רות גורן

אשירה נא לעזרת הנשים
זו שבירכתיים,
שלא עמוד התפילה בה ולא
הבימה, ורק מחיצת
הקרשים שבינתיים.

א.מרגלית / שירים, 1978

אָשִׁירָה נָא לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים
וִיהִי לָהּ שִׁירִי זְעָקָה
לא עֵת אֲהַלֵּל בְּבוֹאִי לְשׁוֹרֵר:
הָאֱמֶת אֲשֶׁר נֶעֶדְרָה

אָשִׁירָה לְזוֹ, בַּעֲלַת הַבִּינָה,
חָכְמָה יְתֵרָה
עָצְמוּ מִסַּפֵּר מַעֲיָנוֹת תְּבוּנָתָהּ
אוּלָם כָּל חַיֶּיהָ
לֹא תֵּדַע מְאוּמָה:
הַגְבָּהָה גְּלִילָה קְרִיאָה.

אָשִׁירָה לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים
חַסְרַת עַמּוּד הַתְּפִלָּה
שֶׁמִּשָּׁם הַכל עוֹלִין לַמִּנְיָן שִׁבְעָה
אֲפִלּוּ אִשָּׁה

אַךְ הֻגְלְתָה הִיא: הָאֵם הַיְּהוּדִיָּה, הַכְּשֵׁרָה.
אוֹחֲזָה הִיא בַּנּוֹתָר
גֵּאָה בְּהֻתַּר
תְּבָרֵךְ בְּיִרְאָה
קָדְשֵׁנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.

אָשִׁירָה לְכָל אַחְיוֹתֵינוּ
הַנִּדּוֹנוֹת עַל כְּבוֹדָן.
כְּבוֹדָן, הַמְהֻלָּל בְּפִי כָּל
אֶל פְּנִימָה
כְּבוֹדָן, הַמּוּשָׁר עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת
כְּשֶׁפִּיָּה תִּפְתַּח בְּחָכְמָה
וּמִתְפַּלְפְּלִים אָב וּבְנוֹ כְּבָר דּוֹרוֹת
מָה הַדִּין מְסֻבִּין – לְבׇנוֹת.

אָשִׁירָה נָא לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים
וּלְאַחְיוֹתַי הַמְּפַלְּסוֹת
צֶאֱצָאִיוֹת צְלָפְחָד
תַּחַת זְמַן שֶׁגְּרָמָן הֵן עוֹשׂוֹת
מְעֵזוֹת לְלֹֹא חַת
נִגָּשׁוֹת
מַשְׁמִיעוֹת קוֹלָן: הִתְרַגְּשׁוּת יְתֵרָה
כְּשֶׁאִישׁ יַחְשְׁבָהּ לְשִׁכּוֹרָה
לֹא חַתּוֹת מִפְּנֵי הַמַּלְעִיגִים.

וְאַחְיוֹתַי
הַמְּגִנּוֹת
נֶאֱמָנוֹת אֶל יוֹשְׁנָהּ
וּכְבוֹדוֹ שֶׁל אִישׁ כִּכְבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה
צוֹפוֹת הֵן מִמֶּרְחַק עֶזְרַת הַנָּשִׁים וְהַזְּמַן –

בֵּית אַחְיוֹתֵינוּ כֻּלָּן
הַכְּמֵהוֹת לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת יַהֲדוּתָן.