ירון פז

ההונדה סיביק השכורה גלשה במורד ההר, חשה קרבה מטפיזית לאספלט השורק תחתיה. היא נכנסה למנהרה ארוכה בצד הצרפתי, חצתה במעבה האדמה את גבול צרפת והופיעה בחזרה על פני האדמה בצידו האיטלקי של הגבול. לרגע שאל את עצמו הנהג מה דינה של עבירת תנועה המתבצעת במנהרה זו, שהרי מן הדין הוא שלמשטרה האיטלקית, היחידה שחלשה על מבואה ומוצאה, אין שום סמכויות בשטח צרפת. 

זוג נוסעי הסיביק עצר במלון הראשון שנקרה על דרכם. פקידת הקבלה הייתה אדיבה. רוח רעננה של קורקטיות אירופאית נשבה משיניה התואמות ששכולה אין בהן. 

לצערה לא היה מקום. “העונה אמנם טרם החלה אבל אנחנו כרגע בשיפוצים בשניים מתוך שלושת האגפים. אולי בהמשך הרחוב, במלון אימפריאל, ואם לא שם אז בטוח בעיירה הבאה”. אלא שגם בקצה הרחוב ובעיירה הבאה ובזו שאחריה היו פקידות הקבלה אדיבות. אדיבות מדי. לבסוף מצאו משהו. אמנם במחיר מופקע והרחק מן הים, אבל שיהיה. 

בבוקר שלמחרת, בחדר האוכל, לא יכלו שלא לחוש במבטים החרישיים שליוו אותם בהולכם מפינת הקפה אל איזור הירקות. הייתה זו תגובתם האינסטינקטיבית של נופשים בריאי-שיזוף שהותקפו בפראות על ידי משביתי שמחה בלתי מנומסים בעליל. תגובה אוניברסלית מן הסתם, שכן מבטים אלו ליוו את הזוג (הוא בחולצה לבנה, היא בקרחת) גם בשבתם על שפת הים, שואבים בדממה קרניים מתוקות של שמש. 

כעבור שמונה חודשים, כשתשכב האשה, גסוסה והלומת אוקסיקודון, יעלו בה הזיכרונות מאותו טיול בריביירה האיטלקית. בהזיותיה, היא תעמוד בשמלת כלולות, תושקה ביין, תוענד טבעת ובן הזוג יאמר: “הרי את מצורעת כדת משה וישראל”. ומסביב תענינה כאיש אחד אומות העולם: “מצורעת-מצורעת-מצורעת”.