אביה הכהן

אודות

סופר

הצדיק מעין גליל

[לטובת הקורא יש לקרוא את המילה 'צדיק' כדרך העברית האשכנזית במלעיל ולא במלרע]

הוא נכנס לאולם הגדול עם כובע מצחייה ומשקפיים שחורים, עמד בפינה מאחורי הטריבונות של החסידים והקשיב לניגונים. חלק מן הניגונים הוא הכיר, ורבים היו חדשים. מן הפינה הוא הציץ לראש השולחן וראה את אחיו. איש לא הביט בו, ואיש לא פנה אליו. כשהם שרו את הניגונים שהוא הכיר הוא רצה לגשת לראש השולחן, לעצור את השירה, ולהסביר להם שכשאבא שר את הניגונים הם היו שרים לאט יותר.

כבר שנים שהוא לא היה שם, אבל הוא זכר הכול. הוא זכר את אותם מעטים שישבו עם אבא. בעיניהם היה געגוע. הוא, הילד, חשב שהם מתגעגעים למשפחותיהם שנשארו שם. ולפעמים חשב שהם מתגעגעים לקב"ה. הם שרו עם אבא, אך ספק אם הייתה זו שירה, ספק תפילה. לפעמים היה זה רק מעין מלמול. כל שורה הייתה עצב של געגוע. כשהמנגינה הייתה עולה לפתע ומתחזקת הוא ידע שהם מתגעגעים לעולמות אחרים, אולי לירושלים של מעלה. אלה שישבו עם אבא היו חנוונים וסוחרים שהתגעגעו למה שהיה שם. והיו גם כמה תלמידי חכמים, שאהבו את אבא, שמדי פעם הצטרפו לאותם פשוטי עם שהיו עם אבא.

בכל חצרות החסידים הטיש היה בלילה, אבל אבא אמר שהוא צריך להיות עם המשפחה בסעודת שבת, לכן ישב עם חסידיו לאחר תפילת שחרית. היו שלגלגו, אמרו שזה בגלל שאין לו חסידים.

למזלו אחיו השאיר את הטיש בבוקר. הוא בא בבוקר והיה טיש. לרגע חשב שמישהו מביט בו, ומיד יצא. רצה לחזור, אך רגליו נשאוהו במהירות לקצה השכונה, שם עלה על האוטו ונסע. מספר ילדים צעקו 'שאבס', והוא המשיך.

כשיצא מירושלים ירד לשביל צדדי ועצר בפתח היער. לא היה לו כוח לצאת מן האוטו. הוא הוריד את המשענת אחורה והכל התערפל.

הוא רצה לבוא לבקר את אבא בחוליו, אבל נאמר לו שאבא אינו רוצה לראותו.

ביום הלוויה הוא קיבל הודעה שמי שקיצר את חייו של אביו אינו ראוי לחגוג את מותו. היה ברור שאם הוא יבוא – יפגעו בו חסידי אביו שכועסים עליו שהרס את חייו של רבם. למה הוא חזר לשם? מדוע הוא מתגעגע לאביו שלא נהג בו כאבא? כל כך הרבה שנים עברו ועדיין הוא מתגעגע.

הוא חשב שהוא לא יעשה זאת שוב, אך הנה, הוא עומד עם כובע מצחייה ומשקפיים שחורים באותו מקום שעמד מאחורי הטריבונות. הם עסוקים בטיש, וההלך הזר שנכנס לא עניין איש. הוא הקשיב לניגונים ושוב המהירות הפריעה לו. הוא הביט בשורת היושבים ליד השולחן. בקצה השולחן זיהה את אדון וייס. וייס כבר היה ישיש, ומלבדו לא היה איש מתמונת ילדותו. אדון וייס היה היחיד שהיה מגולח מבין כל אלו שישבו ליד השולחן הארוך. אבא שלו אמר שאדון וייס הוא אחד מל"ו צדיקים, והוא לא ידע מדוע. כילד וכנער היה הולך למכולת של אדון וייס וקונה לחם וחלב. האם המכולת הישנה עדיין קיימת? על הטריבונות עמדו צעירי החסידים. הוא לא הכיר איש. מהיכן הם הגיעו? אביו ישב עם חבורה קטנה ליד שולחן ארוך. מה קרה מאז? הוא הסתכל על הלבוש החסידי שכולם התלבשו בו. אז באותם הימים רק הוא ואחיו הלכו עם לבוש זה, ועתה עשרות חסידים צעירים עומדים ומביטים אל אחיו שבראש השולחן.

הוא זכר את אשתו של אביו, כך הוא קרא לה, גוערת באביו, ואומרת לו 'בטלן, מי צריך את הבלעבתים האלו שאתה יושב עמם. תראה מה קורה בבלז ובוויז'ניץ ואתה עם חבורת זקֶיינים'. כשהוא שמע אותה הוא הלך לחדר ונכנס למיטה, ואותה תחושת עלבון וכעס מלווה אותו עד היום.

הוא הרים עיניו הסתכל אל עבר בחורי הישיבה ושאל את עצמו האם הוא רוצה להיות אחד מהם? תשובתו הייתה ברורה – לא! אין הוא רוצה להיות עמם, ובכל אופן הוא בא עוד כמה וכמה פעמים. כל כניסה הסעירה אותו, אבל בקהל איש לא הרגיש בכניסתו ואיש לא סער עימו.

בכל פעם כשיצא הוא היה נוסע לאותו היער. הוא היה יוצא מן האוטו, ושוב ניסה להסביר לעצמו מה קרה. אולי אם יסדר לעצמו את הדברים אז הדברים יסתדרו בחייו.

אמא לא הייתה בבר מצווה שלו. שבועיים לאחר בר המצווה אמא נפטרה מסרטן. אחרי שנה אבא התחתן עם האישה השנייה. היא הייתה צעירה מאבא ביותר מעשרים שנה ומבוגרת ממנו, הילד, רק בקצת יותר מעשור. הוא היה ילד והוא התגעגע לאמא. בכל יום בתפילה לפני שהלך שלושה צעדים לאחור הוא התפלל שהאישה תמות כמו שאמא מתה. אמא הייתה צדיקה הרבה יותר ממנה. אז גם היא, האישה הזו, יכולה למות, או לפחות שאבא יגרש אותה. כשחזר מן הישיבה וראה את הריונה הבין שהיא תישאר. כשחזר מן הישיבה היא מצאה על מה לגעור בו. הוא התפרץ וקילל אותה, היא צעקה וקיללה בחזרה. ואבא לא אמר דבר. עם אחיו הגדול היא דיברה ודיברה, ואתו רק רבה. אחר כך נולדה אחותו שאותה כמעט ואינו מכיר. הוא חזר לישיבה, אבל לא הבין את מילות הגמרא. כשחבר הציע שיסעו לכנרת הוא נסע עמו. אחר כך הוא נסע לפה ולשם. כשחזר הביתה הוא שמע אותה אומרת לאביו – איך האָב דיר געזאָגט, אַז ער איז ניט וואָס איר טראַכטן [אני אמרתי לך שהוא לא כמו שאתה חושב].

גם המשגיח בישיבה גער בו שאינו לומד. יום אחד הוא החליט שהוא מתגייס. הוא גילה שיש בקיבוצים מגורים לחיילים בודדים עם משפחות מאמצות. הוא עבר לקיבוץ ואירגן את הגיוס. לאבא הוא סיפר על כך בטלפון. אבא שתק, אחר כך כעס פתאומיות ואמר שכך הוא לא יוכל לחזור הביתה. משום מה היה נדמה לו שהיא עמדה ליד אבא. אחר כך היו עוד כמה טלפונים מאבא שבכה והתחנן שלא ילך לצבא. מאז שהתגייס לא היה להם כל קשר. עם החברים בצבא הוא צחק, דיבר ועשה את כל מה שצריך. איש לא ידע שיש בליבו שריפה. הוא כעס. הוא כעס על כל אותו עולם שאותו עזב. הוא כעס על אבא, הוא כעס על האישה של אבא, הוא כעס על המשגיח בישיבה ועל כל החברים בישיבה שלא ראו דבר. היה רק חבר אחד מהישיבה שהמשיך והתקשר. הפאות ירדו, הזקן גולח, וכיפה מדי פעם הייתה על הראש. אחר כך גם היא נעלמה.

ואז החבר מן הישיבה התקשר וסיפר שאבא שלו חולה. הוא התקשר לשאול מתי הוא יכול לבוא. אבא לא ענה אלא מישהו זר. לאחר כשעה הוא קיבל טלפון מן המשמש. כשהוא היה בבית לא היה משמש, ורק אמא ואבא היו בבית. המשמש אמר שאבא אמר שהוא מקצר את ימיו ואין הוא רוצה לראותו. על המוות לא הודיעו לו, אבל המשמש הודיע שאין הוא רצוי בלוויה.

במשפחה המאמצת הוא פגש את מיכל בתם, שהייתה חיילת כמותו. שעות הם ישבו ודיברו. רק לה הוא סיפר מאין בא. באוהל בטירונות בלילה הוא התגעגע אליה, ואת מקום הכעס תפס הגעגוע. כשהוא היה חוזר, הם היו הולכים למטע לקטוף פירות ואז יושבים ומדברים. יחד הם ראו שקיעות וזריחות. הוא סיפר לה על האישה שאבא התחתן אתה, הוא סיפר לה על המשגיח, הוא סיפר על החברים מהישיבה ועל הכעסים שיש לו בבטן. פעם כשירדו לנחל מיכל אמרה לו, אתה מספר ומדבר, אבל למה אתה לא מספר על אמא שלך? הוא שתק. מיכל אמרה שהיא אפילו לא יודעת איך קראו לה. שיינה, הוא ענה במלמול. מיכל הביטה בפניו. הפנים אמרו הכול. בלא אומר הפנים התחננו, תעזבי את העולם ההוא, את לא רואה, אפילו השם של אמא שלי לא שייך כאן?!

הוא היה צנחן וחבריו אהבו אותו. בבית קראו לו אבריימי. בישיבה קראו לו אברמל'ה, ובצבא קראו לו רמי. הוא לא יצא לקורס קצינים, אבל החבר'ה אמרו שהוא הקמיע שלהם. העיקר היה מיכל. החברות הזו הייתה הפתעה. הוא לא העלה על דעתו שיכול להיות משהו מתוק כל כך. מיכל השתחררה ומיד התחילה ללמוד את מה שחלמה, היא רצתה להיות אחות בבית חולים, והוא עוד היה חייל. כשהשתחרר חזר לעבוד בקיבוץ וחשב ששם יחיה. בהתחלה עבד במטע, אחר כך במטבח, ואז באמצע השנה מדריך עזב את התיכון הקיבוצי והוא נכנס במקומו. הבנים בשכבה שהדריך התעלמו מקיומו, ואילו הבנות ביקשו את קרבתו. ככל שהבנות התקרבו אליו, כך הבנים רחקו ממנו. הבנות דיברו על לחייו האדומות, על האצבעות שלאחר שנות הישיבה, אפילו הטיפול ברובים בצבא לא פגע בהם. הבנות דיברו עמו על כל מה שבעולמם והוא עמד אל מול עולמות שמעולם לא חווה. בלי לשים לב הוא הפך לדמות מרכזית בתיכון. בישיבות צוות חשש מלדבר, אבל כשהוא דיבר על מצוקה של נער ונערה המבטים היו מופנים אליו, כאילו אמרו – איך אתה יודע ואנחנו לא ראינו כלום?!

אחרי הרבה זמן זה קרה גם עם הבנים. כשהוא עשה פעילות כולם היו באים. המנהל של התיכון קרא לו 'קיר הדמעות'.

החברות עם מיכל הייתה מופלאה. הוא חשב שהם יגורו בקיבוץ, זה כמעט היה ברור. מיכל נולדה בקיבוץ, וגם אהבה את הקיבוץ, ובכל אופן אמרה שהיא חושבת שזה לא טוב להם והם עברו ל'עין הגליל', מושב ותיק שרחוק מרחק של חצי שעה הליכה מן הקיבוץ. הוא המשיך לעבוד בתיכון, מיכל סיימה את לימודיה והתחילה לעבוד בבית חולים. במושב היה בית כנסת ודווקא מיכל ביקשה שילכו אליו, ומדי פעם הם הלכו לתפילות שבת. אנשי בית הכנסת היו מן המבוגרים שבמושב, והוא ומיכל היו הצעירים שבחבורה. כשחזרו מן התפילה היו מדברים על פרשת השבוע. מיכל ביקשה שילמדו ביחד את פרשת השבוע, ומאז בכל שבת כשחזרו מן התפילה ישבו וקראו את הפרשה. בשבת אחת אחד מן האנשים ביקש מרמי שיבוא לתפילת מנחה ולסעודה שלישית שאחריה, כי זה יארצייט של אביו. מיכל לא הבינה מהו יארצייט, ורמי הסביר לה. והנה, הוא בסעודה שלישית. מיכל ישבה עם כמה נשים בפינה ורמי ישב בשולחן עם חבורת המתפללים. חילקו לכולם כוסיות וודקה, ובעל היארצייט ששתה הציע לרמי עוד כוסית. רמי קצת סירב ולבסוף שתה רק עוד כוסית, אבל היא הייתה מספקת. הם ישבו ושרו 'מזמור לדוד' ורמי שר אתם, ופתאום אומרים לו – רמי תגיד משהו. הוא נזכר במה שאמר אביו על פרשת השבוע. הוא דיבר בשקט – 'אלה מסעי'. המסעות של אדם תורה הם, לכל אדם יש את המסע שלו ואין מסע של אחד דומה למסע של חברו, וכל מסע הוא לפני ה' ותפקידו של כל אדם לגלות להיכן מסעו, ומה הוא לומד מתחנות מסעו. החבורה שרה עוד שיר או שניים. כשגמר ראה שמיכל קמה. רמי הרגיש אי נוחות שהביא את מיכל. רמי חשב שהיא אינה מרגישה בנוח בכל הסיטואציה, והוא הלך לעברה. מיכל חיבקה אותו ואמרה שהוא דיבר נפלא, ומעולם היא לא חוותה חוויה כזו.

במשך השבוע רמי ניסה שלא לחזור במחשבותיו לאותה סעודה שלישית, כאילו רצה לברוח משם. בשבת רמי אמר למיכל שהוא רוצה קצת לחשוב. הוא לא היה יכול לתת לעצמו דין וחשבון כיצד זה קרה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנסע לבית מדרשו של אביו לראות מה קורה שם? כיצד אחיו מתנהג?

לאחר מספר פעמים שנסע הרגיש שהנסיעות האלו מערערות אותו, אבל לסעודה שלישית בבית הכנסת החל כמעט תמיד ללכת. זה הפך להרגל שמבקשים ממנו לומר משהו. בשעת קריאת התורה בתפילה בבוקר הוא היה מנסה להיזכר מה אבא אמר על הפרשה ומה יש לו להגיד על הפרשה, וכיצד זה יעודד את מי שיושב אתו בסעודה שלישית לשבוע יותר טוב.

חבורת המתפללים המבוגרים אהבו אותו. מבלי משים הם החלו לכבד אותו. במוצאי שבת אחת הוא חלם על אבא ובחלום הוא ראה את אבא ואת אדון וייס. זה אולי היה החלום הראשון שהוא חלם על אבא. כשהתעורר, חושך גדול היה בבית. מיכל ישנה את שנתה בשלוה, והוא נסער מן החלום. פעם מישהו אמר לו שהמחשבה הראשונה שעולה כשמתעוררים זה פתרון החלום. הוא נזכר שבכל ליל חמישי בשעות הקטנות של הלילה הוא היה יוצא עם אבא. לאבא היו כמה סלים כבדים בידיו. אבא היה נותן לו סל והוא היה נכנס לבדו אל הבניין, עולה לקומה העליונה, ומיד רץ אל אבא. משם היו הולכים אל הבית הפינתי. אבא הסתתר ושוב הביט שאיש אינו רואהו שם את הסל שאבא נתן ליד הדלת שאבא אמר לו. אז הם יצאו מן השכונה ושם שוב. אבא הסתתר והוא הלך אל עבר הבית. הביט שאין איש רואהו, שם את הסל ליד הדלת שאבא אמר לו, ובורח.

פעם אחת בליל חמישי אבא היה מחוץ לבית. בליל שבת אבא היה מודאג, ולאחר האוכל ביקש ממנו ללכת אל אדון וייס. ולבקש שני סלים. רמי הלך לבית של אדון וייס. הוא דפק על הדלת. אדון וייס פתח את הדלת עם גופיה ששערות חזהו אפורות ועבותות בצבצו ממנה. אדון וייס נבהל וכאילו ניסה להסתיר את הבית. הטלוויזיה דלקה וגברת וייס מהמכולת ישבה על הכורסה והסתכלה. הוא ידע שטלוויזיה זה חטא ובטח שאסור להדליק טלוויזיה בשבת. אדון וייס היה מבוהל. הוא הוציא לו את שני הסלים. אבא שלח אותו לשים סל ליד ביתה של אותה אלמנה שתמיד הייתה ראשונה בסבב, והוא שלח אותו לעוד בית מחוץ לשכונה. כשהיה ילד העולם היה נראה לו מובן והגיוני, ומה שיש הוא שיש. פעם בצבא שאל את עצמו כיצד אבא ידע על כל אותם משפחות שהיו מחוץ לשכונה, שחלקן היו משפחות חילוניות רחוקות מעולמו ומסביבתו של אביו. כיצד אבא ידע שהם במצוקה? הוא גם שאל את עצמו שאלה שבילדותו מעולם לא שאל – מדוע אבא בחר בו לחלק את הסלים, ולא באחיו הבוגר? זה היה סוד שלו ושל אבא והיה אסור לספר זאת לאיש. הוא חזר לחלום, וחשב שהחבורה של בית הכנסת הם כמו החסידים של אבא. חבורה הזאת היא כמו אדון וייס. מכל החבורה רק אחד היה עם כיפה מחוץ לבית הכנסת. אולי אבא שלח אותי לפה? ולמה אבא התנכר אלי בכל אותם שנים? הוא רצה לכעוס על אבא, אבל המראה של אבא בחלום היה שליו, ואי אפשר היה לכעוס, היה זה מבט של תמיהה והתעניינות. אולי היה במבט של אבא שמחה.

אחת הבנות בתיכון סיפרה לו על המצב הכלכלי הקשה בבית, שלפעמים אין אוכל ובעל המכולת במושב אמר לה שהוא כבר לא יכול לתת להם אוכל בלי שהם ישלמו. שוב ימי חמישי עלו בזיכרונו, ופתאום הוא חשב שהוא יודע מאיפה אבא ידע על מי שאין לו. אדון וייס היה מספר לאבא מי לא משלם ולמי אין כסף. בטח אבא היה משלם חלק, ואדון וייס היה נותן סלים לאבא, והוא, הילד הקטן היה שם את הסלים בפתחי הבתים. בסעודה שלישית הוא סיפר על צדיק בירושלים ועל בעל מכולת ועל מנהגם לחלק סלים, ועל ילד שהיה מניח את הסלים ליד הדלת. הוא סיפר איך הילד היה מתחבא ונכנס כשאף אחד לא ראה אותו. הוא חשב שהוא מספר את זה רק כסיפורי צדיקים רחוקים. הם התרגשו, דיברו, והיה מעין רחש. אחרי כשבוע הצטרף לחבורה בעל המכולת של המושב. הם הציעו שגם הם ינהגו כמו אותו צדיק. רמי דיבר עם כמה בנים ובנות מן השכבה, ומאז התחיל מבצע הסלים של ימי חמישי. לא היו אלו סלים אלא ארגזי קרטון אבל רמי קרא לזה מבצע סלים. בארגזים הייתה תוצרת חקלאית וגם מוצרים מן המכולת. רמי היה לוקח אותם באוטו שלו והם התלמידים היו מחלקים. היה ברור שאסור לגלות את הסוד. רמי לא סיפר על המבצע להנהלת בית הספר ואפילו לא למיכל. ביום חמישי אחד הוא ראה שבאוטו נשארו שני ארגזים גדולים. מיכל הייתה במשמרת ועוד לפני שהוא הספיק לתת לעצמו דין וחשבון הוא היה בדרך לירושלים.

והנה כמו אז. הוא עלה לבית של אותה אלמנה. הסתכל על השלט שעל הדלת ושמה היה רשום כאז. היה זה אותו השלט. הוא שם את הארגז ומיד הסתלק. הוא הלך אל מחוץ לשכונה אל אותו בית שתמיד אבא היה אומר לו לשים שם סל, והוא שם את הארגז השני, ומיד נסע חזרה. הוא לא עשה זאת כל שבוע כפי שנהג אביו, אבל פעם בחודש או חודשיים הוא המשיך את מנהגו של אביו.

בינו לבין מיכל הכול היה גלוי, הוא לא היה יכול להתפלל לחברה יותר טובה. בכל אופן הוא בחר להסתיר ממנה את מעשיו. פעם אחת הוא חשב שמיכל במשמרת, אבל היא חזרה והתקשרה ושאלה איפה הוא. הוא סיפר לה שיש בעיות בשכבה והוא יישן עם החבר'ה. הוא שיקר וטעם רע היה בפיו. הוא לקח את הארגז ורצה להיכנס לחדר המדרגות. בחדר המדרגות נדלק אור, והוא יצא אל החצר. ביציאה ראה מולו משפחה. הוא רץ אל בין השיחים והתחבא. הרבה זמן הוא חיכה. כשהיה שקט הוא יצא ועלה לקומה העליונה, שם את הארגז ליד הדלת, ירד, והנה הדלת של הבניין נעולה. הוא ניסה לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה. הוא דחף הסתכל, אולי ישנה ידית שהוא אינו רואה. הוא שמע רחש מעבר לדלת. מן הקומה הראשונה יצאה אישה ופתחה את הדלת. מולו עמדו שלושה שוטרים. אזקו את ידיו ורגליו. איש חרדי ואשתו עמדו אל מול שוטר שרשם את אשר אמרו. הם תיארו כיצד ראו אותו יוצא מחדר המדרגות ומתחבא שעה ארוכה מאוד בין השיחים, ואז הם סיפרו שהוא הביט סביב וכשראה שאין איש הוא נכנס אל הבית. בידיו היה תיק שדומה לארגז. השוטר לא שאל אותו ולא דיבר עמו, ורק אמר לו לעמוד ובדק את כל כיסיו. הוא ניסה לומר משהו, אך נאמר לו שהוא אינו יכול לדבר. לבסוף שאלו אותו היכן הוא שם את אשר גנב. הוא כל כך לא רצה לספר, אך אז כבר לא הייתה ברירה. הוא סיפר שהוא הביא ארגז של אוכל ולא רצה לספר יותר. החרדי עלה עם שוטר אל בית האלמנה. הם חזרו עם הארגז. החרדי פתאום החוויר, דחף את השוטר, ניגש אליו ושאל, אתה זה אברֵיימי הבן של הרב'ה? לאחר מספר דקות הוא ישב במטבח של אותה משפחה. הם ביקשו סליחה. חזרו וביקשו סליחה, והוא רק התחנן שלא יספרו את אשר קרה לאיש. הוא שתה כוס תה. האיש החרדי ביקש את מספר הנייד שלו. אבריימי סירב. הוא ביקש פעם ועוד פעם, ולבסוף נתן. לאחר כיומיים החרדי התקשר.

אנחנו צריכים 'הברוכֶה'.

רמי ניסה לצחוק. הוא זכר את הטלפונים לאבא. והחרדי חזר –

אנחנו רוצים לבוא לְכְּבוידו לשבס, ובמוצ"ש תיתן לנו 'הברוכֶה'.

הוא רצה לומר שלא כשר בביתו, אבל זה לא היה נכון. הבית היה צמחוני.

אנחנו נבוא רק לקִידֵש. אנחנו נביא הקִיגֵל.

אבריימי לא הבין. הוא לא ידע אם הוא רוצה או לא. זו הייתה שיחת טלפון מעולם אחר. עולם רחוק, ופתאום, ומה פתאום, ומה יהיה, ואיך מיכל תהיה, ואיך יישתו שתיה חמה?

הוא חייב לספר לה, ומה יספר לה?

הוא בא הביתה עם מיחם-שבת. הוא סיפר למיכל שבשבת תהיה במושב משפחה מהקהילה של אבא שרוצה לבוא. רמי אמר לקִידֵש, ומיד תיקן שהם יבואו בבוקר. מיכל הגיבה בשמחה, אבל הסערה הייתה. מיכל ראתה, ורק שאלה – אתה בטוח?

הם שכרו צימר בקצה המושב ובליל שבת הוא פגש אותם בבית הכנסת.

בבוקר אמר למיכל שהפעם הוא מעדיף ללכת לבד, והוא יחזור אתם. מיכל רק שאלה אם היא צריכה ללבוש חצאית לכבודם, ורמי ענה בהחלטיות שלא. מאחורי הביטחון היה לב שהחל רועד. כשישב בבית הכנסת אל מול הסידור, המילים לא נכנסו אל פיו. שוב הלב בער, שוב תמונות עלו. הוא נזכר באמא שלו. הוא נזכר בכיסוי ראש של שבת שכבר שנים לא זכר. הוא נזכר בטעם של הקיגל שהוא היה מריח כשאמא העירה אותו לתפילה בשבת.

העולמות של פעם דפקו על דלתו, והוא רצה לנעול את הדלת. הוא אהב את אמא וזהו. למה צריך להיכנס לכל זה. הכול בסדר ומה התועלת לחזור לשם.

מיכל הכינה שולחן בדשא. הם באו וישבו ומיכל יצאה בבגדי ביתה. מכנסיים וחולצה. עד לאותו הרגע לא חשבה שחולצתה ללא שרוולים, אולם מראה האישה העטופה מכף רגל ועד ראש הביא אותה לאי נוחות והיא נכנסה והחליפה את חולצתה. ריבקי הביאה קיגל. הקיגל היה קר, ובכל אופן הזכיר את אותו טעם שריחו עלה כשאמא העירה אותו בשבתות כשהיה קטן. שם באותו עולם.

שלוימ'ה אמר שהם באו לשבת לכמה עִיניונים, אבל "שבס היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", נדבר במוצאי שבס. בכל שבת בבוקר כשחזרו מבית הכנסת הם היו מדברים על פרשת השבוע. עכשיו הוא שתק. מיכל החלה לשאול שאלות. שאלה על חייהם. שאלה על משפחתם. שני הגברים שתקו ושתי הנשים דיברו. היא סיפרה שההורים שלה לא גרו בשכונה, אבל אבא שלה אהב את הרב'ה. היא זוכרת שכשהייתה ילדה ואבא ואמא היו באים לשלשידס. אבא היה הולך לבית הכנסת, ואמא הייתה הולכת אל הרבצין שתמיד ישבה עם מספר נשים. כשהתחתנו רצתה לגור ליד הרב'ה. מספר חודשים לאחר שעברו לשכונה הרב'ה קיבל את מחלתו, ושלוימ'ה טיפל בו בלילות. זאת הפעם הראשונה שמיכל פגשה מישהו שהכיר את אמא של רמי והיא שאלה ושאלה.

רמי שתק. בכל שבת מיכל הייתה יורדת לנחל והיא הציעה לריבקי להצטרף. שלוימ'ה חזר לצימר, וריבקי ירדה עם מיכל לנחל. היא סיפרה לה שהם באו לקבל ברוכֶה מהצדיק לילד. מיכל שאלה מי הצדיק, וריבקי הסתכלה ולא הבינה, את באמת לא יודעת? האיש שלך! הוא צדיק גדול, הוא צדיק גדול. מיכל שאלה מאיפה הם יודעים שבעלה הוא צדיק, וריבקי אמרה כמה דברים, וגם אמרה שהיא הבטיחה לצדיק והיא לא יכולה לספר. את המילה צדיק היא אמרה במלעיל. זאת הפעם הראשונה שמיכל שמעה את המילה ואת הגייתה.

מיכל חזרה ורמי היה במיטה. היא שאלה אותו מאיפה הם מכירים אותו. היא אמרה שמשהו מוזר בכל הסיפור. ובכלל משהו מוזר. מה קורה? רמי חשב שהפעם לא ילך למנחה, ולא ילך לסעודה שלישית אבל הם שוב הגיעו. ריבקי אמרה שתהיה עם מיכל, ושלוימ'ה אמר שהוא הולך למינחֶה. בלית ברירה רמי הצטרף אליו.

מצב הרוח של רמי היה מדוכדך, הוא לא הבין לאן נוסעת רכבת חייו. בסעודה שלישית היה וודקה ושלא כדרכו הוא שתה כוסית, ועוד כוסית ועוד כוסית. אחרי 'מזמור לדוד' חיכו שהוא ידבר. רמי לא היה שם בגופו. זה היה כמו נהר. הוא דיבר על פרשת השבוע. הוא שאל על פסוק שבראש הפרשה – "וירא אליו ה' והנה שלושה אנשים". והרי תמיד כתוב וירא אליו ה' ויאמר, ומה אמר לו ה', ורמי אמר שכשמקבלים אורחים ופותחים את הבית אז זה כמו שרואים את הקב"ה. ואם מקבלים סתם בני אדם כמלאכים, האנשים פתאום הופכים למלאכים, וכשפותחים את הבית אז גם הלב נפתח ונולדים ילדים ונולד יצחק ויש שמחה בעולם. שלוימ'ה התחיל לשיר ניגון שמח והחל לרקוד עם חבורת המתפללים. הניגון היה קל לקליטה והם קמו ורקדו אתו. הפנים של שלוימ'ה היו שמחות, והוא כמו היה בעולמות אחרים. הוא אמר לכולם שזהו, הוא יכול לחזור הביתה. הוא אמר להם שזה מויפס [=מופת]. הם לא הבינו על מה הוא מדבר. הוא חיבק את כולם, ורמי ישב ולא הבין את אשר מתחולל. הם חזרו הביתה, ושלוימ'ה ביקש שרמי יעשה הבדלה. אחרי הרבה שנים, רמי עשה הבדלה. הם ישבו בבית – מיכל, רמי, ריבקי ושלוימ'ה. שלוימ'ה התחיל לדבר. הוא אמר שהם נשואים כבר עשור ואין להם ילדים והם יודעים שרק ברוכֶה של הצדיק תעזור. והנה הוא, הצדיק, דיבר על זה בסעודה שלישית והרי זה ממֶש מויפס. הם יודעים שבגלל הקפֶּידֶה שיש בשמים אין להם ילדים, ואם הצדיק יסלח להם יהיה להם ילד. שלוימ'ה דיבר בשתף, ריבקי החלה לבכות, רמי ניסה לומר שאבא שלו היה רבי והוא כבר בעולמות אחרים. מיכל קראה לו למטבח ואמרה לו שהוא לא יכול סתם לסרב – "תראה את הדמעות שלה". רמי חזר ואמר שהקב"ה שומע תפילה והם ייסעו ביחד לקבר של אבא שלו ויתפללו ביחד, והקב"ה שומע תפילה ובוודאי תתקבל תפילתם. והנה מיכל ורמי נוסעים, כך פתאום בלא הכנה לירושלים לקבר אביו של רמי. בבית הקברות הם עמדו ארבעה. היה שם קבר גדול לאביו, ולידו קבר קטן בו נקברה אמו. על קבר אביו היו כתובים משפטים ארוכים, ועל קבר אמו היה כתוב רק 'פ"נ הרבנית הצדקת שיינה, שאהובה למקום ואהובה לבריות'. הם החלו לומר פרקי תהלים, וכשריבקי בכתה כולם בכו עמה. בשעת לילה חשוכה ומאוחרת הם נפרדו. רמי אמר שהוא בטוח שבעז"ה תתקבל התפילה. שלוימ'ה אמר שהוא עדיין צריך לבקש סליחה, ולמה התכוון שלוימ'ה האם זה רק אותו הלילה שנעצר? רמי לא שאל. וכך פתאום הוא בעולמות אחרים, בעולמות שהוא חשב שהם כבר תמו ועברו. הוא ידע שכל שאלה היא מעין הודאה על היותו שייך לאותם עולמות, והרי הוא כבר רחוק משם. גם מיכל לא שאלה, אולם כששאלה אותו בדרך חזרה על הדברים של שלוימ'ה, הוא אמר שהוא לא יודע שום דבר, והוא גם לא סיפר לה על אותו ליל מעצר. מיכל ניסתה קצת לדבר ורמי שתק.

רמי לא סיפר מה קרה שם, שם בקבר. זה היה מוזר. רמי חשב שזו הזיה. כשהם אמרו תהלים הוא ראה את אמא שלו יוצאת מן הקבר. היא נענעה בראשה והוא הבין שמתים אינם יכולים לדבר, אבל היא כאילו אומרת שיהיה בסדר. הוא לא רצה לספר זאת למיכל. האם תחשוב אותו למשוגע? לא, היא לא תחשוב אותו למשוגע. היא תחבק אותו. אז למה הוא לא מספר? למה הוא שותק?

בשבת הבאה רמי לא בא לבית הכנסת. הוא הרגיש שהוא על רכבת שנוסעת במהירות. הוא הרגיש שהרכבת נוסעת לא אל היעד אליו ביקש להגיע, אלא אל נקודת המוצא. אבל הוא רוצה להמשיך, הוא רוצה לחיות. הוא אינו רוצה להיות כאחיו. שבת ועוד שבת ורמי לא בא לבית הכנסת. המתפללים התקשרו, ומיכל כדרכה לא התערבה. בכל שבת בשעת סעודה שלישית היה הולך אל השדות. הוא הלך וחשב שהשקיעות ילהיבו וילהיטו את נשמתו, אבל הייתה שם מעין עננה.

באותם ימים היו הרבה עננות. מאז שהפסיק לבוא לבית הכנסת מבצע הסלים נפסק. הוא לא הודיע לתלמידים למה המבצע נפסק ומשתתפי המבצע הרגישו שרמי רוצה להתרחק והם נענו לרצונו והתרחקו. גם עם מיכל קרה משהו. מיכל הייתה כל חייו. מיכל הייתה משפחתו, ומי יש לו בעולם חוץ ממיכל?! תמיד כשהיה חוזר הביתה היו מדברים, והנה הוא נכנס ומיכל הולכת אל הכורסה וחושבת. ניסה לדבר, הזמין לטייל, הביא כוס קפה שמיכל אוהבת, וכאילו מסך ירד בינה לבינו. בעבר דיברו הרבה על ילד. מיכל רצתה, והוא רצה רק את מיכל. תמיד השיחות היו במין שלווה. ועל אף שלא הסכימו הייתה באוויר כעין ברית. ברית כזאת נמצאת אצל כל הנשואים. אבל אצלם היה הרבה יותר.

ואז מיכל החלה להסתגר והוא לא הצליח לדבר אתה. כמה פעמים הוא שמע על חבר שבא מן העבודה הביתה, וכך פתאום באמצע החיים אשתו אמרה שהיא רוצה להתגרש. רמי התחיל לפחד שזה מה שקורה גם לו. אחרי שנים שהוא הרגיש שכל המפתחות בידיו, הם אבדו והוא כמי שמחפש את המפתחות בכל המגירות שבבית והמפתחות נעלמו.

ואז זה הגיע. רמי היה בתיכון. מיכל התקשרה וביקשה שהוא יבוא עכשיו. הוא הפסיק הכול ומיד בא. מיכל ביקשה שירדו לנחל. הם ירדו לנחל בשעתו היפה של הנחל. השמש החלה לשקוע. קולות הציפורים נשמעו, ומה שתמיד הבעיר את נפשו בטוב, היה כמוזיקת רקע מטרידה. מיכל שתקה. כשהגיעו למקום שבו תמיד היו יושבים מיכל התיישבה. תמיד ישבו ונתנו את ידיהם. הפעם ישבו במרחק. רמי הרגיש שכל עולמו נחרב. לאן ילך? יחזור לשכונת ילדותו? יישאר במושב בלי מיכל? כבר שנים לא בכה והוא רצה לבכות, אבל עצר את עצמו. בסוף כבר לא היה יכול לשתוק ואמר –

מיכל, את שומרת סודות בבטן, אני כבר לא יכול.

רמי, זה נכון יש לי הרבה סודות בבטן אבל אתה לא רוצה לשמוע. אתה מחייך, אתה נחמד, אבל אתה לא רואה כלום, אפילו את עצמך אתה לא רואה.

אז מה הסוד?

מחר ריבקי באה לנוח אצלנו.

זה כל הסוד?

יש עוד סוד.

ריבקי בהריון.

רמי הוריד את ראשו. רק זה חסר לו. עכשיו יתחילו לספר עליו מויפסים [=מופתים]. הוא שתק ובסוף אפילו אמר את זה בשקט. מיכל פתאום קמה ולעגה לו.

זה ממש מעניין המויפסים שלך. לא! לא! זה בכלל לא מעניין.

היא ממש כעסה.

זה לא מעניין אותך שריבקי בהריון? מה קורה אתך? מה איכפת לך מהמויפסים?

היא קמה ונראה היה שהיא רוצה לסיים את השיחה וללכת. רמי ביקש שתישאר ופתאום הוא התחיל לבכות.

מיכל התיישבה ואמרה שיש עוד סוד.

רמי חשש לגרוע מכל.

מיכל שתקה. רמי לא ידע מה עליו לעשות עכשיו. מיכל שאלה בשקט – רמי, אתה רוצה לשמוע?

רמי רצה לומר שהוא רוצה שהם יחזרו הביתה והכל יחזור להיות כמו פעם, והוא לא רוצה סודות, ולא רוצה לשמוע סודות.

גם אני בהריון.

רמי היה בטוח שזו תקלה. רמי חשב שמיכל חושבת אולי לסיים את ההיריון, הרי הם דיברו ולא החליטו על כך.

באיזה חודש את?

אני מתחילה את החודש הרביעי.

ועד היום לא ידעת? עכשיו כבר מסובך להפסיק.

מיכל הסתכלה עליו.

והיא התחילה לדבר.

רמי, כשהופעת אצלנו היית אחר. היית שונה מכל הבנים בקיבוץ. היית טהור, ואני ידעתי שזה משהו שקשור לָשָם שלך, ואהבתי אותך והייתי אתך, אבל כבר כמה חודשים אני מגלה שיש לך סודות. יש נשים שמגלות שלבעל שלהם יש מאהבת. אני מגלה סודות אחרים. מישהו סיפר לי על 'מבצע סלים'. למה לא סיפרת לי? מה אתה מסתיר? למה לא סיפרתי לי על הסיפור בירושלים, שעצרו אותך? ממי אתה מפחד? אתה מתבייש במעשים שלך? אתה עושה מעשים ומיד בורח.

הבנתי שלריבקי ושלוימ'ה יש הרבה סודות? אתה לא רצית לשמוע ולא שאלת אותם שום שאלה. אני נסעתי אליהם. הם סיפרו לי על המעצר. הם סיפרו לי שלמחרת המעצר הם עלו לאלמנה שסיפרה להם שכשהיו לה ילדים קטנים, בכל ליל חמישי היה סל עם מצרכים ליד הדלת, וכבר הרבה שנים שלא היו סלים. בחודשים האחרונים שוב מדי פעם יש ארגזים, ועכשיו יש הרבה יותר אוכל בארגזים מהסלים של פעם. כשיש ארגז היא מזמינה את הנכדים ועושה להם סעודה. הם, ריבקי ושלוימ'ה יודעים שזה אתה. למה לא סיפרת לי שאתה נוסע לירושלים?

מיכל שתקה ונשמה.

שלוימ'ה סיפר שכשהוא הגיע לשכונה, כאברך צעיר, ביקשו ממנו להיות בלילות ליד הרב'ה החולה. שלושה ימים לפני מותו של הרב'ה, אחרי ששבועות לא יצא ממיטתו, הרב'ה קם לפנות בוקר, ישב ליד השולחן וכתב מכתב אליך. שלוימ'ה ראה את המכתב. הוא ביקש שתבוא להיפרד ממנו לפני מותו. הוא כתב שהוא מבקש ממך סליחה על מה שהיה, והוא יודע שנפשך טהורה ושאין כמותך, והוא רק מבקש שתבוא. הרב'ה ביקש שהוא יעביר את המכתב אליך. בבוקר המשמש בא. ושאל את שלוימ'ה מה יש לו ביד, כאילו הוא גנב משהו. שלוימ'ה אמר שזה מכתב אליך. המשמש לקח את המכתב ואמר שהוא יעביר את המכתב אליך. עברו שנים והם לא הצליחו להיכנס להריון. הם הלכו מצדיק לצדיק, וצדיק אחד אמר שיש על שלוימ'ה דין בגלל שהוא פגע בצדיק גדול, ושהוא צריך לבקש סליחה מהצדיק. כשהשוטרים תפסו אותך, שלוימ'ה הבין שממך הוא צריך לבקש סליחה.

אתה זוכר שהיינו בקבר של ההורים שלך? כשהתפללנו קרה משהו ואתה בכלל לא הרגשת. מן הקבר יצאה אמא שלך. היא הייתה לבושה לבוש של שבת והייתה לה מטפחת יפה על הראש, כמו של ריבקי. היו לה דמעות בעיניים. היא אמרה ששנים היא חיכתה לך שתבוא, היא רוצה לחבק אותך, אבל כשהיא מתקרבת אליך אתה נסוג אחור, והיא שאלה אותי אם אני מרשה שהיא תחבק אותי. היא חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה ושתינו בכינו. והיא הבטיחה שריבקי תהיה בהריון, ובליבי רציתי להבטיח לה שגם אני אהיה בהריון אבל אתה לא מסכים, ושתקתי וגם היא שתקה.

חשבתי שמיד שנעלה על האוטו אני אספר לך. ניסיתי לדבר ואתה שתקת, ואני שכבר ידעתי על חלק מן הסודות שלך החלטתי שמותר שגם לי יהיה סוד, ובלי לדבר אתך החלטתי שאני רוצה הריון. אם אתה רוצה אתה יכול ללכת.

אני אלד תינוקת ואקרא לה על שם אמא שלך.

אתה יכול ללכת, אבל אתה יכול גם להישאר.

לצפייה ביצירה

זוגיות ויחסים חרדים

אביה הכהן

הצדיק מעין גליל

תגובות פייסבוק

Share