הרצל חקק

דמעה בצבע דם – יום החורבן

טַלִּית לְלֹא תְּכֵלֶת.
חַיַּי חוֹזְרִים שׁוּב.
זֶה הָיָה יוֹם אֵבֶל, יוֹם קְרָב.
יוֹם אָב. יְתוֹמִים נִלְקְחוּ מִבֵּיתָם,
הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ נֶחֱרַב.

הִשְׁתַּעֵל הַדֶּגֶל בִּכְאֵב,
עֵינָיו אֵימָה, כְּמוֹ אָבְדוּ לוֹ
הַזִּכָּרוֹן, הַנְּשָׁמָה. פַּסֵּי תְּקוּמָה.

הֵיכָן הַסֵּמֶל שֶׁבַּתְּכֵלֶת.
שׁוּב אֲנִי שָׁם. נִשְׁכָּחוֹת
כָּל שְׁנוֹתַי. אֲנִי יֶלֶד.
הִנֵּה מוֹרַג. עוֹד יִשּׁוּב
נֶהֱרַג. שִׁירַת הַיָּם. מְדַדָּה.
כָּל בָּתֶּיהָ כְּבָר קִינָה.
פְּאַת שָׂדֶה שְׁדוּדָה.
נָוֶה לְלֹא דְּקָלִים.
צְמָחִים וְנַעְנַע. שְׂרוּפִים רוֹעֲדִים.

עוֹד זַךְ בּוֹעֵר.
הִנֵּה יֶלֶד. וְהוּא נִגָּף, שָׁר לַמְּשׁוֹרֵר,
אֶת הַמִּלִּים:
לְבַדִּי. מַשֶּׁהוּ בְּדָמוֹ עוֹד יְשׁוֹרֵר.
הַאִם הַיֶּלֶד הַזֶּה
יִלְמַד לְדַבֵּר.
הַיֶּלֶד שֶׁהֻכָּה שָׁם,
חַי בְּתוֹךְ כְּלִי נִשְׁבַּר.
הַשָּׂעִיר שׁוֹעֵט.
לַחֲלוֹמוֹ חָזַר.
בְּקֹשִׁי נָשַׁם.
זֶה צוּק נוֹרָא וּמְצוּקָה.
הִנֵּה עַם לְלֹא סֵפֶר.

חַיִּים נִשְׁלָחִים לִמְחִיקָה.

דמעה שנייה: צוק מדמם

יָד נוֹתְרָה.
תְּלוּיָה בָּאֲוִיר. קוֹל חָנוּק.
נָשִׁים. יְלָדִים. טַלִּיתוֹת.
גְּבָרִים שְׁבוּרִים.
נִצְבָּטִים אֶל הַצּוּק.

נִשְׁמָתָם. יֶלֶד וְדֶגֶל עַל גַּג תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱלַם.
עַד שֶׁהַשָּׁמִיר בַּחֲמָמָה לֹא נָשַׁם.

עַם נִבְחָר וְתָם.
דּוּגִית נִבְגְּדָה. נִיסָנִית לְלֹא
נֵס. מִכְּפַר דָּרוֹם
נִלְקַח זֵכֶר תַּשַׁ”ז. נִשְׁחַט הַחֲלוֹם.

וְעָלוּ לְעוֹלָה.
אֵין עוֹד לוּחוֹת.

הַנְּצָחִים וְהָרוּחַ
נִשְׁלְחוּ לְכָל הָרוּחוֹת.

דמעה שלישית: האור חשך

וְהָאוֹר חָשַׁךְ. קְלַסְתֵּרָם הֵצֵל.
לְיַד הַהֶגֶה חָזוֹן אַחֵר. מְצַלְצֵל.
נִשְׁמַתְכֶם תִּקָּטֵף אֶל הַצּוּק.
חֲלוֹמְכֶם יִתְגַּלְגֵּל.

אַחַת דִּינְכֶם: לַעֲזָאזֵל.

דמעה רביעית: עיר על תושביה

וּמִמַּעֲמַקִּים
בָּאָה נֶפֶשׁ לְהָאִיר.
רוּחַ לָשִׁיר. לְלַטֵּף.
בְּיָאלִיק בָּא לָשִׁיר.
לָתֵת כָּתֵף.
בְּעַיִן שֶׁל תּוּגָה
זוֹכֵר מִלִּים.
בְּלִבּוֹ הָעִיר שֶׁרָאָה שָׁם,
עִיר הַהֲרֵגָה.
וְכָאן נְפָשׁוֹת
עַד תּוּגָה, עַד רוֹשׁ.
מְרַסְּקִים גַּג בַּיִת.
כָּל דֶּגֶל שֶׁמְּנַסֶּה
לְהָרִים רֹאשׁ.

לִבּוֹ לוֹחֵשׁ. מִי שׁוֹמֵעַ.
בַּגּוֹלָה עוֹד נוֹתְרוּ שְׂרִידֵי בָּתִּים וְכָאן
קָבְרוּ בְּאֵר מַיִם. וְאוֹר נוֹגֵהַּ.

עִיר עַל תּוֹשָׁבֶיהָ.

דמעה חמישית: הכנף השבורה

שׁוּב תִּשְׁעָה בְּאָב,
וְשׁוּב גְּיָסוֹת צָרִים בַּשַּׁעַר.
אֵיכָה הָיְתָה.
הַצְּעָקָה שָׁבָה לְבֵיתָהּ.

בְּיָאלִיק בְּאֶצְבָּעוֹ לְיַד
חֲרַךְ הָאוֹר, הַסֵּכֶר. יָדוֹ כְּמוֹ
נִסְּתָה לַעֲצֹר. הֵאֵטָּה.
אוּלַי אֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶם
בְּלִבִּי הַמְּבַקֵּשׁ חַיִּים
בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁמֵּתָה.
גְּדוּד כּוֹתֵשׁ אֶת גָּדִיד.
בֵּית חֲתוּאֵל נִכְבַּשׁ.
שָׂטָן מִבַּרְזֶל אֶת קָטִיף
קָטַף וְדָשׁ.

הִנֵּה הַמְּשׁוֹרֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה. יָדוֹ
עִוֶּרֶת, עוֹבֶרֶת, אֵבֶר נִקְרָע,
אֶבְרָה, כָּנָף וּכְבָר שְׁבוּרָה.
וְהַשְּׁכִינָה הִתְבַּיְּשָׁה.
דִּמְעַת הַמְּשׁוֹרֵר מְעֻנָּה
עַל דַּף הַגְּמָרָא נוֹטֶפֶת קִינָה.
לוֹחֶשֶׁת מֵרְכָא, לַחַן
אֶתְנָח. שְׁפוּפָה וְנִבְעֶטֶת
יְרֵכָהּ. שׁוֹתֶתֶת. עוֹלָה אֶל הַצּוּק.
כְּאֶלֶף אַיָּלִים נֶעֱרָפִים.
דֶּמַע הַחֻרְבָּן טֶרֶם נִשְׁכַּח.

צֶבַע זְהוֹרִית בּוֹכֶה, דֶּמַע
לָשׁוֹן. מַה יִּסָּלַח.
לְדוֹר אַחֲרוֹן.

דמעה ששית: בא החושך על גן האור

הֵיכָן נָגַהּ בָּאֲוִיר הֶעָשָׁן.
אַיֵּה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה.
לְבַדָּהּ, עַל כְּתֵפָהּ.
אֻמָּה חֲרוּפָה.
מְשׁוֹרֵר נוֹשֵׂא דּוֹר,
נוֹשֵׂא עִיר,
נוֹשֵׁם שְׂרֵפָה. רֵיחַ
צֹאן, רֵיחַ בַּרְזֶל.
בְּלִי נְכָסִים.
לָחֲשׁוּ מִדּוֹרוֹת שְׂפָתָיו:
זֶה חֲזוֹן אוֹבֵד,
זֶה הַזְּמַן שֶׁאוֹזֵל.
נִשְׁחַט הַזָּהָב.

עֵינָיו תְּכֵלֶת עַל גַּן אוֹר,
אֵיזוֹ אֲפֵלָה. נֵצֶר נְצוּרָה.
בִּבְנֵי עַצְמוֹן וּבִבְדֹלַח
יָד מַבְדִּילָה, קוֹרַעַת,
יָד מְרֻשַּׁעַת.

לְשׁוֹן הַזְּהוֹרִית בְּעֹצֶם הִתְאַדְּמָה.
הַאִם יֵשׁ סִכּוּי לְנֶחָמָה.
עַל פָּנָיו קִינָה גּוֹוַעַת:
“אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ
לָדַעַת. כִּי שָׁם.
וְכָאן נַפְשִׁי
נִבְזְזָה בְּזוֹל. קֹדֶשׁ בַּחוֹל.
בְּחֶבֶל קָטִיף נִקְטַף
הָעֵץ. הַלֵּב. הַכֹּל”.

דמעה שביעית: זמן קריעה

וּמַה יֹּאמַר הָעָם.
הֵם יְפַכּוּ, הֵם יְבַכּוּ
יָדֵינוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ.

לְיַד הַמִּשְׁפָּחוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהֻשְׁלְכוּ אֶל הַבָּכָא.
כָּל שַׁחֲרִית תָּקוּם בְּצֶבַע חֲשֵׁכָה.
לְיַד הַיְּלָדִים שֶׁמֵּתוּ בַּיַּלְדוּת הַיְּחִידָה.
הַמַּפְחִידָה. יֵשׁ מַחֲנָק.
וְרַק צָמָא, עָתִיד לְלֹא בְּאֵר.
הַאִם יִקָּרֵא הַכֹּהֵן כְּשׁוֹחֵט. כְּעֵד.
מִי יַבְדִּיל בֵּין טַלִּית לְבֵין דֶּגֶל שׁוֹתֵת,
בֵּין קֹדֶשׁ עִיר עֲרוּפָה
לְבֵין הַבַּיִת הַמֵּת.

וְנָגַע בִּי אוֹר מִקֶּדֶם, מִנִּשְׁמַת מִקְדָּשׁ מְעַט.
לְקָחַנִי אֶל עִירוֹ, אֶל אוֹתוֹ
קַרְדֹּם מְטַפְטֵף, הַדָּם שֶׁרָתַח
בָּעֲלָטָה. וּבָא לְהָפִיחַ מֵרוּחוֹ נִשְׁמָתָהּ,
וְהִנֵּה בֵּית הַתְּפִלָּה כֻּלּוֹ לְמַעֲצֵבָה.

וְיָשַׁבְתִּי עִמּוֹ, לְבַדֵּנוּ לְיַד כְּנַף גְּוִילִים,
לְיַד סֵפֶר חַיִּים שֶׁנִּמְחַק
וְנִשְׁדַּד. זֶה הַמְּשׁוֹרֵר
שֶׁצָנַח כֶּעָלֶה, שֶׁנִּסְתַּר, שֶׁנִּרְאָה
כְּנָבִיא שֶׁהוּמַת. גּוּפוֹ לָחַשׁ לִי:
שֵׁב, בְּנִי, כִּי אֵין עוֹד תְּשׁוּעָה. וְנִשְׁמָתוֹ
כְּבָר קְרוּעָה: אֵין רְפוּאָה.
נִצְּחָה הָרוּחַ הָרָעָה.
קְרַע לְיַד בִּגְדָּם, בְּלֶב לִבָּם שֶׁהֻשְׁחַת.

וְקָרַעְתִּי וְיָשַׁבְתִּי שִׁבְעָה.

פורסם באסופה “קדיש קטיף”, התשס”ה