תהילה סולטנה שפר

שאול הוא כלב אפור וישנוני. כשהוא נעמד על רגליו הארוכות ומגיע למלוא גובהו, אפשר לדמיין כמה מרשים היה כשהיה צעיר, נישא מעל ראשי כל הכלבים. עכשיו, אוזניו שמוטות על הרצפה, עיניו נפקחות רק לעיתים, שערו הארוך והאפור איבד את הברק, ומחשבותיו מרחפות במחוזות אחרים.
שאול הוא הכלב של שרול. היום שרול חוגג ארבעים. הוא חוזר לבית אחרי יום עבודה ארוך, כמו כל הימים. הוא מניח את המפתח במקומו, ומאזין לשקט בביתו.
שאול לא שומע את הדלת נפתחת, אבל כששרול קורא לו, הוא פוקח עיניים, וצועד באיטיות לעבר שרול. זנבו מכשכש מצד לצד, כמו היה האיבר היחיד בגופו שלא הזקין. הוא יושב ומתבונן בשרול מוציא עוגה קנויה משקית, מביט בו חותך פרוסה, רואה אותו לועס. שאול מבחין בשיער האפור שצמח לשרול בצידי ראשו, מזכיר את צבעו של שאול. הוא מלקק את ידו של שרול שהונחה לרגע רפויה לצד הכיסא, עם פירורי העוגה עליה. שרול מתעורר ממחשבותיו, ומביט בשאול. “כלב טוב” הוא אומר ומלטף את ראשו, “חבר טוב” הוא שב ומלטף. שאול חוזר ומלקק את שרול, ונשכב לצידו על הרצפה.
בבוקר, שרול מתבונן בשאול ישן בתוך כתם שמש על הרצפה. “אתה נראה לי עצוב…” אומר שרול לשאול בלחש, “אולי חסר לך חבר?”. שאול ממשיך לעצום את עיניו, אוזניו שומעות את המילים של שרול, אבל לא מבינות את משמעותן.
אחרי ששרול יוצא מהבית לעבודה, שאול חולם. בחלומו כלב שמירה לבוש מעיל עם קול צרוד מנביחות, קורא לו אליו מחדר השינה. “שאול… שאול…” הוא קורא לו ומשתעל, “בוא אליי, בוא”. שאול נמלט למטבח ומתחבא מאחורי ערימת סירים וכלים מלוכלכים. אבל גובהו של שאול לא מאפשר לו להתחבא. אוזניו מציצות מעל סיר החמין. כלב השמירה תופס בעורפו, מכה בישבנו עם עיתון ששלף מכיס המעיל, וזורק אותו מחלון הבית. במקום לנחות על המדרכה, שאול נופל על גבה של חיה העומדת תחת החלון, ומלחכת נענע מאדנית. “אי-אה!” צועקת האתון המבוהלת, ופותחת בריצה פרועה. שאול נאחז באוזניה, עד שכפותיו מאבדות אחיזה, והוא נופל ומתגלגל על הכביש.
שאול מתעורר בבהלה. ליבו דופק. דלת הבית פתוחה, ושרול מתכופף מעל ארגז קטן בפתח הבית. שאול מתנער ומגיע בצעדים איטיים לברך את שרול לשלום. אבל שרול לא נפנה אליו, ולפתע מבחין שאול ביצור קטן ומכוער, חתול ג’ינג’י שמיילל ומתחכך ברגלו של שרול. “שאול”, אומר שרול ומזדקף, “תכיר את דווידיאו, או פשוט דידי”. ובחיוך גדול הוא מוסיף: “הבאתי לך חבר”. שאול מקרב את אפו לרחרח את החתול, ודידי מרים את כפתו, כאילו בברכה, ומנחית שריטה על אפו של שאול.
עכשיו שאול ודידי נאלצים לחלוק את המרחב בזמן ששרול בעבודה. שאול מנסה לישון, אך דידי מיילל, מתרוצץ, קופץ מעל המקרר, מפיל סירים, ותופס את כל פינות השמש הטובות בבית. כששרול חוזר הביתה, שניהם באים לקדם את פניו. אך דידי מהיר ונדחף, הוא לא מניח לידו של שרול להפסיק מללטפו, ושאול עומד לצידם מתבונן ומחכה בסבלות לתורו. שרול צוחק מהחתול האדמדם שדוחף את ראשו תחת ידו וגונב ליטופים בכל הזדמנות. הוא נותן לו לשכב על ירכיו כשהוא צופה בחדשות, ואפילו לישון ליד ראשו במיטה. כשדידי יושב על אדן החלון ומיילל, שרול מזמין את שאול להאזין ל”מנגינה” כדבריו, שאולי תרומם את רוחו. אבל שאול שוכב על הרצפה מובס. אוזניו נוגעות ברצפה, מבטו מושפל. יללות החתול הן כמו מסורים החותכים בראשו. הוא רוצה שדידי יחזור למקום ממנו בא, וישאיר את שרול להיות לגמרי שלו.
באחד הימים, שרול שוכח חלון פתוח כשהוא יוצא לעבודה, ודידי לא מתאפק ויוצא מהפתח לחקור את הסביבה. לרגע שאול נבהל, אבל מייד הוא נזכר שלא איכפת לו מגורל החתול כלל וכלל. הוא מוצא את כתם השמש החביב עליו, ומשתטח מלוא גופו לרוחבו. שקט בבית. שאול מתענג על הזמן בו דידי איננו. הוא כמעט ונופל לשינה עמוקה, אבל אז יללת מסורים משספת את שנתו והוא מתעורר. מתחת לאדן החלון, ברחוב, יושב דידי ומיילל. שאול מביט בו מפתח החלון. הוא רואה ממקומו את המרפסת אליה דידי יכול לזנק וממנה לשוב לבית בקלות. אך במקום לכוון את דידי לשם, הוא סוגר את החלון וחוזר לישון.
שוב יללות, שוב שאול מתעורר, הפעם הרעש מחלון אחר. “רק לא דידי… רק לא דידי…” רוטן לעצמו שאול כשהוא קם בכבדות. אבל דידי שם, תחת החלון, עומד על פח אשפה, כמו נאשם בדוכן הנאשמים. “דידי”, נובח שאול, “לך, לך”. אבל דידי לא מוותר. מסביבו מתאגדים חתולים נוספים, וגם הם מייללים. שאול מנער את ראשו כלא מאמין. ארבע מאות חתולים מתאספים סביב דידי. הבית מוקף. חתולים מכל עבר. מייללים ומרעישים, חתול אחד שורט בציפורניו חלון זכוכית, ואחר משתמש בזנבו לנגן על כינור צורמני. מקהלת החתולים לא נותנת מנוחה לשאול האומלל, וברגע אחד, בלי לחשוב ובלי להסס, הוא מזנק מהחלון לתוך ההמון ועומד פנים בפנים מול דידי.
“לך, לך, לך” נובח שאול על דידי. אבל דידי רק מגחך תחת שמפו. “לך” נובח שוב שאול, ודידי עומד על מקומו. מיואש פונה שאול לרדוף אחר החתולים האחרים. הם מתרוצצים לכל עבר. מזנקים לתוך בתים, צוללים לתוך פחים. שאול מצליח לאחוז בשיניו בקולרו של אחד החתולים, אך החתול חומק והקולר נותר בפיו. לאחר מספר דקות, לא נשאר אף חתול ברחוב, גם לא דידי, שנעלם באורח פלא. שאול מביט בקולר שנותר מאחור ומופתע לראות תליון זהב על הקולר, בו מוטבע – לא שמו של החתול – אלא פרופיל פניו של דידי.
שאול עומד מיותם ברחוב הריק. לפתע הוא מרגיש עקצוץ קל בזנבו, כמו עקיצת פרעוש. הוא מסתובב ורואה את דידי במרחק בטוח ממנו. בכפתו של דידי מעט פרווה אפורה שמשך מזנבו של שאול. “שאוליהו”, מיילל דידי, “למה אתה רודף אחרי? תראה, אם הייתי רוצה לעשות לך רע, הייתי קרוביאווו מספיק לשרוט את גבך. אבל רק משכתי קצוות שיער ולא פגעתי בך. שאוליהו, למה אתה רודף אחרי? מה אני? פרעוש אחד, חתול מת, למול כלביהו כמותך. אולי נוכל פשוט להיות חברימיאווו ולשכוח את כל מה שהיה?”. שאול מהנהן בראשו, דידי צודק, אין סיבה שלא יסתדרו. הוא מכשכש בזנבו בידידות לדידי, וגם דידי מכשכש בזנבו. הם מתקרבים זה לזה ומגישים כף אל כף, לכרות ביניהם ברית. אבל אז, ציפורניו החדות של דידי נשלפות ופוצעות את כפתו של שאול, המושטת לשלום.
באותו רגע מזנק שאול מכאב ודידי מזנק ממקומו ובורח מפני שאול, והמרדף מתחיל. הם רצים ברחובות העיר ומגיעים לשוק. עוברים דרך סמטאות צרות, מפילים סלים מידי נשים, רומסים סחורה פזורה על הרצפה, גברים מנפנפים באגרופים למולם ומוכרים זורקים עליהם פירות. דידי קופץ בחטף תוך כדי המרדף על דוכן דגים ותופס בפיו דג סָאבּמָארִין. זנבו של שאול מסתבך בשרשרת נקניקיות, הנגררת אחריו בעודו רץ. נערים פותחים טבלת הימורים ואוספים כספים מהמהמרים מי מבין השניים ינצח, הכלב או החתול.
אבל שאול ודידי לא נעצרים בשוק. הם ממשיכים לרוץ הרחק הרחק. כל כך הרחק שהשפה בה מדברים האנשים ברחובות לא מוכרת להם. “כאלב נאג’ס” צועק ילד על שאול, “כאלב נאג’ס” מצטרפים לילד ילדים אחרים. שאול נעצר. הוא עומד מבולבל. ילדים בדרך כלל אוהבים אותו, אבל הפעם הוא לא בטוח מה חושבים עליו הילדים. אולי הם מפחדים? אולי הם נרתעים? בינתיים, דידי נעלם בין חנויות ובתים. שאול מסתכל על שלטי החנויות הכתובים בשפה מסולסלת. הוא לא יודע איפה הוא. הוא לא יודע איפה דידי. הוא לא יודע אם הוא רצוי במקום והוא חושש לפגוע ברגשות המקומיים.
בזנב מקופל חוזר שאול על עקבותיו. הערב מחשיך ושאול רואה את מכוניתו של שרול חונה בחניית הבית. הוא ממהר ושב לבית בזינוק חתולי על המרפסת ומשם דרך החלון. שרול פותח את הדלת ושאול בא לקראתו בכשכוש זנב, כאילו רק עתה התעורר מתנומה. שרול מלטף את ראשו של שאול, מגרד את חזהו, טופח על גבו. שאול מלקק את ידו של שרול ואף מצליח לגנוב ליקוק על שפתיו. שוב שאול ושרול היו לאחד. אבל אז שרול מתרומם ומביט לצדדים. “דידי” הוא קורא לתוך הסלון, “דידי”, הוא קורא לתוך המטבח, “דידי” הוא קורא ומציץ מתחת למיטה.
שרול יושב שפוף מול החלון הפתוח בסלון. לחייו רטובות מדמעות. הוא מביט לרחוב, ומפעם לפעם נעמד ומתכופף על אדן החלון וקורא בשמו של דידי. שאול שוכב לצידו דרוך. ליבו כואב עם ליבו של שרול. הוא לא מעז ללקק את דמעותיו של שרול. הוא מרגיש רע ונזוף, אף על פי ששרול לא נזף בו כלל.
לבסוף, שרול נרדם כפוף על הכסא לצד החלון. שאול קם ממקומו ומתנער. הוא מבין שעליו לפעול מהר. בזריזות הוא חומק דרך החלון וקופץ למדרכה. אפו ניגש לפעולה. הוא עובר לבנה לבנה במדרכה ומחפש עקבות. ראשו מורכן מטה, גופו מובל אחרי אפו. כך הוא חוצה כבישים, עולה על מדרכות, פונה בהצטלבויות, ולבסוף – מגיע לשוק. אפו נפגש במים סרוחים. “פיכס, פוכס” שאול מתעטש. הוא מרים את ראשו ורואה איש אוחז במגב, גורף מים על רצפת השוק. הריחות אבדו ונמחקו. שאול רץ אחוז תזזית מצד לצד, אבל אין זכר לריחו של דידי.
לפתע הוא שומע לחישה צרודה מסמטה חשוכה “פסססט, פסססט…”. שאול זוקף את אוזניו. “שאול…. בוא אליי, בוא” קורא הקול מתוך הסמטה. כלב השמירה לבוש המעיל מתקדם צעד אחד מהחשכה אל תחת אורו של פנס הרחוב. שאול נרתע. “רק אני יכול להחזיר את דידי לבית של שרול” אומר הכלב עם המעיל, “אבל קודם עליך להסכים לתנאי אחד…” הוא מנופף בעיתון באיום מול פניו של שאול. “אני מסכים!” עונה שאול בנביחה נרגשת. עובד הניקיון נועץ בו מבט. “טוב מאוד”, אומר הכלב עם המעיל, “נראה כמה אתה מאולף. עליך לחכות לי כאן עד שאחזור ולא ללכת לשום מקום”. הכלב עם המעיל שב לחשכת הסמטה ונעלם.
שאול יושב במקומו וממתין. הזמן עובר, כבר אין איש בחוץ, והכלב עם המעיל לא חוזר. עוד מעט תעלה השמש ושרול יתעורר בסלון ללא כלב וללא חתול. שאול מאבד סבלנות, אבל זוכר את שהבטיח לכלב עם המעיל. הוא מחכה ומחכה, וכאשר קרן אור ראשונה של בוקר מפציעה, הוא נעמד על רגליו ומתחיל ללכת חזרה לבית.
“למה לא חיכית?” הוא שומע את קולו הצרוד של הכלב רועם מאחוריו. הוא מסתובב ורואה את הכלב עם המעיל ולצידו דידי. “דידי!” קורא שאול נרגש. דידי מביט בשאת נפש בשאול. “בגלל שהפרת את התנאי ולא חיכית”, אומר הכלב עם המעיל, “עליך לעזוב את שרול, לעזוב לגמרי. לעזוב לארץ אחרת, ולהשאיר את דידי לבדו עם שרול”. “מה…?”, ממצמץ שאול בעיניו, “אבל איך אפשר? שאול ושרול זה אחד. זה היסטוריה. זה מותג. לא, אני לא מוכן”. “אם כך”, צוחק הכלב עם המעיל ומשתעל, “אין דידי בכלל”. הכלב עוטף את דידי במעילו והשניים מתפוגגים מול עיניו המשתאות של שאול. “דידי” קורא שאול ורץ למקום בו עמד לפני רגע דידי. “דידי” הוא חוזר וקורא לחלל השוק הריק. ליבו דופק בבהלה, והוא מתעורר.
זוהי שעת ערב. שאול שומע את שרול עולה במדרגות הבניין ומפתחות הבית מרשרשים בידו. הוא ממהר כמיטב יכולתו, רגליו עייפות מהתנועות המרובות שעשו בזמן שחלם. בצעדים איטיים הוא מגיע לחלון שסגר קודם שנרדם, ופותח אותו עם אפו. שרול מכניס את המפתח למנעול ומסובב. שאול מביט לרחוב, הוא לא רואה את דידי. שרול נכנס לבית. שאול מתקדם לעברו, זנבו חובט מצד לצד. שרול שמח בשאול. הוא מלטף את ראשו, מגרד את חזהו, טופח על גבו. שאול מלקק באהבה את פניו של שרול. הם שוב יחד, שאול ושרול. והנה גם דידי, שחמק לבית דרך החלון הפתוח, נכנס תחת ידו של שרול. שרול מלטף בידו הימנית את דידי שמגרגר בהנאה, ובידו השמאלית את שאול. ולרגע אחד, כששלושתם שם יחד בפתח הבית, זנבו של שרול נפגש בזנבו של דידי. והם מחזיקים זנב בזנב, כאילו בטעות, כאילו לא שמו לב.