דניאל מ. בראון

קבר רחל

קֶבֶר רָחֵל הַמֻּשְׁלָג, הַבָּצוּר, הַקָּטוּם,

יוֹתֵר עֶצֶב מִשֶּׁיָּכוֹל אָדָם לָשֵׂאת.

הוּא הִזְלִיג מֵעֵינַי דִּמְעוֹת־רָחֵל־מְבַכָּה

דָּרַךְ אֶת הַגּוּף בְּבָרָק וּבְרַעַם

טָעַן מִטְעֲנֵי־צַד עֲמוּסֵי מַסְמְרִים.

 

 

הַבְּרוֹשִׁים שֶׁאֵינָם, בִּמְקוֹמָם לֶהָבָה בּוֹעֶרֶת

 

 

הַדְּבָרִים נֶעֶלְמוּ לִבְלִי שׁוּב

עָרְלַת הַכִּפָּה נִגְדְּמָה

חָשְׂפָה אֶת סִנְווּרֵי הַבָּשָׂר הָרַךְ

הָרוֹטֵט שֶׁל הָאָרֶץ הַזֹּאת.

 

 

אֲנִי מִתְנַחֵם שֶׁמִּימֵי בְּרֵאשִׁית

הַמָּקוֹם הַזֶּה הוּא דִּין קָשֶׁה מְאוֹד

 

הארץרחל אימנו

היצירה הבאה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal