לאן היא רוצה להמשיך. מאז היא מתכוננת ומתכננת, בודקת את מסלול הבריחה, רואה שהאופניים תקינות, מניחה על הספסל דברים שהיא לא מתכוונת לקחת איתה, בודקת שהכסף מחכה לה, שותה קצת מים, נשימה עמוקה, קצת אומץ, מנופפת לשלום לאבא שעומד מאחורי התריס בקומה השנייה.
מאז הבדיחה הם לא מדברים. אתמול סבתא מתה. ימית עלתה על האופניים, הניחה את החתולה בסלסלה שתלויה על הכידון, והתחילה את הסיבוב היומי שלה בשכונה בפעם האחרונה. כשסיימה, אבא שלה הוסיף ציור של ילדה, על אופניים, עם חתולה בתוך סל, עם המילה “בבקשה” שכתובה עליו, לערימה הגדולה של הדברים שאסף מהספסל.

15 להתנתקותהתנתקותיחסיםימית

היצירה הבאה

פרוזה

מצח

אדם צחי

פרוזה

מצח

אדם צחי

תגובות פייסבוק