אליעז אמת

חשבתי שהשתחררתי.
גזרתי את החוגר.
הזדכתי על המדים, על הכוננות ועל המלחמות.
תליתי את הנעליים.
יצאתי לחיים.
ואז הבנתי שבעצם לא.
משהו מהלב שלי נשאר מפוזר על גדר המערכת…
רסיסים של החברים שלי מפוזרים לי בלב.
כמו שזה נראה הם לא מתכננים לעזוב.
צועדים איתי כבר שנים ומשאירים את עקבות האימה בנשמתי.

כל השנים זה היה בלב.
רק אני והפלאשבקים שחותכים בבשר.
האמנתי שאם זה יהיה מוסתר זה לאט לאט יעלם.
פה ושם זה עלה, בעדינות, בזהירות, רק במקומות סטרלים.
הייתי פותח, מוציא קצת, ומיד סוגר ונועל.
שלא יפריע לי באמצע.
שלא יקבל פתאום נוכחות השד הזה שבא לבקר מדי פעם.
חשבתי שאפשר לחנוק אותו שם בחושך והוא פשוט יעזוב.
כנראה שטעיתי.
זה כבר גדול מדי, כואב מדי ומטלטל מדי כדי לשמור בלב.
הזכרונות כאן, פוצעים את נשמתי, רק שעכשיו הן לאור השמש ולא בחושך… לבד…
מעניין אם זה ישכנע אותם ללכת.

הרגע הכי מסוכן ביום הוא הרגע שאני עוצר.
השניה בה אני מכבה את השכל ומניח את הראש על הכרית.
במחשבות של השכל אני מצליח לשלוט, אבל ברגע שהמוח כבה הלב מתעורר ואומר את שלו.
הלב מדמם זכרונות כואבים של שדה קרב.
ואז, דווקא ברגע שאני הכי חלש, עייף, פגיע וחשוף מתחילה המלחמה.
מלחמה נגד תמונות שארבו לי מאחורי מחסות והמתינו לרגע שאוציא את הראש.
מלחמה עם הרעש הנוראי שהמתין בסבלנות מאחורי השקט.