מרדכי אסקין

שֶׁהַתָּנָ”ךְ הִזְכִּיר אֶת שֵׁם הַפֹּעַל
“אַהֲבָה”
הָיְתָה כְּשֶׁיִּצְחָק הֵבִיא אוֹתָהּ לָאֹהֶל,
עַל מִטַּת שָׂרָה הִשְׁכִּיב אוֹתָהּ
הִיא מִתְלַקַּחַת,
הוּא מִתְאַהֵב,
מֵעֵז לְהִתְנַחֵם עַל מוֹת
אִמּוֹ.

*

פְרוֹיְד.

*

זֶה כְּמוֹ רֵיחַ שֶׁל זֵעַת שָׂדֶה,
לָצוּד בַּפֶּה,
חַיּוֹת אָדָם אֵינָן תַּמּוֹת
בָּאֹהָלִים,
אֵינָן הוֹלְכוֹת יַחְדָּיו
לָעֲקֵדָה.

*

לָכֵן אוּלַי עֵשָׂיו.

*

כָּל זֶה מֵטָאפוֹרִית כַּמּוּבָן,
הָאֹהֶל שֶׁבָּנִינוּ פֹּה
הַמַּחֲנָק

מָשָׁל לְיּוּדָהּ הַקְּטַנְטַן שֶׁלֹּא מַרְפֶּה מִקְּצוֹת הַמַּצָּעִים
אוּלַי נוֹתַר הָרֵיחַ,
וּשְׂרוּלִיק אֵיךְ נֹאמַר, מַחֲמִיר אֶת הַמַּצָּב,
וּמְצַחֵק:

“שַׁחְרֵר, אוֹמְרִים לְךָ,
שַׁחְרֵר,

הִיא מֵתָה”.