משורר, מסאי

אמרי פרל

אודות

יליד ’83, סופר ומשורר, מתגורר במושב בית זית שלמרגלות ירושלים. מעביר סדנאות לפיתוח ההשראה בכתיבה. שיריו פורסמו בכתבי עת שונים. בוגר תכנית ‘ליבה’ לאמנים בבית אורי צבי, עסק בתאטרון, פיתח מיומנות לחימה בחרב, לימד מיומנויות אדמה מהמסורת האינדיאנית, ומלמד מכתבי מסורת ישראל כבר למעלה מעשור.

 

צילום: דור פזואלו

שירה

חוזה חדש

אמרי פרל

אֲנִי מַסְכִּים בְּדָמִי לַחְתֹּם הֶסְכֵּם חָדָשׁ.
בִּדְמֵי אַחַי הוּפַר הַקּוֹדֵם, בִּצְרָחַת נָשִׁים נִקְרַע.
גַּם חוֹזֶה שֶׁנֶּחְתַּם בְּרֵאשִׁית בְּרִיאָתִי, בְּדָם טַבּוּרִי נִכְרַת,
נִשְׂרַף כִּנְיָר יַחַד עִם הַכֹּל.
מִלּוֹתָיו הָרֵיקוֹת פְּזוּרוֹת עַל גַּבֵּי כְּבִישִׁים חַסְרֵי שֵׁם –
“אֵמוּן” מְרֻסָּק וּמָרוּחַ עַל הָאַסְפַלְט.
“טוּב הָאָדָם” מְפֻזָּר עַל הַדֶּשֶׁא,
מַמְטֵרוֹת הַקִּבּוּץ עוֹד מַשְׁקוֹת אוֹתוֹ בְּמֶרֶץ, אוּלַי יִתְקַמְפֵּסְט מַהֵר יוֹתֵר.
“מוּסָר” נֶחְטַף בְּאַלִּימוּת עַל טֶנְדֵּרִים מְלֵאֵי צַהֲלוֹת דָּם וְטֶרֶף.
מֻכֵּה מִכָּל צְדָדָיו עַד שֶׁלֹּא נִתָּן לְהַכִּירוֹ מֵרֹב דָּם וּשְׁבָרִים.
אַךְ אֲנִי מַסְכִּים בְּדָמִי לַחְתֹּם חוֹזֶה חָדָשׁ.
אֲנִי לֹא אֶעֱצֹם יוֹתֵר אֶת עֵינַי, לְעוֹלָם. גַּם כַּאֲשֶׁר אִשָּׁן וְאֶקְדָּח דָּרוּךְ תַּחְתַּי,
עֵינַי תִּשָּׁאֵרְנָה פְּקוּחוֹת.
וְאַתְּ, מְצִיאוּת עֲגוּמָה שֶׁלִּי, מִצִּדֵּךְ – – –

כללי

מניפסט לחירות

אמרי פרל

יד ניסן התשפ”ג – שיא מאבק הרפורמה המשפטית

 

וּמָה תֹּאמַר?

אָחִי חוֹרֵךְ שָׁמַיִם

שְׁמוֹנָה מָאתַיִם,

וּמָה תֹּאמְרִי אֲחוֹתִי

אֲחֻזַּת הַפֶסְטִיבָלִים,

לְקוֹל קְרִיאוֹת שֶׁבֶר הַפּוֹלִיטִיקָאִים.

הַלֹּא גַּם הֵם מֻחְזָקִים כְּמַרְיוֹנֵטוֹת

בְּיָד תְּמָנוּנִים, נְפִילֵי שָׁמַיִם.

לְאָן תַּפְנוּ אֲזֶנְכֶם הַמְּחֹרֶרֶת

לְאֵיזֶה אָדוֹן תְּרַצְּעוּהָ?

הֲתָעֵזּוּ לָרֶדֶת לְחֹר הָאַרְנָב?

לִבְלֹעַ מְרִירוּת גְּלוּלָה אֲדֻמָּה?

כִּי הַמַּטְרִיצָה עָמֹק שָׁלְחָה זְרוֹעוֹתֶיהָ

שָׁנִים מְזִינָה וְזוֹנָה, בְּתַת הַהַכָּרָה.

“שִׁלְטוֹן הָעָם” אַנְשֵׁי הָעִלִּית זוֹעֲקִים

בְּחֵרוּף נִלְחָמִים נֶגֶד הַגֶּזַע

“וְכִי הָאֱלוֹהַּ יִבְחַר עַם סְגֻלָּה נִבְחָרִים?” – כָּךְ אוֹמְרִים

אַךְ גַּם בָּכֶם לֹא בָּחַר הָאֱלֹהַּ

וְאַף הָעָם לֹא הֵרִים אֶת יָדוֹ.

‘עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה.

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ’

אוֹי הַמִּתְאַוִּים לָאוֹר וְהוּא חֹשֶׁךְ

מְסֻנְוָרִים בְּאוֹר בְּגָדִים וְרַדְרַדִּים מְנַצְנְצִים.

נוֹתְנִים כּוֹחָם לַמְּנַתְּחִים הַמְּמַהֲרִים

לְשַׁלֵּחַ אִזְמֵל נִתּוּחָם בִּשְׁדֵי נְעָרוֹת מְבֻלְבָּלוֹת

נְעָרִים מְפֻטְּמֵי הוֹרְמוֹנִים

בְּשֵׁם הַנְּאוֹרוּת וְחֹפֶשׁ בְּחִירָתָם הָאֲבוּדָה.

וְכִי מָה לְדַעְתְּךָ אָחִי הַיָּקָר

מְסַמֶּלֶת עֲבוּרִי כִּפַּת הַבַּד הַדְּקִיקָה?

אֵין לִי חֵפֶץ בְּיִידִישׁקַיְט טַרְחָנִי

אוֹ בְּמִלְמוּלִי סְרָק וּמִנְהֲגֵי הַפֻּלְחָן.

לֹא תַּשְׂבִּיעַ רְצוֹנִי בַּחֲנֻכִּיָּה מְאִירָה

בִּמְקוֹם עֵץ אַשּׁוּחַ בְּכִכַּר הַסּוּלְטָן.

אֵין זֶהוּ עוֹד רֹבֶד שֶׁל מאסלו

תְּשׁוּקָה פְּרָמִידָאִית לְמַלֵּא עוֹד תְּשׁוּקָה אֱנוֹשִׁית.

זֶהוּ חֲזוֹן אַחַי וְאַחְיוֹתַי,

הַדָּם בְּגוּפִי, וְצַו נִשְׁמָתִי

כָּל עֲרָכַי וְסֶלַע קִיּוּמִי.

מְשִׁיחִי, בְּוַדַּאי!

עוֹד הַיּוֹם אֶבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי.

וּלְכָךְ שֶׁאַף גַּם סָבְךָ, וְסָבוֹ,

עַד רִאשׁוֹן הַדּוֹרוֹת.

וּפְקַח עֵינֶיךָ וַחֲזֵה בַּפֶּלֶא,

אֵין זֶה חָזוֹן בַּלָּהוֹת.

יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.

אֲנִי אָמַרְתִּי אֱ-לֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

וְגַם בָּכֶם, וּבָכֶן, אַחַי וְאַחְיוֹתַי

קוֹל אֱ-לֹהִים מְפַעֵם.

רַק הַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב

אֶל הַלַּחַשׁ הַדַּק שֶׁל אֱמֶת

כִּי לֹא בְּזַעַם הִיא,

וְלֹא בְּאֵשׁ,

וְלֹא בְּרוּחַ,

אֶלָּא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.

 

 

 

“ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית”.

“לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות”.

מתוך כתבי הראי”ה.

שירה

ספינה בענן

אמרי פרל

רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ, בְּנִי אֲהוּבִי
שֶׁנִּסִּיתִי בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת
שֶׁרָצִיתִי כָּל כָּךְ לִהְיוֹת אֲמִתִּי
לֹא פֶּסֶל אַחַד הָאָבוֹת

 

רָצִיתִי לִכְתֹּב לְךָ שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר
עַל דִּמְעוֹתֶיךָ לַשָּׁוְא הֵן נוֹפְלוֹת
כָּל בֹּקֶר קוֹרֵא לְךָ גִּבּוֹר וְנָמֵר
וַאֲנִי זֶה שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִבְכּוֹת

 

וְכָמוֹךָ חָלַמְתִּי לָעוּף בֶּעָנָן
וְהָפַכְתִּי שֻׁלְחָן לִסְפִינָה
וְטוֹפַפְתִּי בַּגֶּשֶׁם בְּמַגָּף וּבַבֹּץ
וּבִקְצֵה הַלָּשׁוֹן טִפָּה רִאשׁוֹנָה

 

לֹא חָלַמְתִּי שֶׁאֶסְגֹּר בִּתְרִיסִים אֶת הַחֶדֶר
שֶׁאֶדְפֹּק בְּאֶגְרוֹף בַּשֻּׁלְחָן, בַּסְּפִינָה
שֶׁאָשִׂים אוֹתְךָ עָמֹק בְּתוֹךְ עֵדֶר
שֶׁאֶחְסֹם בְּגוּפִי טִפָּה רִאשׁוֹנָה

 

זֶה מַסָּע שֶׁל חַיִּים
בּוֹ בָּחַרְנוּ בְּיַחַד
וְנִשְׁבַּעְנוּ יַחְדָּו בַּשָּׁמַיִם מֵאָז
וְעַכְשָׁו פֹּה זוֹעֵק לְאוֹתָם הַשָּׁמַיִם
שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח אֶת עַצְמִי
וְאַבִּיט בְּלִבְּךָ
וְאֶתֵּן לְךָ חֹפֶשׁ לִהְיוֹת עַצְמְךָ.
וְאִם תִּשָּׁבַע שֶׁכָּךְ לֹא תִּהְיֶה
דַּע, גַּם אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי, בְּעוֹדִי עַל סְפִינָה בֶּעָנָן,
וְעַכְשָׁו אֲנִי מִתְוַדֶּה.

שירה

דגל תחת גשר

אמרי פרל

דֶּגֶל שָׁמוּט תַּחַת גֶּשֶׁר, בּוֹ רוֹמְסוֹת כְּלֵי מִלְחָמָה יוֹמְיוֹמִיּוֹת אֶת שֶׁטֶף הָאוֹר הַמִּזְדָּרֵחַ עַל אַדְמַת גּוּפִי.
דֶּגֶל זָרוּק כְּשִׂמְלָה מֻכְתֶּמֶת, שְׁסוּעָה בְּטָפְרֵי בְּהֵמָה-אָדָם, הַיּוֹנֶקֶת, זוֹלֶלֶת, סוֹבֵאת מִשְּׁבָבֵי אוֹר נוֹטֵף עַל דֶּגֶל.
דֶּגֶל שֶׁדִּמְעוֹת רִבְבוֹת אַחַי סְפוּגוֹת בּוֹ מֵאֶלֶף דּוֹרוֹת שֶׁל כְּמִיהָה לְאֶרֶץ-אַגָּדָה, אֶרֶץ מֵטָאפוֹרָה, אֶרֶץ שֶׁל תְּפִלָּה.
הַגֶּשֶׁר קַיָּם, הָאָרֶץ גַּם.
רַק הַדֶּגֶל עוֹד שָׁמוּט, עָזוּב, דָּרוּךְ, וְנִקְרֵאתִי לַהֲרִימוֹ.
רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי מְנַגֵּב בַּדֶּגֶל, שֶׁלֹּא אֶמְחֶה בּוֹ אֶת רֹק תַּאֲוַת הַהַכָּרָה הַנּוֹטֵף מִבְּדַל שִׂפְתוֹתַי.
הַדֶּגֶל לָרוּחַ מְחַכֶּה, לֹא רוּחַ תַּרְבּוּת גָּלוּת, רוּחַ כְּבֵדָה-חֲנוּקָה הַמְּסֻגֶּלֶת אַךְ בְּקֹשִׁי לְנַשֵּׂא אֶת עַצְמָהּ.
אֶלָּא רוּחַ עֶלְיוֹנָה אַדִּירָה, זוֹ הַנּוֹשֵׂאת אֶת כַּנְפֵי הָעַיִט מַעְלָה, מֵעַל צִלְלֵי הָעֲנָנִים, אֶל מֵעֵבֶר לַזְּמַן, אֶל רָקִיעַ שֶׁמִּמֶּנּוּ הַנָּחָשׁ הַמִּזְדַּחֵל עַל הָאָרֶץ הוּא רַק תְּנוּעָה חֲלָקָה בֵּין אוֹר וְצֵל.
תַּעֲנוּג הָרוּחַ הַמְּזַמֶּרֶת בִּצְלִילַת הָעַיִט, וְנָחָשׁ אָחוּז בְּטָפְרֵי זָהָב וָעֹז.
הַנָּחָשׁ אוּלַי יְדַמֵּם מְעַט, אַךְ בִּמְעוֹפוֹ יִתְנַשֵּׂא הַנָּחָשׁ, וּבִכְאֵב מִתְפַּתֵּל יִרְאֶה אֶרֶץ אוֹר וְשֶׁמֶשׁ וּרְקִיעַ תְּכֵלֶת מְנַצְנֵץ.
וְיֵדַע כִּי בָּזֶה יֶחְדַּל לֶאֱכֹל עָפָר וְאֶת כַּנְפֵי הַדְּרוֹר יַשִּׂיג.
זוֹ הָרוּחַ הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת לְנוֹסֵס בַּדֶּגֶל.
דֶּגֶל שֶׁלֹּא יוּרַד לַחֲצִי הַתֹּרֶן, שֶׁלֹּא יִתְנוֹסֵס בְּפִתְחֵי מוֹעֲצוֹת שָׁוְא וְשֶׁקֶר.
דֶּגֶל אַרְיֵה, דֶּגֶל אוֹר, מִגְדַּלּוֹר הַמַּלְכוּת
זֹהַר הַתַּרְבּוּת,
קְדֻשַּׁת הַסִּפְרוּת.

 

 

 

“הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כחה הגדול והעדין של הספרות, הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. ילך האור ויפרוץ, התביעה האיתנה תתבע את שלה, התובעים הם נשמות רבות צמאות, נשמות מרגישות, מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית, “עקוב הלב מכל ואנוש הוא”. רוח טומאה זה ככל רוח הטומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש…” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התחיה, פרק לז)

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני “בעל תשובה”. עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא “דתיה מבית”. עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם ‘בעל תשובה’, למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל ‘יד שניה’ – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר ‘יהודית’ ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון “החתן נ”י בן ר’ הג’ הי”ו יתחתן בעז”ה אי”ה עם ב”ל…”

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה ‘דתי’ או ‘חרדי’ או ‘חסיד’ או ‘יהודי כשר’. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

“התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה’יראים שומרי תורה’ על ידי שלמות הנפש שב’פושעים הטובים’… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד’ שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…”

(הרב קוק, אורות התחיה, מ”ג)

שירה

ארוך המגף

אמרי פרל

וְהָיִיתִי אוּנִיבֶרְסָלִי, כְּאֶחָד הָאָדָם.
בַּעַל הַנֶּזֶם, אָרֹוךְ הַמַּגָּף,
לָשׁוֹן חֲלַקְלַקָּה דּוֹבֶרֶת שָׁפוֹת שֶׁל גּוֹיִים גְּדוֹלִים.
רֵעָי מִתְגוּנִי,
יַחְדָּיו פָּרַקְנוּ בָּאַשְׁרַאי בְּחוּצוֹת הַכְּרַךְ,
וּכְשֶׁלֶט חוֹצוֹת נָצַץ-בַּהַק חִיּוּךְ הַלֹּבֶן הַפּלֹורוֹאִידִי.
רוֹעֶה נֶאֱמָן לָעֲדָרִים שֶׁל חֲבֵרִים, וַחֲבֵרִים שֶׁל חֲבֵרִים,
הַשּׁוֹתִים בַּצָּמָא אֶת דְּבָרַי, אֶת צַלְמִי הַמִּסְתַּלְפֵף לְאֵין סוֹף,
בַּשֹּׁקֶת הַצִּבּוּרִית רַבַּת הַפַּרְצוּפִים.
וַאֲנִי, טוֹב לִי בְּחֶלְקָם, צַעֲרִי נִשְׁכַּח מֵרֹב בְּהוֹנוֹת כְּחַלְחָלוֹת,
טוֹב לִי מִכּוֹס שְׂכַר, שִׂכְרוּן הַהַכָּרָה, עַד כְּדֵי אָבְדָנָהּ.
מְקֻטְלַג תַּאֲרִיכִים, מְמֻסְפָּר חֲבֵרִים, מְשֻׁתָּף בְּדַף הַשָּׁט עַל אַסְדַּת סִילִיקוֹנִים מְאֻבְטַחַת.
וְהַכֹּל לָהוּט-דָּרוּךְ-מְשֻׁתָּף-מְשֻׁיָּף.
מְלֻקָּק מְתֻקְתָּק, מְמֻתָּק מְאֻלָּף.
אָכֵן פְּנֵי הָדוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב – כֻּלּוֹ לֵב נוֹבֵחַ, נוֹכֵחַ.
וְהַלֵּב, לְלֹא סָפֵק – חַי.

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal