צור ארליך

הצטרפו ללימוד היומי של צור ארליך ב'שירי מכות מצרים', כאן.

נתן ועמוס | אסף ענברי, ידיעות ספרים, 2026 | 255 עמ'

טוב לקרוא על נתן אלתרמן בכל יום מימות השנה, וטוב עוד יותר לעשות זאת ערב פסח. אלתרמן הוא משוררו של החג הזה. הוא עלה ארצה בערב פסח לפני 101 שנה, בהיותו כבן 15. שירים שפרסם בערבי פסחים בשנות השואה, המאבק והתקומה, במסגרת מדור שירת העיתון שלו ב'דבר', כגון 'על אם הדרך', חיברו בשגב רב את אירועי הימים הנוראים והגדולים ההם עם שעבוד מצרים ויציאת מצרים. הפואמה המלוטשת שלו 'שירי מכות מצרים' היא משיאי השירה העברית בכל הזמנים. ספרו החדש והמדובר של אסף ענברי 'נתן ועמוס', על הממשק בין נתן אלתרמן לעמוס עוז כאנשי ציבור, יספק לנו הזדמנות לדבר על אלתרמן ערב פסח. וגם על עוז; הוא גדל במשפחה מרכזית בתנועת החירות, עד שהתהפך, והינה לנו קשר לפסח.

את החלקים הנפרדים של הסיפור הזה כבר הכרנו. נתן אלתרמן, המשורר הדגול. עמוס עוז, הסופר המוביל. על הראשון יש ביוגרפיה, השני כתב את זיכרונות ילדותו ברב-מכר. גם את מעורבותם הציבורית של השניים סביב פרשת לבון וסביב המחלוקת על ארץ ישראל השלמה הכרנו, בעיקרה. מי שהתעניין הכיר. צריך היה רק מישהו שיחשוב על החיבור.

וכאן מתחילה ההברקה של אסף ענברי. איך לא חשבנו על זה קודם: נתן ועמוס, שני נביאים במקרא, שני נביאים מודרניים, נביא אמת ונביא שקר, לפחות מבחינת כושר הביטוי ומבחינת הבשורה הציבורית וריבוי המאזינים לה. שניהם עם רגל אחת במפא"י, עם קו ישיר לבן-גוריון. שניהם תמיד משני צידי מתרס. וכשהמתרסים מתחלפים, מתחלפים הצדדים. שני נציגים מובהקים של דורות ספרותיים, ושל הלכי רוח. ולפתע הסיפורים נשזרים, מתלפפים יחד סביב גידולה של החברה הישראלית בתקופת הציר שלה, וטלטלותיה הפוליטיות של ישראל הצעירה מתארגנות בקורותיהם ובניסוחיהם של שניים. צומחים כשני זיגזגים אך תמיד במקביל, עד שהפולמוס ביניהם ניצת לרגע ואיננו.

הכתיבה של אסף ענברי תוארה כבר רבות, גם במסה תאורטית משלו. העלילה היא הצטברות של נגיעות קטנות, נקודתיות. מעט תיאורים, הרבה מעשים ודיבורים קצרים. שיחות מיתמצתות למשפטי מפתח. ציטטות משתבצות בתזמון דייקני. ענברי כותב, זאת הפעם הרביעית, היסטוריה עם היתר-ספרותי לבדיון. סוג של רומאן היסטורי, חסכני במילותיו, מגזיני באופיו; ספר היסטוריה בלי מחויבות, מחקר בלי מראי-מקום; פיסות אמת הנלקטות לסיפור בתוספת דבק ומנסות ללכוד מהות. הסוגה הזאת המזוהה עם ענברי ורק איתו בעייתית למדי כמקור להסתמך עליו במאה אחוז, אך בכישרונו הרב של ענברי היא נעשית לצורה יעילה במיוחד ללמוד היסטוריה ולהזדהות איתה.

אלתרמן יליד 1910 ועוז יליד 1939 חוו אומנם שניהם בארץ ישראל את מלחמת העולם השנייה ואת שנות המאבק, מלחמת השחרור וראשית המדינה; אך תקופת פעולתם החופפת בזירה הציבורית היא שלהי שנות החמישים ושנות השישים; ובפרט, שניהם היו מעורבים פובליציסטית וגם פוליטית בשני פולמוסים שהעשור עמד בסימנם. עסק הביש חולל זעזועים פוליטיים גדולים יותר ממלחמת ששת הימים – אף שהמריבה בו הייתה קטנונית לחלוטין, לא על עצם השגיאה שבהפעלת הטרור במצרים ואפילו לא בשאלה "מי נתן את ההוראה" עצמה, אלא בשאלת ועדות החקירה. ענברי מצליח לפשט אותה, עם נטייה ברורה בעד לבון וצמרת מפא"י, ומכאן שבעד עוז, תוך שהוא משכנע בצדקתה ההיסטורית של עמדה זו.

קטנותם של הדברים בפרשת לבון משתקפת בראי המאורע הגדול השני בספר – הוויכוח העקרוני אחרי ששת הימים. הוא דווקא לא שינה בזמן אמת את המפה הפוליטית, אך עיצב את קוויה המגדירים לשנים רבות. כאן התהפכו היוצרות בין נתן ועמוס מבחינת היחס לבן-גוריון. כאן גם הפך אלתרמן לראשונה למנהיג תנועה, התנועה למען ארץ ישראל השלמה, בעוד עוז משתתף בעריכת "שיח לוחמים" ומנסח את עיקרי האמונה העתידיים של השמאל הישראלי בקיומו של צדק פלסטיני.

ענברי מתאמץ כאן להיות אמפתי והוגן כלפי שני הצדדים, ונותן לשניהם את המיקרופון לשכנע. על הנכונות לוותר על שטחי ארץ ישראל כשהם כבר בידינו כותב אלתרמן מניפסט שמרני-יהודי: "יש בהווה 'קווי יסוד' שהותוו אלפי שנים לפנינו והם נטויים אל מעבר לנו, ורק אשליה היא לחשוב שיש בידינו לשנותם על פי צורכי ההווה. תחושה זו של עיקרים קיימים אינה תחושה כובלת אלא תחושה משחררת, מאחר שהיא מוסיפה לדברים תוכן קיים ואיתן שבלעדיו אין החירות אלא ריחוף תלוש בחלל ריק". את מאמריו השלמים של אלתרמן מהתקופה כדאי אגב לקרוא בכרך 'החוט המשולש', ועל "אלתרמן כשמרן" במאמרִי ב'תכלת' (וברשת), הנושא כותרת זו. דומה שכל קורא, מכל צד, ירגיש כאן שענברי נוטה לו חסד, כי הנימוקים שהוא שם בפי כל צד משכנעים כל כך.

עוז ואלתרמן מתַקשרים ישירות רק ב-1968, בפולמוס קצר מעל דפי העיתון, ואז במכתבים, ולבסוף בפגישה שפתיחתה היא סופו המרשים של הרומאן. מעניין להשוות בין הצגת התכתובת והפגישה בביוגרפיה 'אלתרמן' מאת דן לאור לבין הנעשה בספרנו. קל לראות כך את ההבדל בין התיעוד המדעי לזה הספרותי. אצל ענברי זה יפה יותר, כי זה חופשי יותר; אך ההיעדר המכוון של המסמוך, לא רק כאן, מערער כל העת את האמון.

עד למגע הישיר הזה, שזירת סיפוריהם של השניים לסיפור משותף נעשית באמצעות הבלטה של לייט-מוטיבים המתקיימים בסיפוריהם הנפרדים, ושל אנשים המשתתפים בשניהם. המפגש עימם הוא מן התענוגות שהספר מזַמן לקוראיו. כאלה הם למשל הקִרבה בין תרצה אתר, בתו של אלתרמן, לבין חנה גונן, גיבורתו הבדיונית של עוז, וגם לאימו של האחרון; או קיבוץ חולדה רב התפקידים וההבלחות: ביתם של עוז בנערותו ושל לבון בעלומיו, מרכזו של הזרם הגורדוניסטי האידיאליסטי, מוקד בטבח תרפ"ט ועל כן ברטוריקה שעוז לא אוהב, ומקור צינור המים החלופי לירושלים במלחמת השחרור, שענברי מציין בכאילו-אגב כי עמוס הילד בעיר הנצורה שתה ממימיו.

לצורכי הסיפור והאלגנטיות שלו, ענברי לא מסלף אך מעגל פינות, או שמא מחדד עיגולים. תהליכים מתכווצים לידי רגע. הבדלים קטנים מוקצנים. כך למשל הופך 'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון של אלתרמן, בהתאם לדימוי העממי שלו אך בהתאם חלקי ביותר למציאות, לספר המנותק מפוליטיקה ואקטואליה שכולו חגיגת החיים והיופי. שני תהליכים הדרגתיים בקורות טור שירת-העיתון של אלתרמן – כניסתו אל העיסוק באקטואליה הקשה, והמעבר שלו משירה לפרוזה – נדחים מעט בלוח הכרונולוגיה, והופכים כל אחד מתהליך מתמשך למכה חד-פעמית וחד-סיבתית.

ספרו של ענברי אינו ספר חשוב מבחינה מחקרית. הוא חשוב כי הוא כותב על דברים חשובים, וידועים, בצורה מעניינת. הוא ירבה קוראים והשפעה מספרי המחקר על הסוגיות ברומאן-של-תולדותינו-ותרבותנו שהוא מתעד, ואפשר שגם יאריך ימים מהם.

למאמרו על הטור השביעי של אלתרמן בערבי פסחים – כאן ועל אלתרמן כשמרן – כאן.

לצפייה ביצירה

מחיצה

מְחִצָּה רְצִיתֶם.

עִם מְחִצָּה.

בְּלִי מְחִצָּה חֲצִיתֶם

לְרִיב וּלְמַצָּה.

וְהַצּוֹם יָצָא.

וְהַדִּין מֻצָּה.

וְהַחַג נִכְנַס. וְהַחַג יָצָא.

וְעוֹד חַג נִכְנַס. אֲבָל לֹא יָצָא.

כִּי דָּרוֹמָה, בַּבֹּקֶר, הֻפְּלָה מְחִצָּה

בִּמְעִיכָה, בִּדְרִיסָה, בִּמְחִיצָה.

וְהָמוֹן יָצָא, וְהָמוֹן חָצָה,

וְחָמַס וּמָחַץ וְרָצַח.

בִּמְחִי צַר

בְּלִי מְחִצָּה נוֹתַרְנוּ,

בְּלִי מְחִצָּה.

וְהֻתַּרְנוּ. וְלֹא אֻתַּרְנוּ.

לְאֵין מוֹצָא.

וּמַלְאָךְ אָתָא, וְשׁוֹחֵט שָׁחַט,

וְנִמְחַצְנוּ יַחְדָּיו לִמְחִצָּה אַחַת.

מְחֻצִּים מִלְגּוֹ, רְצוּצִים מִלְּחוּץ,

עוֹמְדִים בִּמְחִצַּת הֲרוּגֵי מַלְכוּת,

בִּמְחִצַּת טְבוּחִים, בִּמְחִצַּת בּוֹכִים,

בִּמְחִצַּת חוֹצֵץ שֶׁיָּצְאוּ אַחִים.

בְּלִי מְחִצָּה רְצִיתֶם,

בְּלִי מְחִצָּה.

וְנָפְלָה הַמְּחִצָּה.

כָּךְ יָצָא.

הארץ המטווחת

תְּחִילָה הָיְתָה הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
וּכְשֶׁהַהַבְטָחָה הַזּוֹ קֻיְּמָה
הָפְכוּ אוֹתָהּ לָאָרֶץ הַמְּאֻבְטַחַת
בְּמַגְנוֹמֶטֶר, פְּקָק, מַחְסוֹם, חוֹמָה.

וְהִיא הָיְתָה צְרוּרָה וּמְאֻבְטַחַת
וְשׁוּב וָשׁוּב פָּתְחוּ לָהּ אֶת הַתִּיק.
אַךְ כְּשֶׁבּוֹנִים חוֹמוֹת – אֶפְשָׁר מִתַּחַת
וְגַם מֵעָל לְהִתְחַכֵּם בִּטְרִיק.

כִּי כְּשֶׁחוֹמָה עַל כָּל תְּחוּמְךָ נִמְתַּחַת
וְהַתַּרְנְגוֹלוֹת תְּחוּמוֹת בְּלוּל,
הָאַבְטָחָה שָׁוָה לַמְּאַבְטַחַת
וְהַשּׁוּעָל מַתְלִיל אֶת הַמַּסְלוּל.

עַכְשָׁיו הִיא כְּבָר הָאָרֶץ הַמְּטֻוַּחַת.
עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׂרָה הַטּוֹב מֻנָּח.
מִי שֶׁחוֹתֵךְ אוֹתָהּ, שֶׁמִּטּוּבָהּ חַת,
חוֹטֵף אֶת זֶה עַכְשָׁיו בִּמְאֻנָּךְ.

מִקַּו חֲדֵרָה וְצָפוֹן – קַטְיוּשׁוֹת.
מִסּוֹף שְׂדֵרוֹת עַד סַף אַשְׁדּוֹד – גָּרָאד.
וּפֹה מִבְצָע מֻצְלָח, וּקְצָת דִּיּוּן שָׁם,
אַךְ בַּדָּרוֹם, כָּל יוֹם, בָּרָד יָרַד.

בָּרָד יָרַד. וְאֵשׁ-קָלוֹן. וְרוּחַ
צְפוֹן-מַעֲרַב-דְּרוֹמִית מֵהַחֲזִית.
בָּרָד טָרַד. אָדָם חָרַד. אֵרוּעַ.
הֲרֵי אָמְרוּ הַכֹּל בַּתַּחֲזִית.

הַחַזָּאִים אָמְרוּ. אָמְרוּ. אָז מָה אִם
אָמְרוּ? זֶה הַפְחָדוֹת. מָה, שֶׁנִּפְחַד?
אָטַמְנוּ בְּחוֹמוֹת אֶת הָאָזְנַיִם
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתָנוּ אַף אֶחָד.

בָּרַחְנוּ / הִתְנַתַּקְנוּ / נְסוּגוֹנוּ.
עַכְשָׁיו דָּבָר אֵינוֹ מוֹעִיל פָּחוֹת
מִמֶּמְשָׁלָה עַל כֵּס שֶׁל מָהָגוֹנִי
אוֹ מְאַבְטֵחַ עַל כִּסֵּא שְׂמָחוֹת.

חֲבֹק אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ, מְאַבְטֵחַ!
כְּשֶׁהַפָּגָז יִפֹּל, לְמִי תִּקְרָא?
אַתָּה שָׁקוּל לְדֶלֶת וּמַפְתֵּחַ
שֶׁל בַּיִת שֶׁפְּתוּחָה לוֹ הַתִּקְרָה.

הַכְנֵס אֶל הַכִּיסִים אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ
עָמֹק עָמֹק. הַקֶּטַע כְּבָר מֻצָּה.
כִּי מָה אַתָּה שָׁוֶה עַכְשָׁו? קָדַחַת.
וּמָה עוֹשִׂים? יַבְּשׁוּ אֶת הַבִּצָּה.

כ"ח באדר א' תשס"ח, 5.3.2008

והנה חלום

וּכְשֶׁהֵקִיץ רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
מִן הַתַּרְדֵמָה הַגְּדוֹלָה
וּפָקַח בַּחֲבָטָה אֶת רִיסָיו,
וְרָאָה אֶת בָּנָיו וְאֶת רוֹפְאָיו וְאֶת סָרִיסָיו,
יָדַע כִּי הוּא בְּבֵית הַחוֹלִים
וְלֹא בְּהֵיכָלוֹ,
וַיֹּאמַר: הָיִיתִי בַּחוֹלְמִים,
וָאִיקַץ וְהִנֵּה חֲלוֹם.

וּבְקוֹלוֹ הָיְתָה הָרְוָחָה
אֲבָל לִבּוֹ פָּחַד עוֹד וְרָחַב.
פָּחַד כִּי חֲלוֹם וְאֵין פּוֹתֵר,
רָחַב כִּי רַק חֲלוֹם וְלֹא יוֹתֵר.
וַיֹּאמַר: הוֹצִיאוּ כָּל זוֹנְדָּה מֵעָלַי,
הָסִירוּ מִמֶּנִּי תְּרוּפוֹת וְסַמִּים,
וּתְנוּ לִי אֶת מִקְטָרְנִי וְאֶת נְעָלַי,
וַאֲסַפֵּר חֲלוֹם עַל שְׁנָתַיִם יָמִים.

עַל שְׁנָתַיִם סִפֵּר הַמַּחְלִים,
עַל שְׁתֵּי כְּבָשִׂים רָעוֹת בָּשָׂר,
שֶׁאָכְלוּ אֶת הַיָּפוֹת בָּרְחֵלִים,
כִּבְשָׂה אַחַר כִּבְשָׂה.
סִפֵּר אֶת חֲלוֹם בְּנוֹת הַצֹּאן
תּוֹךְ שֶׁהוּא רָץ, וְסָרִיסָיו-מֵרָצוֹן
אָצִים אַחֲרָיו, בַּמִּסְדְרוֹן, בַּמַּעֲלִית,
לִשְׁמֹעַ חֲלוֹם הַשַּׁלִּיט.

– בַּחֲלוֹמִי, וְאֵינִי שַׁלִּיט עוֹד בָּרוּחַ,
וַאֲנִי שַׁלִּיט בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יָרוּהָ,
וְהָרוּחַ שַׁלֶּטֶת בִּי וְהִיא רוּחַ רָעָה
כִּי בָּאוּ שְׁתֵּי שְׁנוֹת הָרָעָב.
וּפִי שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁמָע לִי קוֹרְאֵנִי כּוֹבֵשׁ,
וְרַגְלַי שֶׁאֵינָן נִשְׁמָעוֹת לִי רָצוֹת לְהָרַע,
וְנִשְׁכַּחַת, כְּבֵדָה, יְמִינִי. וְחִכִּי יָבֵשׁ.
וְרוּחִי הַצּוֹעֶקֶת עֲצֹר נִשְׁבְּרָה.

וַאֲנִי כְּשָׁבוּי בְּיַד רוּחַ, אֲנִי כְּנִכְפֶּה,
וּפִי מְדַבֵּר וְאֵינֶנִּי דּוֹבֵר בּוֹ, בַּפֶּה,
וּפִי מְצַוֶּה וְזוֹמֵם, זָמֹם וְרָקֹחַ,
וְכֹחִי אֵין עִמִּי, אַךְ מַרְאִי כְּרַב כֹּחַ.
וְהִנֵּה עַל הָאָרֶץ עוֹלִים חַיָּלַי בְּשָׁחוֹר
וַאֲנִי הַפּוֹקֵד, וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אָסָם,
וַאֲנִי הַפּוֹקֵד לְשַׁחֵת אוֹתָהּ, בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר.
וְעָשָׁן וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת קַסָּאם.

וָאֶזְעַק. וָאִיקַץ. וַתִּפָּעֶם רוּחִי.
זֶהוּ זֶה, חֲבֵרִים. מוּכָנִים? עֲרוּכִים?
מִי – הֵרִיעַ, וְקוֹלוֹ דְּרוֹר –
בְּעַד חִסּוּל הַטֶּרוֹר?
קָדִימָה – טָפַח עַל מִכְסֵה מָנוֹעַ –
לְהַתְחִיל לַעֲבֹד:
רוּצוּ, אַתֶּם, זְקֵנִים וָנֹעַר,
רוּצוּ, תִּתְפְּסוּ אֶת הַגְּבָעוֹת.

י"א בטבת תשס"ו, 11.1.2006

על מה חרב הבית

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲווֹנוֹ שֶׁל הַמַּחְרִיב.
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל חַטָּאתוֹ שֶׁל הַמַּקְרִיב.

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲבוֹדָה זָרָה
וְגִלּוּי רְאָיוֹת
וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

עַל עֲבוֹדָה זָרָה
לְבַעַל הַשְּׂרָרָה,
לְעַשְׁתְּרוֹת הַתְּהִלָּה,
לְכֹהֲנֵי הַמְּחִילָה,
לַאֲשֵׁרוֹת הַבְּרִיחָה,
לְתוֹעֲבַת הָאַבְטָחָה.

עַל גִּלּוּי רְאָיוֹת
נֶגֶד הַמַּחְרִיב.

עַל שְׁפִיכוּת דָּמָיו
שֶׁל הַמֻּחְרָב.
שֶׁעָמַד בַּקַּו,
שֶׁעָמַד מֻקָּף
מֵאָחוֹר וּמוּל –
וְהִנֵּה הַגְּמוּל.

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל שִׂנְאַת חִנָּם.

שִׂנְאַת חִנָּם
בְּקֶרֶב הַמַּקְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם
בְּחֶרֶב הַמַּחְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם אֲשֶׁר נִשְׁפֶּכֶת
מִמַּאַמְרֵי הַמַּעֲרֶכֶת,
מִמִּרְקָקוֹת וְטוֹקְבֶּקִים,
מִן הַמַּכִּים אֶל הַמֻּכִּים.

אֲבָל בֶּאֱמֶת,
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
לֹא עַל כָּךְ
וְלֹא עַל כָּכָה.
פָּשׁוּט
כִּי כָּכָה.

ה' באב תשס"ה, 10.8.2005

שלושה הייקו לעמית בן יגאל

שַׁלְוַת הַמִּישׁוֹר

בֵּין שְׁדֵי הָהָר תָּלִין.

לֹא יִישַׁן שׁוֹמְרוֹן.

עֵצִים שֶׁבֻּקְּעוּ

בְּמִפְחָמָה. הַשַּׁחַר

מְשַׁחֵר שָׁחֹר.

אב

אבן

בן

עמית בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית בכפר ייצור הפחם יעבד בצפון השומרון. ל"ג בעומר תש"ף.

שנות חייה

שְׁנוֹת חַיֶּיהָ: אָצָ"ג.

צַ"ג שְׁלֵמוֹת,

וְעוֹד א' חָסֵר שְׁבוּעַיִם.

קְוֻצּוֹתֶיהָ אֵשׁ, תַּלְתַּלּוֹת שְׁחֹרוֹת.

קָדְקֳדָהּ בַּזָּהָב.

קוֹל וָעַיִן.

שְׁנוֹת חַיֶּיהָ: צַ"ד,

וְרַק חָסְרוּ-הָלְכוּ יְמֵי הַחֲנֻכָּה.

תָּמִיד בַּצַּד. תָּמִיד לִנְקֹט, וְלוּ בִּמְחִיר,

וְלוּ בִּמְחִיר הַכֹּל.

תָּמִיד בְּצַד נָכוֹן.

תָּמִיד נְכוֹנָה.

שְׁנוֹת חַיֶּיהָ לֶחִי וּתְחִיָּה.

לְחִימָה לַחַי. חִלּוּי תְּחִנָּה.

גְּאֻלָּה וּכְהֻנָּה

וּלְבִיאָה.

תְּכֵלֶת שָׁנֶיהָ

מַלְכוּת עַקְשָׁנִית.

שְׁנוֹת חַיֶּיהָ

שָׁנִי.

גאולה כהן, ח' בטבת תרפ"ו – כ"א בכסלו תש"ף

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר/ רודיארד קיפלינג

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ
שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,
אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ
לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.
אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,
מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,
אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ
וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,
שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ
וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.
אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,
קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל
וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;
הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ
בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד
הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ
שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,
אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ
וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת
עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח
אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ
הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:
הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,
הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.
אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,
עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –
וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,
שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי
הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:
אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ
הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.
מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:
לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר".

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי
הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר
(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ
וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).
עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת
וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה".

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
"רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע".

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ
עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן
שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ
אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן
לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,
וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.
וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,
כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,
כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה
הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:
אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;
אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;
אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל
יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה
עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ
שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –
כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,
כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,
אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

הערת המתרגם:
רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקידמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים "אלי כיכר היריד"; במקור "אלי כיכר השוק", אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים "אלי מחברות בית הספר", או במקור "אלי פנקסי ההעתקה": בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.

פול איתי לפוליטי