סופר, משורר ועיתונאי ישראלי.

בני ציפר

אודות
מסה

כי מאירופה תצא תורה, רצוח ושחוט!

בני ציפר

צריך להתעלם מהרבה נביחות כלבים כדי לתת לשיירה הזאת לעבור. כי השם שמואל בן ארצי עצמו מעורר בלבם של ה”חורצים לשון כלבית” (ציטוט משיר של בן ארצי עצמו) תגובה אוטומטית של איבה, באשר הוא היה אביה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה. שמו חזר ושורבב ברבים בהקשרים לא ספרותיים, כחלק מהרדיפה המשפטית אחר בתו שרה נתניהו. בשנה שעברה הוחלט בעיריית ירושלים לקרוא כיכר על שמו בין שדרות הרצל לשדרות בגין, אך ההחלטה הוקפאה ברגע האחרון “מסיבות פוליטיות”. הייתי בין הממליצים לקריאת הכיכר על שמו. אך לשווא: שירתו, סיפוריו, הגותו, תרומתו כמחנך של דורות תלמידים – כל זה נדון כביכול להימחק מפאת השיוך הפוליטי המשפחתי שלו. לכן הבה נצא לדרך החשיפה ברבים של עשייתו הספרותית בכיכר ספרותית זו, ומי שרוצה לנבוח שינבח.
פעם בשנה מתכנסים מוקיריו הרבים סביב קברו בהר המנוחות בירושלים. זה כבר כמה שנים אני מצטרף אליהם. אני בא מוקדם כי אני מאמין שהתקרבתי מספיק אל כתיבתו כדי להתייחד עם זכרו לבדי כאילו היה קרוב משפחה שלי. אט אט מתחילים אנשים להתקבץ. הנה קבוצה של תלמידים לשעבר של שמואל בן ארצי מקריית טבעון. אחד אחד דיברו אתי בשבחיו של מי שהיה המורה שלהם בכיתה ח’ בבית הספר היסודי. סיפוריהם כמו סיפורים שמספרים על אדם קדוש. בשיחותיי עם שרה נתניהו היא מדברת לא אחת על אביה בערגה שלא מן העולם הזה ומציינת איזה אדם בעל מדרגה היה. והנה עכשיו שמעתי זאת מפי אחרים.
קבוצת התלמידים הזאת, בני גילי בערך, הם לא אנשי ימין אבל מה הקשר לימין ושמאל כשמדובר במורה שלהם לתנ”ך שהיה אוהב ארץ ישראל ומשכיל אמיתי והעשיר את חייהם בידע העצום שלו ובאכפתיות האינסופית שלו?
אחת סיפרה על חששותיה שמא לא תעבור את בחינת הסקר בסוף כיתה ח’, ואם תעבור את הבחינה מה יהא עליה ומאין יימצא כסף להוריה לשלם את שכר הלימוד לתיכון. ובכל זה עזר לה המורה שמואל. שמעתי בסיפורה את המצוקה והמחסור וחיי הסגפנות שהיו מנת חלקם של בני הדור ההוא.
את סיפור חייו של שמואל בן ארצי כתב לפני חצי תריסר שנים בנו חגי בן ארצי בספר חינני ושמו “דרך אחרת, סיפור משפחתי” (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013). זהו ספר שנכתב במגמה ברורה להראות את התפנית שקיבל עולמו האידיאולוגי של שמואל בן ארצי אחרי מלחמת יום הכיפורים בהשפעתו שלו, וכיצד שב בעקבות בנו אל הדת ואל הדתיות הלאומית. ואני, שחיפשתי את המשורר שבאדם ולא את האידיאולוג ואיש העקרונות, לא מצאתי את מבוקשי בספר הזה.
שהרי ברור ששכנו בשמואל בן ארצי שני עולמות: זה של איש המוסר, החינוך והעקרונות, ומצד אחר עולם הרוך של השירה והכתיבה, ושל אי הבטחון בעצמו, עם התהייה המתמדת “האומנם נועדתי להיות משורר” וגם: “האם יש לי הכישרון המספיק והידע המספיק לכתוב”? כל אותן תהיות ארס-פואטיות שרק משוררים אמיתיים חווים אותן בלי הפוגה.
ואמנם התהייה וההתלבטות עומדות בלב לבה של מה שנחשבת לפסגת יצירתו, שהיא ספר הפרוזה  “נוברדוק”. מכונסות בו כמה נובלות על חיי ישיבת המוסר שלמד בה בפולין בנעוריו לפני עלייתו לארץ. ישיבות המוסר היו מוסדות שדרשו מחניכיהן “צלילה לתהומות הנפש ולנבכי היצרים” כדברי שמואל בן ארצי, והעלאתם של “הכוחות הכהים”, כלומר התת־מודע, כדי לתקן את הנפש. בנובלה המרכזית שבספר מדובר באחד מחניכי הישיבה המאוהב עד כלות בנערה, המשיבה לו אהבה, ולכאורה אין מניעה שבתום לימודיו יעזוב את הישיבה ויינשא לה. אך הוא, דווקא כדי לא ללכת אחר לבו ויצריו, כדי להיאבק ברצונו ובנטייתו הטבעית, מחליט להישאר בישיבה לצמיתות, כסוג של נזיר מסתגף.
לא ברור כלל מן הסיפור לאיזה צד נוטה הכותב, שמואל בן ארצי עצמו. האם הוא רואה את גיבור הנובלה שלו כמי שנלחם ביצריו ויכול להם, או כאדם הלוקה בטירוף או נתפס לגחמת נעורים. וטוב שהדברים נשארים עמומים מפני שכך הם אמיתיים יותר.
במכון גנזים של אגודת הסופרים העברים מצאתי מכתב ששלח שמואל בן ארצי להיסטוריון וחוקר הספרות הנודע בזמנו, יוסף קלוזנר. מכתב זה מקפל בתוכו לדעתי את תמצית עולמו היצירתי. בן ארצי שלח את המכתב לפרופ’ קלוזנר ביחד עם חמישה שירים שביקש ממנו להביע את דעתו עליהם. בעדינות ובהתנצלות אינסופיות הוא מסביר לו מנין נחל את שיריו, וחולק אתו אינטימיות נפלאה כשהוא מספר לו כיצד, בימיו כתלמיד ישיבה, “נהגתי לצאת כל יום שישי מהעיר לתחנת הרכבת המרוחקת, ושם, בתוך שיח ענֵף אחד” הוא קורא בספרים האסורים לקריאה בישיבה, ומתוודע אל השירה. ובארץ, תוך כדי העבודה הקשה בבקרים והלימודים בלילה, הוא מספר כיצד כתב “עשרות שירים, שאילו ידעתי איך לכתוב אותם, היו יכולים להיות יפים”. הוא מספר כיצד דוחים אותו כתבי העת והעיתונים.
ואז מגיע העיקר, שהוא ההתבטלות העצמית האינסופית שלו, לענווה הקיצונית: “מבקש אני מאת אדוני שיראה את שירי ויעזור לי למצוא את התשובה האמיתית לשאלה: משורר אני או חרזן? דברי עידוד בעלמא לא יאמרו לי כלום. אני עצמי נקלע מדעה קיצונית אחת לדעה קיצונית שנייה כבכף הקלע. פעם נדמה לי שהפרטנזיה שלי ליצירה היא פרי של גאווה מופקרת, בלתי ידועה גם ל”אני” שבהכרה, או פרי תסבוכת אחרת שצריך להתירה בעזרת הפסיכואנליזה ופעם מוכרע ומוכח עמי שלשיר נולדתי… אך עובדה היא שאני רואה את חיי מחוץ ליצירה כתפלים וטפלים. ואולי גם זה פרי התסבוכת הנ”ל”.
איזה מכתב. מתחשק לקרוא לו מעבר לזמן ולומר לו: אין לך מה להתלבט. המכתב הזה, בכנות העצומה שלו, הוא מכתב של משורר אמיתי.
כמה משיריו הלאומיים חדורים בלהט האצ”גי של ההתרסה כלפי אירופה שעל אדמתה התרחשה השואה שקטלה את בני משפחתו. השיר הסרקסטי “לאירופה שיר”, מכסלו תש”ג, 1943, חדור זעם לא עצור:

טובלות עיניי בנחל יגוניי,
קונם עליי דמעה מזה הצער!
טובעים בדם עמי ושותק אדוניי…
באבן בשדה אשתוק גם אני מול סהר.

כל העולם הוא מקולין,
“מיין קאמפף” מסכתא חולין,
“הכל שוחטים” – עמי על וו הקרס,
הכל צוהלים – יונה בפי הפרס! –

כי מאירופה תצא תורה,
ומגרמניה דבר הבשורה;
הרוג וחנוק, רצוח ושחוט!
הייל היטלר, הייל! – ביד רמה, בלי חת!
בשביל ה”יודה” חבל כדור –
רק גזי רעל בקרון סגור,
ובאין פנאי –
קברהו חי!

האם זהו שיר פלקטי? לא. מפני שגם בתוך הטון הנחרץ ביותר ניכרת נימה של התלבטות. כוונתי לסוף הבית הראשון בו מצווה המשורר על עצמו לשתוק, כפי שאלוהים שותק, אלא שאז מתרחש המרד נגד השתיקה, שהוא דבר השיר עצמו, המתריס כלפי אירופה שטופת הנאציזם אבל גם ובעיקר כלפי שתיקת האלוהים. ואין זה ברור עד סוף השיר על מה מתקומם המשורר יותר. והאם זהו שיר פוליטי על השואה או בעצם שיר כפירה. ובידיעה ששמואל בן ארצי הוא חניך ישיבה אורתודוקסית כל כך, המעשה הוא הרואי מאוד. שכן הלעג המר לאירופה הרצחנית, שהוא הנושא העומד בחזית השיר, מתברר בקריאה מעמיקה מעט יותר כלעג מר לאין-אונותו של אלוהים.
שמואל ארצי כתב בארץ שירי טבע נפלאים, שירי ארץ ישראל, שירי ילדים. אבל דומני שכמשורר היה במיטבו בתוך התלבטויותיו והתחבטויותיו מול השואה, כלומר מול רגשי האשם שלו עצמו. בשירים אלה הוא כמו ממשיך את שיטת התיקון על ידי חשיפה של נבכי הנפש, כפי שלמד בישיבת המוסר של ימי בחרותו. את הצלילה אל נבכי האני המודע והלא־ מודע. שהרי בשעה שאדם כותב “אני” מובלעת בזה אנוכיות והפקרה של כל האחרים למותם – במקרה זה של משפחתו שנותרה מאחור.
הנה אחד משיריו החזקים ביותר לדעתי. השיר נכתב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהוא בארץ ישראל, שומע את השמועות על השואה המתחוללת באירופה וקצרה ידו מלהושיע. איני מכיר עוד משורר שביטא באופן חד ותמציתי כל כך את חוסר האונים הזה, ורגשי האשם הללו שאין מהם מציל. איזה צירוף מקורי ונפלא הוא “סחבתי את אניי”, כביטוי לרצון ילדי לחזור אל אותו שלב בהתפתחות הנפשית שבה האני עוד לא גובש ולא הותך עדיין עם האני הבוגר, האחראי למעשיו.

 

זה לא היה אני…
היום סחבתי את אניי כסחוב קיטע את הקב;
היום שחותי תחת עומס כל שנותיי על הגב.
זה לא היה אני, שפיו פער ללחם ומרק,
זה היה אחר אשר אכל, שתה ולא נחנק.

לא באפי עלה זה עשן העולה: עמי תמים!
לא בעיני קראתי בעיתון: אחיי למות תמים!
זה לא היה אני, שלא ניפץ ראשו בצור הלז;
זה לא לבי, שעוד לא התפקע,
גם אם כצור הוא עז.

דיבוק איום נכנס תוכי, והוא מכה: הייה שפוי!
צבא אשמדאי בנה לו מבצרים בגופי הרפוי.
זה לא אני, שלא נקרש דמי החם, האדמוני,
זה לא אני שלא נטלתי את נפשי בשיגעוני – –

היוצרות התהפכו בדעתו הטרופה של המשורר המבקש את נפשו למות: את הכוח המחזיק אותו שפוי ומונע ממנו להמית את עצמו הוא מכנה “דיבוק איום” ו”צבא אשמדאי”. כי הדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לחדול מלהיות, כדי לכפר על החטא המקופל בעצם העובדה שממשיכים לחיות כאשר בני עמך מומתים ונשרפים.
אני סבור כי מי שכתב שיר כזה, המעמיד זו מול זו בעירומן את האופציות העומדות עבור  מי שכותב שירים אחרי אושוויץ, הקדים בשש שנים את תיאודור אדורנו ואת אמירתו הנודעת “לכתוב שירים אחרי אושוויץ זו ברבריות”. ואולי אפילו את פול צלאן שמימש את משאלת המוות שלו בקפיצה לסן בשנת 1970. שמואל בן ארצי הבין שכדי שלא ניטול את נפשנו בשיגעוננו, עלינו להישאר בשלב ההתלבטות. וההתלבטות היא השיר.  

תגובות פייסבוק