סופר, משורר, אמן ספוקן

ארנון איתיאל

אודות
שירה

סליחה

ארנון איתיאל

 

 

לעילוי נשמתה של ענבר שגב ויגדר הי”ד

 

 

אֲנִיָּת עֲנִיָּה בַּת צִיּוֹן נָשַׁמָּה
מָאַסְנוּ מַלְמֵל אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה
טְרָשִׁים וּקְרָשִׁים מְכַסִּים אֶת דָּמָהּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַמְצֵא נְקָמָה.

 

שׁוֹמֵמָה דּוֹמְמָה וּקְצוּרָה כְּקָמָה
פְּאָתָהּ לְקוּטָה וּשְׁכוּחַת אֲדָמָה
עַל מָה רְצוּחָה בִּתְּךָ, עַלְמָה
בְּאֵין עָווֹן נָפְלָה בְּאֵין נֶחָמָה.
עוֹלָלָהּ מְעֻפָּר בְּאֹדֶם דָּמָהּ
כְּלוּם אָפֵס מוֹתָהּ, הֶאָבוּד בַּדְּמָמָה
פְּקַח, פְּקַח אָבִיהָ, עֵינְךָ עֲצוּמָה
חָסִין וְקָדוֹשׁ הַמְטֵר נְקָמָה.

 

נְקָמָה אֲדֻמָּה נִדְגָּלָה אֲיֻמָּה
כְּשִׁבְטֵי גֶּרְמָאנִים נְקָמָה עֲצוּמָה
כִּפְלִיסְטִים פּוֹשְׁטֵי עוֹר עַד גְּוִיָּה עֵירֻמָּה
הַשְׁאֵל לֵב אַחֵר לְבָנֶיךָ קַמָּא.
טַע בָּנוּ רוּחַ אַחֶרֶת שְׁלֵמָה
עַד נִשְׂבָּע וְנוֹתִיר מִבְּשָׂרָהּ שֶׁל אֻמָּה
טוֹבְלִים בְּדָמָהּ עַד גֻּמָּץ וְאָמָה
נְקָמָה אֲדוֹנַי אֱלוֹהִים נְקָמָה.

 

אַל תִּמְחֶה חֶשְׁבּוֹנָם בְּמַסּוֹק הַנִּזְהָר
שְׁבוֹר עֶפְרוֹן חֶנְוָנִי פִּנְקָסוֹ הַנִּגְזָר
חַטּוּאֵל וְאָנְסְבָּכֶר וְנוֹרְזִ’יץ וְזָר
הֲפוּכֵי אִישׁוֹנִים מַמְתִּינִים בַּמִּנְזָר
לְאֵשׁ אֵלִיָּהוּ, לְחָנוֹךְ שֶׁחָזַר.
הוֹבֵשׁ אֱלֹהַי כָּל חַיְשָׁן נֶעֱזָר
וְעָשֵׁנוּ גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר
אַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר
עַד לַאֵפֶר נִשְׂרַף וְלַמַּיִם מוּזַר.

 

רַק הַפַּעַם הַזֹּאת אֱלֹהַי אִנָּקְמָה
עִיר שָׁלֵם חֲרוֹנָהּ בַּת צִיּוֹן זוֹעֲמָהּ
אָז הָיוֹ לִי תִּהְיֶה מְנוּחָה שְׁלֵמָה
אָז קָחֵנִי אָבִי בְּאַחְרוֹן נְשִׁימָה
וְאֵדַע וְתֵדַע וְתִדְעֶה נְשָׁמָה
שֶׁהַנֵּר עוֹד דּוֹלֵק שֶׁתִּזְרַח הַחַמָּה
כָּל עוֹד אֱלֹהַי בַּלֵבָב פְּנִימָה.

שירה

גור

ארנון איתיאל

 

 

גור המל נולד בקיבוץ סעד, שם חיו ומתו הוריו.
גדל בשולי החברה, חטף מכות כל חייו.
ברבות השנים נרצחו גיסו ושניים ומחבריו בפיגועים.
בשנת 1998 גור רצח ערבי.
בשנת 2022 מת בתאו לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי.
בתחילה, סירב הקיבוץ לקבור את גור בתחומו. לבסוף התרצה, ובלבד שהלוויה תיערך בפינת הקיבוץ הרחוקה ליד השער האחורי.

 

 

 

 

גּוּר הָיָה עָפָר.
עָפָר בְּחַיָּיו וְעָפָר אֵלָיו שָׁב.
גָּר בְּסֻלְיוֹת קַבְרָנָיו
שֶׁעֵינֵיהֶם בַּאֲרֻבּוֹת עָפָר וְאָזְנֵיהֶם פְּקוּקוֹת עָפָר וְלִבָּם שְׁנִיצֶל מְעֻפָּר
אַךְ צַח פִּיהֶם בְּרֵיחַ מֶנְטָה.

 

פֹּה נִקְבַּר. נִקְבַּר בְּקֹשִׁי. לֹא בְּלִי הַצְבָּעָה בַּאֲסֵפַת הַקוֹמָרָדִים.
נִקְבַּר בִּזְכוּת שׁוּרָה בַּתַּקָּנוֹן.
וְאִלְמָלֵא הַשּׁוּרָה הָיְתָה נִבְלָתוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֵין מַחֲרִיד בֵּין אַרְבַּע לִשְׁתַּיִם.

 

גָּדַל עִם שְׁאָר גּוּרֵי הַלֵּבֶּנְסְבּוֹרְן אֲבָל הָיָה גּוּר-בְּרָר.
יָפֶה לִסְקִילָה מִזְדַּמֶּנֶת בַּאֲדִיבוּת גּוּרֵי הַשַּׁמֶּנֶת.
חִיק-טְפוּ בְּחַיָּיו, חִיק-טְפוּ אַחֲרֵי מוֹת, שׂוֹחֲקִים עַל הַחֲלוֹמוֹת.

 

דַּוְקָא לַהוֹרִים עָמְדוּ זְכוּיוֹת. גּוּר הָאָב הָיָה שֶׁמֶן מְכוֹנוֹת.
הָאֵם הַגּוּר גַּם הִיא הָיְתָה חֲדוּרָה כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, עָבְדָה מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ.
טוֹב שֶׁמֵּתוּ.
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַוַּעֲדָה לֹא תִּסְלַח.
עַל כְּרוֹמוֹזוֹם מוּזָח, עַל גּוּר הַנִּדָּח,
שֶׁאֶת מִי שֶׁרָצָה הוּא יָכֹל לַהֲרֹג וְהָלַךְ וְהָרַג עַרְבִי!

 

הַוַּעֲדָה אָמְרָה עַל גּוּפָתִי. לֹא יֻצַּב הָאָרוֹן בְּבֵית אַהֲרֹן. לֹא יוּעַם זִיוֵנוּ, לֹא תִּפָּרַע הַבְּלוֹרִית.
כָּךְ יֵעָשֶׂה לְבֶן מֶשֶׁק שֶׁהִזְנִיחַ אֶת טֹהַר הַנֶּשֶׁק וּבָגַד בִּיפִי הַתְּנוּעָה.
כּוּסְאִימָאשְׁלוֹ הָלַךְ וְקִלְקֵל אֶת הַסֶּלְפִי.
בְּסֵדֶררר. יַאלְלָה לַבּוֹר וְנִגְמֹר עִם זֶה.
נִתְנַעֵרָה. נָשׁוּב לִהְיוֹת חֶבְרַת מוֹפֵת
שֶׁבְּעוֹרְקֶיהָ מֵי חַמְצָן,
פְּרוּטָה לְכָל קַבְּצָן, דִּמְעָה לְכָל אָמָה.
חֶבְרָה אֲשֶׁר בס”ד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה.

 

יִקָּבֵר. נוּבְּסֵדֶר. אַךְ בַּחֹשֶׁךְ, בְּלִי דְּרָמָה.
יִקָּבֵר, רַק רָחוֹק. מִקְּצֵה הַנְּקֻדָּה תֵּצֵא הַלְוָיָה.
מֻקְצֶה מֵחֲמַת הַקִּבּוּץ.
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יִשָּׂרֵף, בַּשְׂנֵא שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל.
מִחוּץ לַמַּיִם הַטֵּרִיטוֹרְיָאלִיִּים יוּזַר אֶפְרוֹ הַקַּל,
וּלְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל גּוּר אַכְזָבִים
עַל הַכְּבִישׁ הָעוֹקֵף יִנְבְּחוּ הַכְּלָבִים.

 

 

 

 

 

 

 

פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

שירה

אַפָרִים

ארנון איתיאל

 

 

א. שבת

 

כְּשֶׁאֹמַר “אֲפָרִים”, שִׁלְגִּיָּה, אַל תַּחְשְׁבִי “שָׂדוֹת”,
רֵיחַ שְׁפֵּק, מְקֻשְׁקֶשֶׁת וּמִיץ יְלָדִים
עֲצֵי הַלִּבְנֶה מִתְפַּקְּעִים מִבְּרִיאוּת
כִּי בְּאֵירוֹפָּה מְדַשְּׁנִים אוֹתָם בְּאֵפֶר גַּמָּדִים.

כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת, שִׁלְגִּיָּה: “גֵהֶיְמֶה שְׁטַאטְסְפּוֹלִיצַי”
זֶה מְצַלְצֵל חֲלוֹמֹתֶק
בַּ”שְׁטַאטְס” נִתָּז לָךְ קְצָת רֹק
שִׂפְתֵי פֶּטֶל עַל לֹבֶן תִּינֹקֶת.

תַּחְבִּיאִי אוֹתִי שִׁלְגִּיָּה?
אֲנִי שְׁמֶעקְל קָטָן שְׁחוּחַ גֵּו
אֲפִלּוּ כִּפָּה אֲדֻמָּה מַחְבִּיאָה גַּמָּדִים
בְּבֶטֶן הַזְּאֵב.

מָה יְהֵא, גְרֵטֶל, עַל חֲמֵשׁ שְׁנוֹתַיִךְ?
מִשְּׁמֵי רַמְקוֹלִים נִתָּךְ עָלַיִךְ גֶּשֶׁם עִצּוּרִים
וְהַצְּלָעוֹת שֶׁל הֶנְזְל דַּקּוֹת כְּגַפְרוּרִים
הַיְּלָדִים מִכִּכַּר שְׁלֹשֶׁת הַצְּלָבִים
אָכְלוּ אֶת שְׁבִיל הַפֵּרוּרִים.

 

ב. מוצאי שבת

 

קָרֵב יוֹם
אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם
וְלֹא לַיְלָה –
הַ יְּ ה וּ דִ י ם בָּ אִ י ם.

קוֹל אוֹרְלוֹגִין קוֹרֵא חֲצוֹת
הֵ ם בָּ אִ י ם,
מְבַקְּשִׁים יְלָדִים לְמַצּוֹת

קַלִּים, רוֹפְפִים כְּשִׁעוּל שַׁחֶפֶת
בְּרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת
מְשִׁיחֵי הָאַנְטִי-יֶפֶת.

בְּמַחֲנוֹת הַבְּרֵרָה הַטִּבְעִית
מַשְׁגִּיחֵי הַכַּשְׁרוּת דְּלוּקֵי אֶנְדּוֹרְפִינִים
בַּלָּנִיּוֹת אֲמוּנוֹת עַל הִיגְיֵנָה גִּזְעִית
אַשְׁכְּנַז טְהוֹרָה מִבְּלוֹנְדִּינִים

“לֹא תִּשְׁכַּח!” – לֹא נִשְׁכַּח
אֶת שֶׁעַל הָרְצִיף נִלְקַח
אֶבֶן בְּכֶלֶב שֶׁלֹּא מִסְתַּלֵּק
זִכָּרוֹן רִאשׁוֹנִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק
זוֹכְרִים אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק.
זוֹכְרִים בְּמִסְפָּר כָּחֹל, בְּאוֹת קַיִן
זוֹכְרִים בְּצַלֶּקֶת סְבִיב הַזַּיִן
חֲלַב אִמּוֹתֵינוּ בְּטַעַם קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
מִשָּׁדַיִם גּוֹיוֹת, מִשְּׁבוּיוֹת מִלְחָמָה
הַ יְּ ה וּ דִ י ם בָּ אִ י ם
מוֹצְצִים נֶחָמָה.

שירה

יונה וולך (Spoken Word)

ארנון איתיאל

המשוררת הגדולה,
שפרצה נתיבות פסיכדליים בשירה

שחייה היו מסע תת הכרתי
יונה וולך בעטה למוות בכל החוקים
וניגפה רק בפני חוקיות השפה-

אין לי מושג מה אמרתי עכשיו.

מתוך “יד שחורה” של יונה וולך:
יד שחורה לא היה איש מאחוריה
יד שחורה הבהילה ילדים
בשום אופן לא היתה זו יד של כושי
ואיני זוכרת שהוזכרה כפפה
זו היתה יד שחורה מלידה
ואני אומר – “מה”

מה קרה כאן עכשיו?
מה מתחבא שם, בין השורות?

השיר הזה גדול עלי בשני מספרים
בשבילי זה רצף מילים אקראי
אני כנראה טיפש ככיסא
אני נרגע, אני מנסה
נכנס לאווירה, חושב ירושלים
מהדק את שרירי החלחולת
אבל שום פירור שגב לא חודר לגולגולת

רק תסכול, לא כולל הרפיה

וזה לא שעם יונה יש בעיה
הנושא של הקטע הזה הוא אני
אני. הטיפש הנבער המכוער
אני שלנצח אהיה בינוני
יונה וולך? יונה וולך היא יונה וולך.
היא יונה פאקין וולך
אנשים גרים ברחוב יונה וולך
אפילו גוטה אמר אם לא בא לך יבא לך
אני? אני גנן, אתם מבינים? לזה הגעתי.
ארנון. מלא השראה כמו טופס ארנונה
ו- מעז לפתוח את הפה. ו-עוד על יונה.
חתיכת אפס קטן ועלוב
המקום שהגענו אליו הוא עצוב
שבו כבר מותר הכל
כל מצורע שמוט פין וזב חוטם
כבר יכול להגיד הכל ובקול
בלי מילה אחת לשקול

אני בסך הכל,
כמה להיות חלק
מכם, שנהנים
מהשירה, שמבינים.
אתם אתם מדברים אומנות
אתם יודעים לזהות גאונות

רק אני עם הגישה שלי המאוסה
חושב בתוך הקופסא.
מוח האיכר המצומק שלי חושב
שלכתוב משפטים סתם, בלי חרוז ומשקל
סליחה, יונה, זה קל.
סליחה יונה שלי זצוק”ל
אבל זה קל.
שירים כאלה אני כותב לפי משקל
כשאני יושב, סליחה, במספר שתיים
או במעלית בין קומה לקומה
סליחה יונה, אבל שירים כאלה, זה לא חכמה.

אתם??
אתם לא צריכים חריזה,
אתם מבקשים אמירה. רזה.

צוללים עירומים אל בריכת המים הזכים
אל היופי הצלול של יונה.
שטים בזרם תודעה חופשית
ואני עד החוטם טובע בשיט.
אני, ארנון, פסולת אנושית.

אלמלא הייתי נעל (הי, בלי לפגוע)
אז יכלה הארה בי לנגוע.
תובנה פתאומית כך מתוך הכחול
– אין פה שום קודש, רק חול ועוד חול.
ומבין השורות האמת לנו נדה
גוזלים, השירה היא פסאדה
אולי יונה וולך היא סתם שם להפריח
את השיח להמליח
לשבץ “איך וולך אמרה” בתוך שורה,
בגילמן לזרוק לבחורה.
אולי זו האמת נטולת הבושה
המלכה איך לומר, לא ממש לבושה
המלכה עירומה והמלך עירום
ורק אני הכלום הזה המושתן
צועק: מילא ערום אבל איזה קטן!

או שלא.
אולי יונה הבינה מזמן
את מה שאני רואה רק עכשיו-
כולנו חזיון שווא
לחות האויר, קליפה של בננה,
קניון נס ציונה, עובד זר מגאנה-
הכל פאטה מורגנה
ומבין המילים השירה לנו נדה
גוזלים, גם אני פסאדה.

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal