אָדָם גֹּרַשׁ מִגַּן הָעֵדֶן.
עַכְשָׁו הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּעִצָּבוֹן
לְרוּחַ הַיּוֹם
עִם אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו
בַּמְּלוֹנוֹת.
כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בַּשַּׁעַר
הוּא רוֹאֶה אֶת אַדְמָתוֹ
אוֹתָהּ עָבַד וְשָׁמַר כָּל חַיָּיו
שְׂרוּפָה וּכְסוּחָה.
הוּא רוֹאֶה
הַנְּחָשִׁים שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ
רוֹקְדִים עַל
כָּל עֵץ הַגָּן הַכָּרוּת.
וְלִבּוֹ אָז יוֹצֵא אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, שֶׁלּוֹ,
וְרַק לַהַט הַחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת בֵּינָהּ לְבֵינוֹ.
הַדִּמְעָה הַנּוֹשֶׁרֶת מֵעֵינוֹ מַכְהָהּ גַּלְגַּל חַמָּה.
אָדָם פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל הָאֵ־ל הַמִּסְתַּתֵּר
וְשׁוֹאֵל אַיֶּכָּה.
מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה
“אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'”.
(ברכות ו ע”א)
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
שֶׁאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמְךָ
וְאַתָּה מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ
וּמִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה
וּלְאָן תִּכָּנֵס וּלְאָן לֹא.
שָׁם, מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם כִּסּוּפֵינוּ הַנָּעוּל
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבְּנֵצֶר חַזָּנִי
עַל הַבִּימָה
מִצַּד שְׂמֹאל
הָיְתָה עֲרֵמַת מַרְאוֹת
קְטַנּוֹת, לְיִשּׁוּר תְּפִלִּין
מוּנָחוֹת לַחֲלֻקָּה, חִנָּם.
רְאֵה נָא, אוּלַי עוֹד
נוֹתְרָה שָׁם מַרְאָה
וְלוּ סְדוּקָה, וְלוּ שְׁבוּרָה,
וְהַבֵּט בָּן, בִּתְפִלֶּיךָ –
גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ –
הֵם זָזוּ מִמְּקוֹמָם…
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal
תגובות פייסבוק