סופרת

דבורה זגורי

אודות
בוגרת בית יעקב, יסודי וסמינר, כיום תושבת תקוע נשואה לנתנאל ואימא לארבעה בנים. מטפלת משפחתית וכותבת תוכן.
מצרפת שני סיפורים שעוסקים בזוויות אחרות של שוליים או קצה שקיימות במציאות החרדית.
פרוזה

חוי שטיין

דבורה זגורי

בטקס יום העצמאות חוי עמדה מאחור. היא נסתה להקטין את עצמה לא לבלוט בחולצה השחורה על רקע כל החולצות הלבנות שמילאו את מגרש הספורט של הישוב. כשהיא התלבשה ללכת לטקס היא חיפשה בארון את החולצה הכי יפה שלה. לא אחת שתהיה מוגזמת כמו זאת עם התחרה בצווארון ולא חשופה מדי כמו הירוקה מקטיפה. היא לא רצתה לבלוט, סתם חיפשה חולצה חמודה ומחמיאה, השחורה התאימה בול. היא לא העלתה על דעתה שאנשים לובשים חולצות לבנות. כולם במגרש הספורט, גברים נשים וטף לבשו חולצות לבנות. הם ברכו אחד את השני בברכת: “חג שמח!” במנגינה שהיא הכירה שמברכים אחד את השני בימי חג אמיתיים כשחוזרים מבית הכנסת. מנגינה שגם באידיש היא מתנגנת טוב: “גוט יום טוב״.

 

חוי נסתה להצניע את עצמה מאחורי כמות הקהל שחולצותיו לבנות ועיניו נוצצות והוא מברך זה את זה בחג שמח במנגינה שהעלת בה דמעות כי זו המנגינה של הבית. לא שקל לה להצניע את עצמה כי בכל מקום שהיא מציגה בו את עצמה ואומרת: “נעים מאד, חוי שטיין” מיד נודדות העיניים של המתבונן אל מכנסי הג’ינס שלה, אל הגופיה הקצרה, אל העגיל שבבטן והיא רואה איך בעיניים שלהם הם מנסים ליישב את הסתירה. עד שבסוף הם אומרים: “אההה” ארוך כזה של מביני דבר. ואז עולה חיוך על שפתיהם: אה, הנה בחורה מהסיפורים, נערה חרדית שעזבה. זה נראה שהם כמעט נהנים מהתופעה שהיא. כמו לצפות ביליד אפריקאי מערוץ נשיונל ג’אוגרפיק שיצא מהטלויזיה וקם לתחיה מולם..

 

חוי מכירה את המבטים האלה, את ה”אה” הארוך ואת החיוך המתלווה והיא פשוט מחייכת גם, איך אומרים?: “כמים פנים לפנים”. כי מה? היא תתחיל להסביר להם שאין בכלל מה לחייך? שזה מסע שהיא לא מאחלת לאף אחד? שהיא לא תמיד יודעת איפה היא תישן בלילה? שהיא מתגלגלת מעבודה לעבודה? וזה בכלל בימים הטובים שיש לה עבודה, ומה עם כל הימים שלא היתה עבודה ואפילו מה לאכול לא היה תמיד? נגיד עכשיו היא מלצרית בקפה קטן בקניון ליד בית שמש. אז יש עבודה ויש גם עוד קצת לנשנש. נכון, סבתא בלומה אמרה שתמיד היא יכולה לבוא אליה לאכול או לישון אם היא צריכה, אבל חוי רצתה לשמור את ההצעה הנדיבה של בובע בלומה לימים שהמצב יהיה קצה הקצוות. ובגלל שהיא החליטה להיות חזקה ולעשות את זה באש ובמים, היא אכן היתה חזקה ולא הרשתה לעצמה לקרוא לאף אחת מהמצוקות ‘סוף העולם’.

 

אמא שלה אומרת שהיא תמיד היתה: “עקשענתע”. שזה עקשנית ומרדנית “מגיל שנה, איך שהיא היתה זורקת את הבקבוק בפרצוף אם זה לא היה טעים לגברת” ואחר כך, חוי זוכרת זכרונות מגיל די צעיר, היא רבה ונלחמה על כל שמלה, וכל בובה, עם כל גננת וכל מורה. מול כולן היה לה קשה להוריד את הראש, לקבל מרות, לעשות מה שאמרו לה בלי וויכוחים. היא זוכרת את עצמה מתווכחת המון בבית הספר, עם המורות, עם המנהלת. חלקם ויכוחים פילוסופיים, לימים היא הכירה את המילה “תיאולוגיים” והבינה שכנראה היו גם ויכוחים כאלה, חלקם ויכוחים פסיכולוגיים, על נפש האדם ומה מאיר אותה ומה מקווצ’ץ’ אותה. וחלקם ויכוחי סתם רק בשביל להתווכח, רק כי ככה היא התרגלה.

 

במשך השנים חוי למדה לא להתווכח. לעשות מה שאומרים, להוריד את הראש ולשתוק ובסתר לעשות אחר כך מה שהיא רוצה. הרבה חברות שלה בסמינר חיו ככה. היו להן חברים בנים שנפגשו איתם בלילות ואף אחד לא ידע שהן מגיעות טרוטות עיניים לסמינר בבוקר אחרי לילות ארוכים במגרשי חניה חשוכים. היו להן בתיק סטים שלמים של בגדים מקומטים ואיפור וג’ינסים שהן היו משתחלות אל תוכן איפשהוא ביער רמות, או במגרש החניה של מרכז כלל, או בדרם תל אביב באיזה מחסן. חוי לא אהבה את השקר הזה, היא ידעה לשקר טוב, גם היא עשתה את כל מה שעשו החברות כמה פעמים, אבל השקר שישב לה דוקא טוב על הפנים שלא הסגירו כלום כרסם לה בלב והיא הרגישה איך הלב שלה הולך וקטן ונחלש ומשחיר מיום ליום. אולי הוא כבר נראה כמו ריאות של מעשנת כבדה. היא חשבה.

 

הקהל במגרש הספורט מקשיב לנאומים שעל הבמה, מדליק לפידים שרק לפני שנה או שנתיים חוי שמעה שביום העצמאות קוראים להם ׳משואות׳. חוי חושבת שהיא יכלה לחסוך הרבה מהבלבול של אנשים אם היא היתה נגיד משנה את השם שלה. בשביל מה להסתובב בגופיות עם שם כמו ‘חוי שטיין’ ולקבל כל הזמן מבטים דו משמעיים שכאלה. אם היו קוראים לה יעל או טלי, זה לא היה קורה. יש המון יעל וטלי ולירון ונטע, היא יכלה לבחור לעצמה שם כזה. לפעמים היא קונה כוס קפה ב’ארומה’ וכשבקופה שואלים “מה השם?” היא מודדת לעצמה שמות. נועה, או רונה או כל מיני כאלה. ואז כשקוראים ברמקול שהקפה של נועה מוכן, הם מכריזים איזה שלוש פעמים עד שהיא נזכרת שזו היא ובאה לקחת אותו. 

 

אבל להחליף את השם היא לא רוצה. זה דבר זהותי כל כך עמוק בעיניה, השם שלה, היא אפילו אוהבת אותו, למרות שהיא חושבת שהוא לא כל כך יפה. איזה דבר מוזר.

אז היא נשארת ‘חוי’ ומסכימה למבטים התוהים.

 

 

בטקס מתחילים לשיר את ‘התקווה’. חוי מסתכלת סביב, כולם יודעים את המילים, כ ו ל ם . ללא יוצא מן הכלל. רק היא בסוף השורה האחרונה הרחוקה ביותר מהבמה, עומדת יחידה בחולצה שחורה ולא יודעת את המילים. את המנגינה היא שמעה וגם מילה פה מילה שם. מילים כמו “ציון” ו”צופיה” ו”פאתי מזרח” שהן מילים מאד יפות בעיניה ואפשר להרגיש איך אור בוקע מאחוריהן, לידה עומד גבר גדול ועל כתפיו ילדה קטנה, החולצה הלבנה של הגבר קצת מתפוצצת על הכרס שלו, והקשת בשיער של הילדה נופלת לה על המצח.

 

איך היא בכלל הגיעה ליישוב הזה? מיכאל הביא אותה. מיכאל הוא האחמ”ש בבית הקפה בו היא עובדת בבית שמש. הוא חייל משוחרר וגר באחד היישובים שמעל ההרים שמעבר בית שמש מעבר לקו הירוק. חוי אף פעם לא היתה שם אבל מיכאל רגוע ונחמד אליה ממש, הוא מיד קלט את הענין, ביום הראשון שהיא הגיעה לעבוד בבית הקפה ואמרה שקוראים לה “חוי שטיין” כל שאר החבר’ה בקפה הסתכלו עליה במבטים ההם ומיכאל ישר קלט. ובנינוחות, שאחר כך חוי הבינה שמאפיינת אותו, הוא פשוט שאל: “את באה מבית חרדי?” והיא אמרה “כן” וזהו. ככה זה נגמר. מיכאל לא אמר “אההה” ארוך, אלא פשוט: “יופי, בואי תראי איפה הכוסות כאן” וזרק לה ישר לידיים סינר שחור. בסוף משמרת הערב הוא הכין שתי כוסות קפה הפוך והביא סלט ניסואז גדול שנשאר ואמר לה: “בואי נאכל משהו” ולא חיכה שהיא תסביר על החיים שלה ודוקא בגלל זה מדי פעם בסוף משמרת הם ישבו יחד ואכלו משהו והיא סיפרה לו חלקים קטנים מעצמה והוא הקשיב טוב וצחק הרבה.

 

שבוע שעבר מיכאל אמר: “אולי תרצי לבוא ליישוב שלנו ליום העצמאות? זה כיף, אחים שלי יהיו, אנחנו שמונה ילדים ועושים מנגל גדול, אבא שלי אלוף בעל האש”. חוי חשבה על האחים שלה, שגם הם שמונה ילדים ועל כך שמיכאל אמר “שמונה” בסגול, ולא שמונה בקמץ מתחת לנ’ ואמרה: “יאללה, למה לא” ולא ידעה שיש טקס שלם בערב ואת המנגל עושים ביום. 

 

קר מאד במגרש, אפילו שאייר עכשיו ומיכאל צץ פתאום וזורק לה איזה סווטשירט בורדו שכתוב עליו: “סוף מסלול” יש לו ריח שם זיעה קלה וחמימות של מישהו שלבש אותו לפני כמה רגעים. חוי מנסה לדוג מילים נוספות מהשירה. הנה: “עוד לא אבדה תקוותינו” מיכאל עומד לידה ושר, בעבודה מיכאל אוהב לשיר, הוא קצת זייפן וזה מצחיק כי הוא שר בלי חשבון, בלי שאכפת לו שהוא זייפן. אבל הפעם, בשיר הזה הוא שר יציב ונכון ויפה כאילו זה שיר שאי אפשר לזייף אותו. חוי מנסה לרוץ אחרי המילים ולהשלים קצת בדיליי ומיכאל לא מנסה לעשות כאילו הוא לא שם לב אלא צוחק תוך כדי ומשהו בצפיפות של האנשים הרבים מסביבה מגיע עד אליה וחם לה ונעים לה לחוי שטיין. 

פרוזה

תשליך

דבורה זגורי

נטאשה לא רצתה להכנס לכל העסק הזה עם היהודים שבאים לראש השנה אל הצדיק שלהם. יש לה את הלקוחות הקבועים שלה, עם חלק מהם יש לה גם קשרי ידידות, לא חסר לה על הראש עכשיו אנשים מארץ אחרת ומחלות אחרות, עם שפה אחרת שאי אפשר לתקשר איתם ואי אפשר להבין מה הם רוצים ממך בדיוק. היא רואה אותם ברחובות העיר הקטנה שלה, נהרות אדם, לובשים שחור ולבן, זורקים על הרצפה שקיות של חטיפים, כוסות חד פעמיות. מרימים עיניים לשמים, מוחאים כפיים, צועקים, הולכים עם מגבת על הצוואר כמו מאמני אגרוף.
אבל היא הסכימה בשביל מרינה ובגלל שכסף כפול זה דבר שקשה לסרב לו.
“את חייבת לעזור לי” מרינה התחננה “הילד אמור להיות אצלי בימים האלה בדיוק, מה אני אגיד לאבא שלו? למה אני לא יכולה שהילד יהיה אצלי בשבוע האחרון של ספטמבר? אם הוא ידע למה, הוא יהרוג אותי.” נטאשה ידעה שכשמרינה אומרת שסטאס יהרוג, הוא יהרוג. הוא כבר עשה את זה פעם, לאשה הראשונה שהיתה לו. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, שהיא היתה צעירה וטיפשה ולא ידעה מה אשה צריכה לעשות בשביל שבעלה יסתום, אבל מרינה לא מתעסקת עם סטאס. רצח פעם אחת, ירצח פעם שניה. “אני אשלם לך כפול” מרינה אמרה “על כל דולר שהוא ישים אני אשים אחד גם” ונטאשה הסכימה.

זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו עוד מעט העשרים לספטמבר והוא שוב יבוא. בפעם הראשונה שהוא בא הוא ישב על המיטה בחדר שלה ואפילו לא פתח את החולצה. לא את שלו ולא את שלה. היא מכירה כאלה ביישנים, כאלה שבאו רק בשביל להוכיח לעצמם משהו, כאלה שבאו בשביל לנקום באשה שלהם שבבית אפילו בלי שהיא יודעת על הנקמה הזאת. או כאלה שבאו בשביל לסגור חשבון עם אמא או אבא שלהם שאולי אפילו כבר לא חיים. עם כל אלה נטאשה תמיד ידעה מה לעשות.
אבל איתו היא לא ידעה. הוא ישב לצידה על המיטה בצורה נינוחה כאילו הוא מכיר אותה המון המון שנים. כאילו הם גדלו יחד בילדות של גלגול אחר, או אולי הכירו בחלומות, ועכשיו, המפגש הזה הוא זמן הפרעון. הוא הסתכל עליה ולקח בעדינות בשתי ידיים חמות את הראש שלה והניח אותו על החזה שלו. נטאשה, גבוהה ממנו בהרבה, קיפלה את הרגליים הארוכות שלה, אספה אותן אל החזה, עצמה עיניים ונאספה אל בין הזרועות שלו. היה לו ריח שהיא לא הכירה מגברים אוקראינים אחרים, גם לא מגברים ממערב אירופה שהזדמנו פה ושם, איטלקים, צרפתים. היה לו ריח עתיק וחם וקצת חמוץ. וככה הם ישבו על המיטה הרבה זמן. שעה אולי. בדקות הארוכות האלה, המוח של נטאשה רץ. אם לא קורה ביניהם כלום האם היא יכולה לא לספר למרינה כלום ולקחת בסוף הכל?
זה מה שהיא עשתה בסוף. מרינה שאלה “נו, איך היה? ” ונטאשה צחקקה ואמרה “בסדר, קצת מסריח אבל לא יותר מכל גבר אחר.” ומרינה אמרה “במיוחד שהוא יהודי” ונטאשה צחקה צחוק פרוע שכיסה על המבוכה שלה. מבוכת השקר שהיא אומרת עכשיו למרינה בשביל לקבל את כל הכסף. השקר שבעצם בכל השעה שהוא היה אצלה, הם רק ישבו ככה עטופים בעצמם ולא קרה ביניהם שום דבר שמצדיק כסף.
בשנה שאחר כך היא לא סיפרה למרינה שהוא מגיע. הוא התקשר אליה עוד מהארץ שלו ואמר: “אני עושה סידורים לטיסה” כאילו היא, נטאשה, עוד איזה “סידורים” שעושים לכבוד הטיסה של ראש השנה לבוא להיות עם הצדיק. המרפא הגדול שלהם.
היא לא ידעה איך קוראים לו, היא לא ידעה אם יש לו אשה והוא נוקם בה, או טוב לו איתה והוא רוצה משהו אחר במקום אחר. היא לא ידע אם הוא בא אליה כי הוא עצוב ובודד? כי חסרים לו חיים? כי יש לו יותר מדי חיים? יותר מדי חיות פנימית שאין לו לאן להוליך. היא רק ידעה שמאותה פעם ראשונה שהוא ישב אצלה על המיטה והיא היתה אסופה ומכורבלת בזרועותיו והניחה את הראש על החזה הרחב שלו שומעת את הולם הלב דרך שלוש שכבות לבנות- חולצה, גופיה, ובאמצע ביניהן בד צמר דק וחמים שהוא אמר לה שנקרא “ציצית”. מאותה פעם היא חיכתה לתחילתו של ספטמבר הבא. שנה תמימה היא חיכתה. לא שלא היו דברים טובים בשנה הזאת, היו, אמא שלה התחילה לקבל עזרה מאיזו עמותת סיעוד וזה הקל על נטאשה מאד, מרינה וסטאס נפרדו סופית והילד עבר להיות עם מרינה כמעט כל הזמן, באותה שנה מרינה הכירה גבר חדש והם התחתנו ביום שישי יפה אחד על האגם.
אבל לאורך כל השנה ההיא משהו רפרף לנטאשה בבטן וחיכה ליהודי החם והחסון עם העיניים החודרות שיבוא מארץ ישראל לפקוד את הרבי שלו בראש השנה ונטאשה כבר לא יכלה לעבוד על עצמה והרגישה געגועים נוראיים, כמו גלים של בחילה. כשהוא בא בספטבר והם היו ביחד היא הרגישה כמו בתוך טירה של אבירים מימי הביניים, עם חומת אבן עצומה וצריחים שמגינים עליה מבחוץ, ובפנים בתוך השקט של המסדרונות האפלים מסתובב מישהו עם אבוקה ביד ומאיר פניות חשוכות. כאילו כדור של אש מתגלגל בתוכה ומאיר את כפות הידיים מבפנים את הכתפיים, הירכיים.
בשנה השלישית הוא לא התקשר והיא הצטערה. הצטערה מאד אבל קבעה כבר משהו אחר. לקוח איטלקי, עשיר, מצחיק, ששילם הרבה, שאהב לבוא מאוחר מאד בלילה. ואהב לצחוק והצחיק גם אותה ואמר שהוא לא אוהב אלכוהול בכלל אבל איתה, זה משהו אחר, רק איתה הוא אוהב לשתות.
אבל אחרי צהריים אחד בסוף ספטמבר היהודי דפק בדלת. היתה לו מגבת על הצוואר והוא היה נראה רזה יותר מאשר בשנה שעברה. הרבה יותר רזה. החולצה הלבנה היתה תלויה עליו. העיניים שלו היו בוערות. Are you sick? היא שאלה אותו ונזכרה שהיא אפילו לא יכולה לצרף שם לשאלה החשובה הזאת. כי זה כלל אצלה- אם לקוח לא אומר מה השם שלו, היא לא שואלת. ומוצאת דרך לדבר אליו באוזן גם בלי השם שלו.
אבל הפעם זה פתאום בער לה. היא ידעה שהוא רוצה להשאר אנונימי כמה שאפשר, שהשם שלו לא חשוב בסיטואציה הזאת ובכל זאת, לא עזב אותה שאין בידה שם להוליך אליו את הגעגועים. והיא החזיקה את הפנים הרזות שלה בידיים שלה ושאלה ברוך: “are you ok?
נטאשה חיבקה את הצוואר שלו, הרגישה שהמגבת רטובה ונרתעה קצת. Sorry הוא אמר והוריד מיד את המגבת, פרש אותה על מסעד הכסא שבסלון. הוא סיפר לה על המנהג של היהודים לטבול במים של האגם. להשליך בהם חטאים. והיא חשבה על אינספור הטיולים שהיא עשתה אל האגם מאז שהיא ילדה קטנה ועל שתי החתונות של מרינה שהיו על שפת האגם הזה ועל זרי הכלה שזרקו אל תוכו בשתיהן.
הוא אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

א אמר לה שהוא לא ממש חולה, אבל גם לא ממש בסדר ושהוא מצטער שהוא לא קבע איתה או הודיע, הוא פשוט לא היה בטוח שזה יקרה השנה. חשב שהוא לא יבוא. כי עד הרגע האחרון דברים בבית לא הסתדרו. וגם, הצדיק הגדול לא הזמין אותו. נטאשה לא הבינה מה הכוונה ש”הצדיק לא הזמין אותו”, כי הוא הרי מת ובכלל לא מכיר כל אחד ואחד מהבאים אליו. היא גם לא היתה בטוחה שהיא רוצה לדעת מה לא הסתדר לו בבית, ובכלל שיש לו בית. ומי מחכה לו שם? והאם יש שם גם ילדים? למרות שאצל לקוחות אחרים זה מעולם לא הפריע לה. היה ברור שיש להם בית ואשה ובדרך כלל גם ילדים. וגם לה יש בית וחיים לפני ואחרי, והמפגש הזה הוא בועה סגורה בתוך חיים שלמים. אבל איתו, עם היהודי שפתאום היה לה דחוף מאד לדעת מה השם שלו, בשנה השלישית להכרותם, היה לה משונה לחשוב שיש לו בית וחיים אחרים. כי הבועה הסגורה הזאת היתה כל כך שקופה ואוורירית ועדינה, שכל ידיעה, אולי אפילו ידיעת השם שלו- עלולה לפוצץ אותה. ובועה שמתפוצצת, אי אפשר אחר כך לנפח בחזרה.
נטאשה אמרה לו שישב רגע והיא תכין לו תה ותעשה בינתיים איזה טלפון אחד לבטל משהו שהיא קבעה להערב. “מה פתאום” הוא אמר לה “אל תבטלי, אני כבר הולך”. והיא חשבה לרגע על האיטלקי שהיא לא ראתה כבר חצי שנה, ועל הצחוק והשחרור והאלכוהול, שלא יזיק מעט ממנו לבחורה רצינית ואחראית וכבדת ראש כמוה. והוא, היהודי הזה שמביט בה בעיניים מאכלות, שנראה שהוא מאוכל מבפנים, שמעט הפעמים שהיא היתה אתו היו תמיד מסע אל בטן האדמה, אל מסדרונות הטירה. מסע לא מצחיק, ולא קליל, אבל מנחם ומוכר ומשחרר בדרכו העמוקה. שנים שהיא מרגישה כמו אסיר שקיבל צרור מפתחות ענק לתא הטחוב שלו ומה שהיא עושה כל החיים שלה זה למצוא את המפתח הנכון, היא מנסה ומנסה. אולי עם המפתח הזה? אולי עם זה? ועם היהודי הזה, נטאשה הרגישה שהיא מצאה את המפתח.
נטאשה הסתכלה עליו וחייגה לאיטלקי. היא אמרה לו שהיא חולה, ממש ממש מצוננת, ושאולי פעם אחרת ואפילו התעטשה בטלפון חמש פעמים בשביל שהוא יאמין לה. היא הניחה את הפלאפון על השולחן והכינה גם לעצמה כוס תה שחור ומתוק. כזה שסבתא שלה היתה אומרת שהוא תרופה לכל דבר. תה, ולישון ביחד עם אהבה.
אחר כך נטאשה הרגישה שהיא צוללת עם היהודי יפה העיניים עד קרקעיות שהיא לא הכירה, ולמרות שהיא נוגעת בקרקעית הנפש היא לא נחבטת בה, אלא מלטפת אותה ועולה בתוך זוהר כחול למעלה, נעה בתוך מים של אגם ענק, ואולי שמים עצומים, כמו לוויתן או ציפור יפה.
**
בערב שלאחר מכן נטאשה טיילה עם שני הכלבים שלה בפארק הגדול של העיר הקטנה. הפארק עוד היה מלא ביהודים שמחכים לטיסות שלהם הביתה. הם הלכו לשבילים צדדיים ובכו, ודיברו עם השמים וחיבקו עצים ומחאו כפיים. היא ברכה לשלום את השומר בפארק והוא סיפר לה שמישהו מכל המשוגעים האלה טבע בחג באגם הגדול. “אבל זה לא נורא” הוא אמר “יש מספיק מהם, כמו שאת רואה נטאשה” היא חשבה שזה לא יפה לדבר ככה על היהודים כי הרי הם מביאים פרנסה לשומר, אבל היא לא רצתה להגיד לו כלום על כך, כדי שהוא לא ישאל אותה אם גם לה הם מביאים פרנסה ויקרוץ כמו שמדי פעם הוא קורץ לה והיא נגעלת ממנו. “עוד לא אמרו כלום בחדשות” הוא אמר “הרבה בלגאן היה שם, ליד האגם”
גם בשיחות הרחוב, ובסופרמרקט לא ידעו הרבה פרטים על הארוע. הוא נסגר ונעטף במהירות ובחשאיות. במהדורת החדשות של הלילה הובאו פרטים נוספים, אבל מועטים מאד.
נטאשה השתוקקה להעביר את הזמן לאחור, לחזור לעמוד בסלון הבית שלה, האור מהחלונות משתקף כמו דבש בשתי כוסות התה שלהם, העיניים שלו ממוקדות כמו קרני שמש על חתיכת זכוכית, מכינות את כדור האש שיטייל בגוף ובנשמה שלה ולשאול את היהודי לשמו. להתעקש על זה. לא שזה היה עוזר לה, כי בחדשות לא הוזכר שם ולא היתה תמונה של היהודי שצלל לקרקעית החטאים שמצמיחים חבצלות מים לבנות ויפות ולא עלה ממנה.

פרוזה

לילה לבן

דבורה זגורי

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal