משורר, מבקר, מוזיקאי

אדם צחי

אודות

יליד 1980, מתגורר ביישוב תקוע, נשוי ואב לארבעה. חוקר ומרצה לקולנוע במכללת הרצוג, ומוזיקאי. בעל דוקטורט בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב.

 

קרדיט צילום: שם בראל

פרוזה

הצעה לתפילת יום הכיפורים לדור השני למלחמה

אדם צחי

ערב החג יברך כל אדם את ילדיו ויתבונן בעיניהם לפחות שני רגעים.
אחר כך יפשוט בגדי חול וילבש מדי צבא. והמהדרין יניחו בכותפותיהם כומתה אדומה או חומה או שחורה, איש לפי מנהג אבותיו.
לאחר מכן יתלה את נשקו על כתף ימין, וילך לבית הכנסת, ולא ילך בצעד קל וברוח נדיבה כי אם ברוח קודר ובחלישות גדולה.
וישבו כולם במעגל בבית התפילה, וישתו בירה ויספרו בדיחות איש לרעהו ויקללו וינהגו בגאווה גדולה וברגל גסה ובלב בטוח, כאילו דבר לא קרה, עד שתשקע השמש.
מששקעה השמש ישתקו כולם. ומשמיעים הגדולים שבקהל את הצפירה, מטרנזיסטורים שהביאו מבעוד יום, ותהא הצפירה עולה ויורדת, עולה ויורדת. והמהדרין ישמיעו מן הרדיו את קריאות הגיוס. וכולם יכרעו וישתחוו ויפלו על פניהם.
יקומו הקהל מן הרצפה, וייטלו בידיהם כלים מלאים במים אדומים והמהדרין מביאים דם של חיה כשרה. ושופכים את הדם על רצפת בית הכנסת. והדם ניגר וניגר בין הכיסאות ונעלי הצבא ומכתים את השטיחים המהודרים ואת תיבת העץ ואת הטליתות המונחות בקרן זווית ואת הסידורים והחומשים, ואינם פוסקים משפיכת הדם עד שהכל טבול בדם. ויטבלו הנוכחים את ידיהם בדם ויאמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה. עשינו ככל שיכולנו. ואף שיודעים הקהל שמא לא עשו כל מה שיכלו, עונים אחריהם אמן.
ומיד כל אחד ואחד נוטל סידור שבו כתוב סיפורו של אביו: מהיכן יצא לדרך, והיכן פגש את חבריו, והיכן החלה המתקפה, ואת מי איבד, ואיזו אשמה נושא על ליבו, ומה יכל לעשות אחרת ולא עשה, ומראות המוות שהקיפו אותו עד שיצתה נשמתו. וקוראים בסידורים את סיפור המלחמה כשעה ושתי שעות. וזה סדר העבודה של ימינו.
מקץ כל זאת, יקראו את פרשת העקידה כמנהג ישראל. ויכוונו ליבם לעקודי המלחמה ולמלאך שלא התגלה, וישוו אביהם לנגד עיניהם ומה שאירע לו והיכן כל זאת חקוק בגופם, וישוו בנפשם איבר איבר שבו נחקקה בהם המלחמה הרעה על אף שלא היו בה. ויצעקו כולם צעקה עד כלות הגרון, צעקה גדולה שברים שברים, איש לפי כוחו, ואז ישתקו שלושה רגעים. ומי שהמנהג מחליש את נפשו, פטור ויישב בחוץ וישתה בירה.
ככלות כל זאת יחלק הגבאי תחבושות לכולם, ואיש איש יחבוש את ליבו ואת איבריו. זה חובש את ליבו וזה את מצחו וזה את ידו וזה את רגלו, כל אחד לפי עניינו. והמהדרין נוטלין מורפיום ומזריקין לוורידיהם.
ויאמרו ג’ פעמים בלחש הפסוק “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עימדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.
ככלות כל זאת ישיר הקהל אני מאמין, גם אם אינו מאמין עוד, ויכוונו בליבם המילים “ואף על פי שיתמהמה”.
ויצאו מבית הכנסת ויילכו לבתיהם ויספרו לבניהם מה אירע לסבא במלחמה, והיאך נשברו חייהם שלהם, ויגידו להם כוחו ומוראו של אלוהי ישראל, וייעשה בשרם חידודים חידודים, ויחבקו אותם אל ליבם.
ויישנו עד צאת הצום, ומה שיחלמו – יחלמו.

פרוזה

מצח

אדם צחי

יס”מניק ענק הביט בי בלי לומר מילה. משקפי השמש שלו היו איכותיים, בולה אני חושב. בצבע כחול מטאלי. השמש קפחה בעוז, ואגלי זיעה גלשו מראשו הקצוץ אל העורף. הוא הביט בי באדישות מאחורי המשקפיים, מניח לי לבזבז מילים שנגמרו לבסוף, ואז גירש זבוב טורדני ממצחו. “דדו”, סימן לזה שלשמאלו. “ניסו”, החווה לימינו. ניסו ודדו התקרבו. “יש לנו משימה קשה לבצע עכשיו. משימה לאומית”. ניסו ודדו הנהנו בראשם והפנו אלי שני זוגות משקפיים כהים. יכולתי להבחין מאחוריהם בערב רב של שוטרים וחיילים, חמושים בקסדות ואלות כבדות. אלפים רבים, פרושים על הדיונות הזהובות עד לים, וכולם בשבילי. הזרוע המבצעת התגייסה כולה להגן על החוק. הענק העביר את האלה מיד ימין לשמאל וניגב טיפות זיעה ממצחו. הוא נשם בכבדות. “תרביצו עבודה כמו שצריך, תשברו אותם, אה? תראו להם, שיהיה ברור שהשלטון של החוק והדמוקרטיה והבתי משפט זה מה שקובע, לא הרבנים שלהם ולא אלוהים”. דדו, גוץ וחסון, הביט בי ובחן את עוצמת ההתנגדות המשוערת. לאחר מכן שלף פנקס מכיסו ורשם בו בחדות. “לשבור אמרת?”, שאל את המפקד, “שלא אחר כך יבואו למח”ש, יעשו עלינו תלונות”. “כל מה שאמרתי בתיאום עם מח”ש והפרקליטות ומצ”ח”, ענה הגדול. “דדו נשמה, תהיה רגוע”, הניח יד אבהית על כתפו, “זאת משימה שצריך בשבילה הרבה רגיעה”. דדו הביט בפנקסו והכניס אותו לכיס החולצה, מאחורי המקום שאין עליו תג זיהוי.
הייתי לבד, הייתי חלש. כל התפילות שלי לא נענו. “תן לצאת”, כמעט ולא רעד קולי, “אני צריך ללכת הביתה. כל החיים שלי שם, והאהבה, הכל”. הענק הביט בי. משקפי השמש שלו החזירו לי את עצמי, קטן ומבוהל. “תראו”, דיבר אלי פיו, “באנו בשליחות עם ישראל, וניסינו לעשות את זה ברגישות אך למרבה הצער אתם לא מאפשרים לנו. על כן”, המשיך בטון מונוטוני, מכה את המילים כאילו הוא מבקיע אדמה בצורה ביום שרב, “הגענו להחלטה שהתגובה שלנו תהיה בהתאם. נחושה. כל זאת מחוסר ברירה”. הוא החווה לאחוריו סימן ביד אחת. אלפי האנשים צעדו צעד קדימה, מקיפים אותי במעגל אינסופי. “תסתכל לי בעיניים”, התחננתי, “מה מביא אותך ל…”
“אין לנו שום אפשרות אחרת”, הוא המשיך, “מלבד להפעיל כוח מבוקר, מרוסן ובלתי אלים, כיאות למדינת חוק דמוקרטית שיסודותיה איתנים ובלתי ניתנים לערעור”. הוא סימן בשנית, והשוטרים שלפו בתנועה אחידה את האלות מהאפוד שעל גבם. גלי חום עלו מהאדמה, מהבהבים את הדיונות הצהובות כבחלום. “זוהי מהות הדמוקרטיה”, לחש, ומבטו מלובן. “דה-מו-קרה-טיה”, גילגל את המילה על קצה לשונו, מנסה אותה, ממצה את לשד עצמותיה. אנשי החוק פסעו לכיווני צעד נוסף, מקטינים את המעגל הפנימי שלי לכמעט אפס. הסתכלתי לכל כיוון, כמעט ולא מזהה דבר מלבד משקפי שמש שחורים. דגל המדינה. פנים אטומות. יד עם אלה.
הדין נחתם.
“רק דבר אחד”, לחשתי, הבטן מתכווצת כמו אגרוף.
“דבר קצר”, אמר המפקד. “יש לנו משימה לבצע היום”.
“תסתכלו לי בעיניים, פנים אל פנים. בלי משקפי שמש”.
רגע אחד הוא ניצב ללא תנועה. אחר כך הוריד את משקפי השמש וסימן לאחרים לעשות כמותו. בתנועה חלקה הסירו אלפי האנשים את משקפי השמש שלהם.
לא היו להם עיניים, רק מצח.
מעל הסרבלים השחורים, בין גשר האף לשערות הראש, השתרע מצח מזיע, בלי עיניים או גבות. כמו לוח שאף פעם לא רשמו עליו, כמו מסך מחשב כבוי, כמו מגש של כסף. רק מצח.
עמדתי משתאה.
“זהו? ראית?”, אמר הענק, החזיר את המשקפיים וסימן אל עבר פקודיו תנועה אחרונה.

שירה

צַלֶּמֶת

אדם צחי

קַיִץ מַכֶּה.
שׁוּלֵי הַנֶּפֶשׁ נֶחְרָכִים.
עִם מַצְלֵמָה אַתְּ רָצָה
בֵּין דְּיוּנוֹת כּוֹשֶׁלֶת
לוֹכֶדֶת בַּיִת
אַחַר בַּיִת
נוֹפֵל
קָטִיף גָּדִיד שִׁירַת הַיָּם
אֵיךְ מֵתִים מוּצָאִים מִקִּבְרָם

עֶשְׂרִים שָׁנָה עִם הֲלוּם קְרָב אֲנִי חַיָּה
לָחַשְׁתְּ לוֹ בַּלֵּילוֹת,
שְׁכַב לִישֹׁן
עִם חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים. הַגְּדוּד
פָּשַׁט עַל בְּדֹלַח
מוֹרַג נִיסָנִית וְגַן אוֹר
וְכָמוֹךְ לֹא הִשְׁאִיר אֶבֶן עַל אֶבֶן.

וּבַיִת אַחַר בַּיִת נֶחֱרַב
מְעוֹנוֹת הַסְּטוּדֶנְטִים בְּהַר הַצּוֹפִים,
הַבַּיִת לְיַד הַיְּשִׁיבָה,
הַבַּיִת מוּל הַר הַמְּנוּחוֹת.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁהָיֹה לֹא תִּהְיֶה,
שֶׁנַּחֲזֹר לַדְּשָׁאִים הַגְּדוֹלִים,
שֶׁנָּרוּץ צוֹחֲקִים מוּל הָרוּחַ
שֶׁנִּהְיֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

כְּשֶׁחָזַרְתְּ אֶל הַבַּיִת הָרֵיק
כַּרְטִיסֵי זִכָּרוֹן בְּיָדַיִךְ
מְלֵאִים בְּבָתִּים שֶׁאֵינָם,
בָּכִיתִי מוּל שַׁעַר בּוֹעֵר
יָדַעְתִּי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נָשׁוּב

שירה

בבית הכנסת של עזרא

אדם צחי

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא

לֹא יָדְעוּ לְהַגִּיד מַבַּע פֶּרְפוֹרְמָטִיבִי

אֲבָל חָכָם אַרְיֵה שֶׁהָיָה גָּאוֹן גָּדוֹל וּמְשֻׁגָּע גָּדוֹל

הָיָה צוֹעֵק בְּעַל פֶּה כְּמוֹ כִּשּׁוּף

סֻלִימַאן, מוּצַאפִי, מוּסַאיוֹף.

הַמִּלִּים רָדְפוּ אַחַת אַחֲרֵי הַזָּנָב שֶׁל הַשְּׁנִיָּה

בְּשַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁל תַּאֲרִיכִים מְדֻיָּקִים שֶׁל נוֹלָדִים וּמֵתִים,

כְּשֶׁחָכָם אַרְיֵה מַגִּישׁ לָנוּ זִכְרוֹנוֹת מְאֻבָּקִים

שֶׁל יֶלֶד שֶׁהִתְאַהֵב

פַּעַם אַחַת

בַּתּוֹרָה

וְלִבּוֹ נִשְׁבַּר.

מָה זֶה פֶּרְפוֹרְמֵנְס לֹא יָדַעְנוּ,

אֲבָל יְלָדִים לְיַד הַתֵּבָה הֵרִימוּ רֶגֶל עַל רֶגֶל

וּכְשֶׁחָכָם כֹּהֵן (שֶׁבָּאַזְכָּרוֹת קִבֵּל רִאשׁוֹן מְזוֹנוֹת וְהָעֵץ, אֲדָמָה וְשֶׁהַכֹּל)

הָיָה נוֹהֵם בְּגַבּוֹת קְמוּטוֹת

הָיוּ שָׁבוֹת רַגְלֵיהֶם לִמְקוֹמָן כִּבְאֹרַח נֵס.

 

לֹא דִּבְּרוּ עַל מוֹת הַמְּחַבֵּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא,

אֲבָל חָכָם צְפַנְיָה הַזָּקֵן מְאוֹד (שֶׁרָאָה אוֹתִי פַּעַם נִרְדָּם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּחוּץ

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר שֶׁל תִּקּוּן שָׁבוּעוֹת, וְאָמַר לִי בְּק’ עִירָאקִית

שֶׁעַד הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ לְגַלְגֵּל בְּעֹמֶק הַחֵךְ:

קוּם)

מֵת מִכָּל בְּחִינָה שֶׁהִיא

עַל אַף שֶׁכָּל יוֹם אַחֲרֵי עַרְבִית

הָיִינוּ אֲנִי וְיִנּוֹן לוֹקְחִים אוֹתוֹ הַבַּיְתָה

שֶׁלֹּא יָמוּת לְבַד בַּדֶּרֶךְ.

לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק, הָיִינוּ קוֹרְאִים,

עַל אַף שֶׁשִּׁמְעוֹן הַסַּיָּד (שֶׁאָהַבְנוּ כִּי כְּשֶׁעָלָה חַזָּן הִתְפַּלֵּל מַהֵר וְצָחַק הַרְבֵּה) בַּקַּדִּישׁ הָיָה קוֹרֵא לְנָעִים (שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהוּא אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה אֲבָל נִרְאָה כְּמוֹ סְתָם אִישׁ זָקֵן) שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת מֻפְלֶגֶת (וְעַד שֶׁהָיָה מַגִּיעַ בְּשַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת לְ”הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים” הָיִינוּ דָּוִד וַאֲנִי נִרְדָּמִים, מִתְחַבְּאִים עַל הַסַּפְסָל שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה): “בַּעֲגָלָא וּבִשְׁנֵי סוּסִים יִקְּחוּ אֶת נָעִים לְהַר הַזֵּיתִים”, וּבֶאֱמֶת, יוֹם אֶחָד מֵת נָעִים וְלֹא יָדַעְתִּי אַיֵּה מְקוֹם קְבוּרָתוֹ, אִם בְּהַר הַזֵּיתִים אוֹ בְּהַר הַמְּנוּחוֹת

 

מָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא וּלְדִיסְקוּרְס עַל הַבָּזוּי,

מִלְּבַד שֶׁהָיָה בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ נָעוּל עַל בְּרִיחַ,

שֶׁלֹּא כָּל אֶחָד יִכָּנֵס כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ,

וְהַמַּפְתֵּחַ הָיָה תָּלוּי כְּמוֹ פּוֹשֵׁעַ

עַל זִיז בַּכְּנִיסָה מִתַּחַת הַמְּזוּזָה

וְאֵלָיו שָׁב רַק לְאַחַר שֶׁמִּי שֶׁנִּפְנָה לִצְרָכָיו נָטַל אֶת יָדָיו

וּמַנְעוּל הִתְקִין חָכָם עֶזְרָא גַּם עַל הַמְּקָרֵר,

שֶׁלֹּא נִשְׁתֶּה חָלִילָה אֶת הַמִּיץ הַמְּאָרֵר

וְיָבוֹא בְּבִטְנֵנוּ וְיַצְבֶּה בֶּטֶן

 

גַּם עַל שִׁיבַת הַמֻּדְחָק לֹא דִּבְּרוּ,

אֶלָּא שֶׁהַמֵּתִים נִכְתְּבוּ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת

מִתַּחַת לַמְּנוֹרוֹת וְלַפְלוּאוֹרוֹסֶנְטִים

(שֶׁשָּׁנִים מְאֻחָר יוֹתֵר לָמַדְתִּי מִפִּיהָ שֶׁל מוֹרָה לְקוֹלְנוֹעַ, שֶׁצִּבְעָם אֵינוֹ לָבָן כִּי אִם יְרַקְרַק,

כְּשֶׁל רוּחַ רְפָאִים, וּכְשֶׁמְּצַלְּמִים אוֹתָם בְּמַצְלֵמַת וִידֵאוֹ רוֹאִים הֵיטֵב)

אֶחָד מֵהֶם, מֵעַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, הָיָה אֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה

שֶׁהָיָה הַסַּבָּא שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּנוּ

שֶׁלָּנוּ לִפְנֵי שֶׁפָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

שֶׁהֵקִים אֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לִידֵי נָעִים אָח שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה

שֶׁהוֹרִישׁ אוֹתוֹ לְיָדָיו שֶׁל חָכָם עֶזְרָא שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי הֵיכָן כָּתוּב הַכֹּל וְלֹא יָדַעְתִּי

לֹא הָיוּ גִּלְיוֹנוֹת צִיּוּנִים וּוְעָדוֹת לִתְאָרִים מִתְקַדְּמִים

אֲבָל הָיָה שׁוֹאֵל אוֹתִי לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּכָל שִׁעוּר

בְּבֶן אִישׁ חַי וּבְעֵין יַעֲקֹב וּבְחֻמָּשׁ:

אֵיפֹה כָּתוּב, תַּגִּיד נוּ, אֵיפֹה עוֹד זֶה כָּתוּב.

וְהָיִיתִי שׁוֹתֵק כִּי לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם.

וְהַבֵּן שֶׁל חָכָם עֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ תָּמִיד וְיוֹדֵעַ,

וְעֶזְרָא הָיָה מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר לוֹ: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ.

 

וּפַעַם אַחַת בְּשָׁנָה הָיָה חָכָם עֶזְרָא הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲדַר הַמִּטְבָּח

וּמוֹצִיא מִן הָאֲרוֹנוֹת סִפְרֵי קֹדֶשׁ טוֹבִים

וּמְחַלֵּק לְכָל קוֹרְאֵי הַתְּהִלִּים, אִישׁ לְפִי מַעֲלָתוֹ: טוֹב, טוֹב מְאוֹד, מְצֻיָּן.

שֶׁכֵּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל עֶזְרָא הָיָה הַתְּהִלִּים פּוֹרֵשׂ כָּל שַׁבָּת כְּנָפַיִם מִתּוֹךְ הַגָּרוֹן שֶׁלָּנוּ:

שִׁבֹּלֶת מַיִם שְׁטָפָתְנִי, יָגַעְתִּי וְאֵין מָעֳמָד

מָעֳמָד, הָיָה שׁוֹאֵג הַקָּמָץ הַגָּדוֹל

וְהֶחְזַקְנוּ בּוֹ בְּכָל כּוֹחֵנוּ, שֶׁלֹּא נִמּוֹט

 

וְתִקֵּן אוֹתִי עֶזְרָא בְּמִלּוֹת הַתְּהִלִּים שׁוּב וָשׁוּב,

כְּכוֹרֵה יַהֲלוֹמִים בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה.

שֶׁלֹּא אָנִיחַ אֶת הַשְּׁוָא שֶׁנָּע

וְשֶׁלֹּא אָרַע אֶת הַמִּלְּעֵיל

וְשֶׁלֹּא אַרְפֶּה אֶת הַדָּגוּשׁ.

וְתָמִיד הָיִיתִי טוֹעֶה אֵצֶל עֶזְרָא

וְלֹא זָכַרְתִּי הֵיכָן כְּתוּבִים הַדְּבָרִים.

וְכֵיוָן שֶׁאֱלִיעֶזֶר פַּאפּוֹ הַגָּדוֹל נִפְטַר,

וְשֶׁאִמָּא פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,

וְשֶׁלִּבּוֹ שֶׁל עֶזְרָא טוֹב וּמֵיטִיב,

תִּקֵּן אוֹתִי כָּל הַשָּׁנִים.

 

וּמֵאָז טָעִיתִי הַרְבֵּה וּמֵהֵיכָן כָּעֵת יָבוֹא לִי תִּקּוּן.

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal