בעל טור

טל קופל

אודות

כמו רחובות הנהר, בין יאוש לגאולה, איש חינוך בחברה טכנופילית. פסימיסט, בעל ואבא עם אמונה בדור הבא.

י׳ במרחשון ה׳תשפ״ד (25 באוקטובר 2023)

סרט ערבי: המונגולים באים

עם בוא המונגולים לכפר עזה:

1. בתחום הקולנוע ישנה תיאוריה מימיו המוקדמים של התחום שהתרגום הישיר של שמה הוא ‘של החלומות’ ובלע”ז: Oneiric. לפי תפיסה זו החוויה של הצופה בקולנוע משולה למצב דמוי חלום. דרך נוספת לראות זאת היא ניתוח הסרט כחלום, שכן תודעתו של הצופה נמצאת במה שניתן לתאר כ’מרחב מעברי’, קרי “מרחב” השוכן בין פנטזיה של כל-יכולוּת ובין המציאות-עצמה וכפי שהמשיג הפסיכולוג דונאלד ויניקוט.

2. החוקר הצרפתי רולאן בארת’ תיאר את צופי הקולנוע בהתאם כ”ישנוניים ומנומנמים משל הם התעוררו לפני רגע” ותיאר מצב זה כדמוי חלום. אנו יודעים שמצב המוח לאחר בהייה ממושכת במסך הפלאפון הוא מצב של ‘דמוי-הלם’ וישנו ניתוק הנובע מצריכת הדופמין המוגברת.

3. לא בכדי בוחר חמאס לצייד את לוחמיו במצלמות-קסדה ואמצעי תיעוד אחרים. לא בכדי מתעד חיזבאללה היטב ירי צלפים וירי טילים נגד טנקים. השימוש בסרטון הווידאו, מעבר להיותו כלי תעמולתי של הפגנת עוצמה, לוקח חלק בעיצובו מחדש של ‘המרחב המעברי’ של הצופה. בהיבט הקולנועי, הצפייה בבולמוס סרטוני הזוועה של חמאס או ב’סוגת’ סרטוני ירי מטעם חיזבאללה, מטרתה להביא את הצופה למצב דמוי חלום.

4. בעבור הישראלי מדובר בסיוט. בעבור הערבי המוסלמי (שיעי וסוני) בן המרחב שלנו מדובר בפנטזיה.

5. לשון אחרת, הפלאפון הוא הקולנוע מבחינת הסרטונים הללו וצריכת הדופמין היא מצב החלימה. סרטוני החמאס הם הפנטזיה הערבית שחודרת אל המציאות האובייקטיבית. סרטוני החמאס הם הסיוט הטראומטי מן השואה של היהודי שחודר אל המציאות.

6. כאשר נשלחו סרטוני פריצת גדר הגבול בעזה ברחבי רשת האינטרנט, כאשר נשלחו סרטוני ‘לייב’ של מעשי טבח ואונס, סרטונים של כיבוש חמאס את שדרות, אופקים, קיבוצי העוטף ובסיסים צבאיים, או-אז הופעלו מערכות מוחיות אלה בעשרות מיליוני מוחות ברחבי המרחב הערבי. יש יסוד להניח שסרטוני אונס, התעללות ובוודאי סרטוני ‘חגיגה’ מעל גופות כרותות ראש של ‘הכיבוש’ על ידי ‘המשחררים המנצחים’ הם חומר הגלם שמרכיב רבות מקבוצות הטלגרם והוואטסאפ של צעירים בעולם הערבי בשבועות האחרונים.

7. מצב זה מעורר מערכת ‘לימבית’ (מערכת עצבית הישרדותית) אצל היהודי הגוררת אותו אל השואה ואל תש”ח. כמו כן היא מפעילה מערכת ‘לימבית’ תרבותית באסלאם ומאותתת כי היריב למערכה על גאולת העולם חלש. במצב פרדוקסלי ורוטיני זה המוסלמי מתקומם בג’יהאד בלתי-נמנע ורחב-היקף כגד היהודי שנתפס כבר-המתה; היהודי מתקומם בתצורה אכזרית כאחד מלקחי השואה לפי חלק מההוגים של הציונות או כביטוי לפוסט-טראומה מן השואה לפי אחרים. מערכת יחסים זאת חוזרת על עצמה בצורות שונות החל מתש”ח, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יוה”כ, האינתיפאדה השנייה וכעת האירוע הדמוני בשמחת תורה.

8. מתוך הבנה של ערבוב מערכת החשיבה הלימבית, הטכנולוגיה החדשה המאפשרת העברת ‘קולנוע’ במהירות ובהיקף חסר תקדים במסך הנייד ומתוך הבנת מודל הפעולה של הג’יהאד כמערכת אינרטית שנעצרת אך ורק כאשר יש כוח מספיק לעכב אותה, הרי אין אלא להסיק שהנזק לישראל ולקיום היהודי-ציוני גדול שבעתיים מכפי שנתפס בכלים רציונליסטים וריאליסטים. המדובר בהפיכת ישראל כולה לקיימת אך ורק במרחב שבין דמיון במציאות; מבחינת הערבי, ישראל שייכת ל’מרחב המעברי’ (על דרך ההיפוך) ולא למציאות האובייקטיבית – והנה הערבי יחוש כל יכול ברצונו הכמוס או המוחצן למחות אותה מעל פני האדמה.

9. הפנטזיה הערבית וספציפית הפלסטינית בחורבן ישראל עברה מרחשי לב ו’דמיון’ למצב ביניים גם כן. במובן מה פלסטין הגדולה התקיימה למשך 24-72 שעות בעוטף עזה. והרי זה שם ‘הסרט’ בו צופים ערבים רבים ופלסטינים בפרט. גם האיראנים מבינים זאת ומשתמשים בלא-מודע הקולקטיבי הערבי לתועלתם האימפריאלית. מנקודת המבט שלנו – חורבננו הפך להיות מפנטזיה מופרכת שדורשת מנגנון תרבותי יקר לתחזוקתה לידי ‘סרט’ בו צופים כל בני הדור הצעיר של העולם הערבי – זהו ה’מארוול’ שלהם, זוהי טרילוגיית ‘שר הטבעות’.

10. בני האדם מיתולוגיים במידה שהם תיאולוגים ובעוד אנו מדמיינים מיתולוגיה של ‘אינדיבידואל’ ו’רווחה חומרית’ ואלילות הצריכה הבהמית, הם החלו בבניין פנתאון פעולות גבורה ו’גיבורים’ שהוכיח באונס, ברצח, בהתעללות, בביתור אנשים, בעקירת עיניים ועוד – כי הגאולה קרבה.

11. מכאן נגזרת הבנת הפעולה שלנו – עלינו להוכיח כי מצב-ביניים זה בין הווייה ובדיה, בין גוזמא ועובדה, בין חלום ומציאות, עלינו להוכיח שהסרט הזה כה מופרך עד כי ‘חווייתו’ היא לא פחות מטיפשות ומחירה מוות אכזרי וכואב. מכאן ההבנה שאין אפשרות למידות כגון ‘חמלה’ או ‘רחמים’ להוציא מקרים יוצאי דופן. עלינו להבין שהתבנית הקולקטיבית בה אנו נמצאים כרגע היא תבנית צלבנית – אירועי ה-7.10, שמחת תורה התשפ”ד הם ‘קרני חיטין’ ו’עין ג’אלות’ – זהו רגע מוסלמי-ערבי שייכנס לפנתיאון המיתי-היסטורי של התרבות הזאת ואולי, במבחן זמן שואתי עבורנו, לפנתאון של הציוויליזציה הזאת כולה.

12. והרי כל בר-דעת יודע שהישגיו הצבאיים של חמאס לא יאפשרו כיבוש או השמדה של מדינת ישראל. אולם מטרת זה שחי בבדיון ובדמיון-חלום ובונה על מערכות לימביות של תגובה איננה ניצחון חומרי מיידי, אלא ניצחון שבדמיון – והרי דמיון-ניצחון זה מסוכן שכן הוא צעד חשוב במסע אל הניצחון שבחומר. הוא המנוע התרבותי של המשך המאבק – בחורבן בארי וכפר עזה רכש החמאס ‘דלק סימבולי’ לעוד עשרות שנות עימות אלים מול ישראל אלא אם ישראל תשכיל להוכיח למרחב הזאבים כי איננה ‘כבשה’ – ולכן שוב, אל לנו ליפול לתהומות הניתוח הליברלי החיגר (שלא לומר הפחדני, בחד-גוניות הנוצרית שבו) את המרחב ‘המזרחי’ – אלא לפעול ‘מזרחית’ – באכזריות קרה ומחושבת מתוך אילוף הזאב לכלב אם נתבסס על הפרפראזה של ניטשה לתהליך שעבר האדם המערבי.

13. אירוניה מתגלה במצבנו הטראומטי. המערכת הלימבית הקולקטיבית שלנו התעוררה עם חזיונות אושוויץ ובאבי יאר. עם שיטות התעללות ורוע ששייכים ‘לתקופה אחרת’ ואלה מנפצים את כל אלילי ‘הקידמה הפוסט מודרנית’. לא ניתן לדמיין את האויב או היריב שלך ‘כמוך’ כמאמרו האינפנטילי של שלום חנוך בשירו הידוע הנושא שם זה. זהו דמיון יהודי משובח המאמץ, מרדד ומשעתק ולאחר מכן אופה בתנור הפרובינציאלי של האינטלקט הארץ-ישראלי בן זמננו את התפיסה המוסרית והאינטלקטואלית של ההגמון הנוצרי (בין אם כמושג דתי בעולם הרפורמי במאה ה-19 ובין אם כמושג סוציולוגי-מרקסיסטי במאה ה-20).

14. יבשושי השכל, מעל ביצת רעיונות דלוחים חשבו שהם הם יכולים להפוך בדיון למציאות על גבו ועל ליבו של הערבי המוסלמי. לשרטט ביד גסה את ‘אני’ על גבי ה’אחר’ ולראות בבואות של עצמנו במקום אנשים השונים שוני רדיקלי מאיתנו במטענם התרבותי. והנה אנחנו בבדיון חיינו ומחירו הוא קִירְקוּף, ביתור, אונס המוני, הוצאות להורג של ילדים ושאר מנהגי מונגולים בבואם בגדדה.

15. לא עוד – לא עוד עיוורון, לא עוד בידיון – הב לי מציאות קרה – הב לי לא דמיון ושמיים אלא א-ד-מ-ה. וכמאמרו של אבי הריאליזם הספרותי בא”י י. ח. ברנר:
“”האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית”.
הב לי אמת, אדמה, אכזרית וכוחנית ככל שתהיה.

לצפייה ביצירה

כ״ד באייר ה׳תשפ״ג (15 במאי 2023)

מת הסדר הקדוש, יחי הסדר החדש

טל קופל

“כשיש סדר לא צריך חוקים”, ספר הדאו.

1. “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

2. הסדר הסמוי-מן-העין של מערכות האמונה והבטחון, המקור של הסדר החברתי המעניק לו היבט כמו-נשגב (כמו-טרנסצדנטי) קורס. הישראליות כ’דת אזרחית’ קורסת וחולפת מן העולם בתהליך מהיר המעיד כמה רקובים היסודות שהרכיבו אותו, ה’אין’ לא יכול להתחזות ל’יש’, הריק לא יכול להיות תוכן, החיקוי המוחלט והחיגר לא יכול להיות זהות בעלת ממשות שורדת ומתפתחת.

3. אין לשחרר מאשמה את המעמד השליט בהובלת ‘לשעברים’ שמשתמשים במקומם ‘בסדר הקדוש’ או מאחריות את הימין הפריפריאלי שמעולם לא הצליח ליצור גיוון או הצרחה עם המעמד השליט המתנוון, אולם כך-או-כך, התוצאה דומה – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

4. הסוציולוג היהודי-אמריקאי פיליפ רייף טען כי כל תרבות נשענת על ‘סדר קדוש’ של קודים מוסריים – ערכיים. התרבות ו’הסדר הקדוש’ בלתי נפרדים שכן כל הערכים מבוססים באמצעות נורמות לידי התנהגות ומוסדות חברתיים ו”הסדר הקדוש” הוא ‘בבואה’ נשגבת של הסדר החברתי, הסדר החברתי הוא ‘בבואה’ אנושית של “הסדר הקדוש”.

5. אולם, מה קורה אם תרבות מסויימת ‘מתגרשת’ מ’הסדר הקדוש’ שלה?
לרייף הייתה תשובה, היא נעשית ל’אנטי-תרבות’ או ‘שלילת-תרבות’. באופן אירוני רייף מציין מפורשות כי אין מצב זה קיים אלא בעת תהליך התפוררות ‘הסדר הקדוש’ בקרב האליטות שהחזיקו בו – זהו מצב דעיכה, דקדנציה, ריקבון שקיים אך ורק בעת התפרקות מושא הרקב, ועם תום תהליך ההתפרקות יתפוגג גם המצב הזה. אין ספק שככל גופה המתעכלת ונאכלת מבפנים-אל-החוץ נפלטים גזים מסוכנים, אשר במקרה האנושי נשענים בעיקר על יצרים קמאיים ומיניים אולם, אין זה נושא עיסוקנו – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

6. בעידן המודרני התרחש תהליך חילון רחב היקף בעולם המערבי ובו הפרדה של הסדר המדיני-חברתי מהסדר הקדוש או, מנקודת מבט הפוכה, קידוש הסדר האזרחי והאללת המדינה כגוף אומניפוטנטי (כל-יכול). הדוגמה הבולטת היא צרפת שם הומרה הדת הקתולית ב’דת התבונה’ אותה לבשה המדינה; לשון אחרת, הסדר איננו ציווי או תכנית ‘אלוהית’ בעלת לגיטימציה שמעל-לאדם כי אם סדר שנובע מתוך תבונת האדם. הכלי הגדול ביותר שיצר האדם איננו מכונת חפירה או כלי תעבורה אלא מדינה ביורוקרטית, מערכת ענק בלתי נתפסת בהיקפה ועוצמתה של חלוקת עבודה מתוכננת – להלן הביורוקרטיה והמדינה המודרנית.

7. בריה”מ מחד, מדינת המשרד הגרמנית של הרייך השני מן הצד השני וכיום מבנה העל הסיני כולן דוגמאות למוסדות שאין-אלא לראותם ככל-יכולים מבחינת יחסי הכוחות מול האדם הפרטי למן רמת הביצוע ועד רמת הניטור. ואכן המהפכה הונהגה על בסיס יסודות פילוסופיים שהציבו את תבונת האדם (לכאורה) במרכז. המדינה היא תוצר תבוני של האדם ובכך היא מקבלת ‘האצלה’ של קדושה והופכת לקדושה במבנה, ניתן לקרוא לכך ‘קדושה מסדר שני’ ולאידיאה הפילוסופית של האדם נקרא ‘אבי אבות הקדושה’ בפרפרזה למושג הטומאה היהודי.

8. ליציר כפיים ומחשבה זה – המדינה המודרנית-בירוקרטית – ממד רוחני המבוטא בסדר הקדוש שאנו מכירים כ”דת אזרחית” המלווה את הסדר המדיני ומסדירה את מערכת הפולחן והנורמות של הפרטים מול המוסד המייצג את תבונתם. לכך יש להוסיף את פולחן הטכנולוגיה הכללי המתלכד עם פולחן המדינה (שהיא כשלעצמה ‘טכנולוגיה חברתית’).

9. כך נוצר שילוש, טריניטי פוסט-נוצרי (או ניאו-נוצרי אם כל יחיד הוא ישו): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י) – המדינה הכל יכולה-עתירת טכנולוגיה שמתפתחת בקצב אקספוננציאלי וללא שליטה או רסן מוסרי מ’סדר קדוש’ כל שהוא.
פולחן האדם (הוא האל-“האמיתי” (האב)) מאציל לאחרים את כוחו היוצר האימננטי שהינו נקודת השגב (הטרנסדנציה). הבן הוא ‘גולם’ או תפלץ נוסח פרנקנשטיין טכנולוגי שעוטה על עצמו ומסיר מעצמו הרחבות חושיות (וידאו, טלוויזיה, מחשב, מקול/ פטיפון, סמארטפון, אינטרנט, רשת חברתית א’ או ב’ וכיום מה שנקרא בשגיאה לשונית גסה וכפרנית ‘אינטליגנציה מלאכותית’) ורוח הקודש היא המדינה היועצת, מלווה, תומכת, מכילה, מתפקדת במובן הנ”ל כסוג של רחם-ביורוקרטי.

10. בשלב המודרני של הקמת המדינה היהודית המודל היה מוניסטי – פולחן המדינה היה אחד ואחיד והיא הייתה האל היחיד כמייצגת גאולת היהודי ממצב א-היסטורי ונטול ממשות מטיריאלית קולקטיבית בדמות כוח אלים וכופה (מונופול לוקלי על האלימות). הפולחן שלה היה “הדת האזרחית” המוכרת לנו באמצעות קדושת סמלים ומוסדות מסויימים כמו צה”ל ובאמצעות מושגים-מסמנים לשוניים כגון ‘ממלכתיות’ ו’ציונות’ (שאלה פתוחה היא האם המוניזם המרכסיסטי ביחס למדינה ירש מהיהדות או שהיהודים בעת ההיא ירשו ממנו, אולם היינו הך מבחינתנו).

11. התפוררות הסדר הקדוש מותירה את המושגים והמוסדות, הסמלים והסימנים השונים כ’תלושים’ משל היו סופרי ההשכלה, לא לשם ולא לשם, לא מחוברים לימין ולא מחוברים לשמאל, תבניות לשוניות ומשרדיות נטולות כל מצפן ערכי-רוחני.

12. התולדה הבלתי נמנעת היא שימוש בעלי אינטרסים שימוש ציני בסמלים הקדושים – בדומה לאדם המשתמש בלשון ההלכה והרבנות על מנת להגיע לעמדת כוח בממסד הדתי בלא להכיל גרגר של יראת האל. כך מגוייס הפנתאון, מגוייסים הסמלים ומגוייסים המוסדות לטובת אינטרסים אישיים צרים של אנשים אשר נמצאים ‘מעבר לטוב ולרע’ בכל הנוגע ליחסם אל הסמלים. הנה עתה נעמיק אל ‘המקומי’ או כלשונו של בודריאר “אם ברצוננו להבין משהו בנידון, הבה נביט מעט מעבר לטוב ולרע”.

13. האליטה הישראלית הוותיקה נמצאת בתהליך מתמשך של ‘רצח אב’. הדבר משתקף בספרות, בשירה ובמחזאות העברית כפי שמוכיח פרופסור דב לנדאו. על בסיס ניתוח יצירות הדורות השונים אנו יכולים לראות את התהליך: דור התחייה הכיל מרכיב של רצח-אב רוחני בדמות הפרידה מהדת, ראשית שבירת הסדר הקדוש הישן, הדתי. דור תש”ח יצר את הסדר הקדוש החדש של ‘אבהות’ המדינה העברית במודל המוניסטי של המפלגה הדומיננטית וההגמוניה התרבותית של תנועות הפועלים. דור הגל החדש והדור המפוכח ניהלו תהליך מתמשך של תקיפת הסדר הקדוש של דור תש”ח – והנה עתה, אנו רואים את קריסת הסדר הקדוש כולו והופעת תהום האבסורד הלאומי.

14. הסדר החדש שקם הוא סדר ‘הומניסטי’ (לפי מודל השילוש שהצגתי בסעיף 5): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י)-המדינה הכל יכולה-טכנולוגיה שמתפתחים בקצב אקספוננציאלי.

15. זהו הסדר שירש את המוניזם הציוני. לפי פיליפ רייף סדר זה מוגדר כ’תרבות עולם שלישי’ – זוהי תרבות השואפת לנתק בין ‘הסדר הקדוש’ ל’סדר החברתי’ ולפרום כל היבט של קדושה במובן ההיסטורי הקלאסי. בתרבות מסוג זה הסמכות לערכים לא נובעת מ’סדר קדוש’ קרי מקיומו של נשגב ושל שגב כלשהו אלא מ’עצמי’. בלשונו של רייף הציביליזציה לא בונה את עצמה בצורה ‘אנכית’ מ’סדר קדוש’ בעל רמת ממשות טרנסצדנטית אל ‘סדר חברתי’ כי אם בצורה ‘אופקית’.

16. את פירות הסדר הקיים כבר למדנו להכיר במושג הרלטביזם הפוסט מודרני, אולם ההשפעה רחבה הרבה יותר. היעדר כל קנה מידה נשגב ל’אמת’ מוליד חברה של ‘שוויון’ בשקר. את מקום ‘כל יחיד מלך’ ירשה פרדיגמה לפיה ‘כל יחיד הוא אלוהים’. המשמעויות מטלטלות שכן אחרי השלב הזה לא נותר אלא ניהליזם.

17. “תרבות וסדר קדוש אינם ניתנים להפרדה… אין בנמצא תרבות שהצליחה לשמר את עצמה ולשרוד בלא רישום של סדר קדוש”. סיכום תמציתי זה על עתידנו כתרבות וחברה הוא החזון הקודר של פיליפ רייף. או בלשון אחרת, ‘תרבות עולם שלישי’ היא נפילה חופשית אל חורבן. אולם מזהה רייף מאפיין נוסף של תרבויות מסוג זה:

“האליטות המובילות והמנהיגות של ‘העולם השלישי’ שלנו הינן וירטואוזיות בכל הנוגע לדה-יצירה [החרבת תוצר הבריאה – ט.ק], לבדיון היכן שעמדו אמיתות מצוות בעבר”. בניסיונן לשכוח את הדת ולבנות חברה חדשה כל שנותר הוא חורבן (אגב, החרדי האנטי ציוני צדק בהקשר מחשבה תיאולוגי זה. שלב זה קיים עוד מימי הקמת המדינה וחורבן הסדר הקדוש הוא המשך בלתי נמנע של התפוררותו המודרנית של עולם הרוח והדת היהודי).

18. זוהי קריסה תשוקתית. תחת אשליית הסדר החברתי הקיים, כלל המערכות למעשה מכילות מרכיב החושק בנפילתו. הפחד של נושאי הכלים של ‘הסדר החברתי’ שאיננו ‘קדוש’ במובן הדתי אלא קיים על בסיס ‘אופקי’, מפני הציבור הליכודי, הדת”ל והחרדי, מוצדק מהזווית הזאת – אלה בנו בתשוקה אין קץ פנטזיה של חורבן ובריאה מחדש, אותו D–9 על ביהמ”ש העליון.

19. ההגמוניה התרבותית בדור הרביעי שלה לא יכולה אלא להבין שדלות כוחה הדמוגרפי (אלקטורלי) תוביל להגדרה מחדש של הסדר החברתי והוספת מרכיבים דתיים אל קיומו – הפרנויה מפני “רגרסיה” (לתפיסתם) אל “סדר קדוש” מולידה תגובות שגובלות בפסיכוזה ממש. כחרק או בע”ח פגיע הניצב מול סכנה מפתיעה אצים ורצים אחוזי תזזית לכל פעולה אפשרית בנסיון לחמוק ממותו של הסדר אליו התרגלו. התחבוש הממלכתיות קפוטה? יעטה צה”ל ציצית ויחבוש כיפה סרוגה? האם יחזור האל להיות ‘אמת מצווה’ של הסדר החברתי והאם ‘המזרח’ שיעצב את מוסדות המדינה יהיה האוריינט ולא המזרח הרוסי – תחום המושב של אחד העם?

20. מצבה הנוכחי של האליטה הישראלית, מצב תרבותי, פסיכולוגי, תיאולוגי, בלתי נסבל. מצב זה מעורר תגובות סיסטמיות של מערכת חיסון, אינסטינקטים המתנגדים לכל מימוש כזה של ‘סדר קדוש’ במצב של “תרבות עולם שלישי”. החיים הם מנגנון הדחקה מתמשך של המוות הבלתי נמנע והנה מותו של הסדר כבר כאן. זה טרם הבליח והבשיל אולם עצם אפשרות חורבן הסדר החברתי הקיים די-בה להחריבו ולהביא אותו על נשאיו להתאבדות רבתי כפי שמכתב הטייסים למשל הדגים.

21. נושאי הכלים של הסדר “הקדוש” – בדמות בדיון קדושת מדינת ישראל – הם אלה שלמעשה ימוטטו אותו על הראש של כולנו. בפעולתם הרדיקלית מול תשוקת ההרס, מול ה-D-9 המדומיין מבצעים נושאי הכלים של הסדר החברתי לו אקרא כבר עתה ‘ישן’ פעולה של אותנזיה (המתת חסד).

22. מבחינה סמלית בני התרבות שזהו “הסדר הקדוש” שלה מתאבדים ברמה הסימבולית. בעבר ראינו דווקא את הדפטיזם (תבוסנות) והנסיגה מכל אתגר קיום נולדים בדורות הצעירים של השמנה והסולתה של החברה. הקמת קבוצות מצפ”ן השונות, הולדת תנועות השלום מתוך התנועה הקיבוצית, אובססיית הנסיגה מהטריטוריה (אולי כשאיפה לטרנסדצנזיה חוזרת של היהודי למצב א-היסטורי וא-מטיריאלי/טריטוריאלי). האליטות הישראליות ודווקא הן, מולידות שוב ושוב את חורבנן הסמלי. התשוקה הסמויה לא ניתנת לריסון מלא בדור הצאצאים וככל שאנו מתרחקים מדור “הקדושה” של תש”ח כך תשוקה זאת גוברת.

23. אולם באופן אירוני, כפי שהפלת מגדלי התאומים דחפה את התרבות האמריקאית למחול הרס של חוסר יכולת להתמודד, כך הייתה הרפורמה אקט סאבוטז’, פעולת ‘טרור’ בעמוד האיתן, באבן המסד, של הסדר הסימבולי. עבור עצם חשיפת היות ביהמ”ש העליון כסמל של סוף-דבר, קץ היסטורי של הציונות (במודל של פוקוימה), די היה במתקפה הסימבולית בדמות הרפורמה של לוין ורוטמן. בג”ץ נחשף כמקור הסמכות הפוליטית והמערכות ‘הממלכתיות’ נחשפו כמערכות מעמדיות הבנויות על מנגנון השואב לגיטימציה כללית לשם כפייתן על המעמדות האחרים.

24. חדי האוזן יקשיבו לשיח ויראו שהשפה שוחררה מרסן החובה הממלכתית לסדר החברתי. הרטוריקה מקצינה והרסנים מוסרים. אל תיפלו שדודים אחרי ססמאות. ‘דמוקרטיה’ היא לא משאת נפשם של המפגינים אלא שימור תרבות ישראל כ’תרבות עולם שלישי’. פורקן ניהיליסטי בדמות פסבדו-סדר, המשך הפורקן הוא רצונם. אל תטעו לראות במאבק על הרפורמה מאבק ל’שלטון העם’ – מדובר בנסיון להחזיר את האל לראש הסדר הקדוש והסדר החברתי. הרטוריקה השתחררה. המיצגים מייצרים חינגה, התשוקה היוצרת של הדימוי והייצוג דוחפת עם כל מיצג, ממעגלי מדורות, דרך ביזוי בתי קברות ואנדרטאות ועד עגלות ילדים על ארונות מתים המדמים חללי צה”ל מול חרדים. הכוח היוצר שייך לכוח שיוצר, הדימוי מקדים את המציאות כאן (ואף מוביל אותה). הקבוצה החברתית המפגינה נושאת את ארון הקבורה כאמירה פוליטית אולם היא זו שקבורה בארונות הקבורה של הסדר, כדימוי.

25. בהיבט הסימבולי מכתב הטייסים הוא הכישלון הגדול ביותר של צה”ל מאז אסון צאלים ואולי אף מ-1982. גדול אף מתאונת המסוקים על קרוב למאה הנופלים. בסרבנות הטייסים התנפץ הסדר החברתי ‘מלמעלה’. הוא קרס אל תוך עצמו כאשר האינטרס המעמדי ב’יסוד’ נחשף מבעד ל’מבנה העל’ הממלכתי. כך עם הטייסים וכך ראינו עם לוחמי היחידות המיוחדות. תשוקת ההרס של הימין הולידה תגובה כוחנית והרסנית לאין שיעור משמאל – הימין לא צריך למוטט את הסדר “הקדוש” של הדת האזרחית בישראל שכן נושאי כליו השמידו אותו בכוחנות אין-קץ כתגובת נגד. הפעולה של התקשורת המוסדית, האליטות הישנות, הותירה את השדה חשוף – אנו בשלב בו עודפות הכוח (אם נשתמש במושג של ז’יז’ק ובניתוח של בודריאר) של ההגמוניה, של המכתיבים והמנצחים על הסדר החברתי, מקריסה את הסדר החברתי עצמו כפי שהמלחמה בעיראק ואפגניסטן מוטטה את הסדר החברתי של ארה”ב.

26. באופן רשמי, הציונות מתה בתצורתה הקודמת והחל תהליך תחייתה בסדר החדש… הדתי-יותר… “הקדוש”… זהו רגע חורבנה הפיסי לאור חולשתה מול האיומים הממשיים-מכל-דימוי שסביבה.

לצפייה ביצירה

ט׳ באלול ה׳תשפ״ב (5 בספטמבר 2022)

המונוכרומטים – היבלע ‘הישראלי’ את היהודי?

טל קופל

*
מעבר לנהר, רטוב אני.
ובינות כרעתי נפלתי… טבלתי.
בים-סוֹף – אדם, בּוּז!
גועל אנושי, רמש-תאים המהלל עצמו כאילו בעצמו דבר-מה החורג מעבר לעצמו-ותו-לא.
יצאתי,
מים-סוּף – יהודי.
יהודי!
בן-ברית, נצר למעבר, שארית אחרונה של אלוהַ בעולם אסם-רפת;
טבלתי כ’אין’ ויצאתי סופי ומגודר.
כך תמה הוויית ‘הווה’ – פיסות זעירות של חווייה-כתכלית-כל.
עירום ועריה טבלתי, ללא בגד קמתי והנה שכינה שכנה על גוף-עירום, שכינה על גופִי טלית-שבת.
הגיע זמן קריאת שמע – לראשונה היה לזמן ערך.
אולם רבים עשו את הדרך ההפוכה, מים-סוּף ל-ים-סוֹף, ושמו סוֹף למשא הזמן, המרחב, החובה וההגדרה. פרצו גדר ושקעו באחו-אין-סוף. פועים כבהמות צריכה, לוחכים את דשא הראווה, לופפים בלשונם עוד ועוד מוצרים ודימויים, סמלי סטטוס נוצצים לסטטוס הנדרש, מסמל ‘צנוע’ לרוממות בקבוצת ‘הצנועים’ ועד לשעון עטוי יהלומים.
כל שנותר מהם הוא צריכה, מפקד אוכלוסין בעולם אסם-רפת.

רבים הם היורדים מהארץ מקרב בני הקיבוצים. הגיעה השעה לשאול את עצמנו כמה שאלות נוקבות לנוכח תופעה זו. ראשית התופעה עצמה: עוד אנו כואבים את עובדת ירידתם של טובים גם מוכשרים מבני דור ההמשך עולה שאלה חמורה מעצם הירידה – היציאה מכלל ישראל חמורה מהירידה לגולה! אני חושש מלומר, שבמידת היכרותי את הנוגעים בדבר, יהיה אחוז גבוה מבין היורדים שיצאו מכלל ישראל בתוך דור או שניים- דווקא מיוצאי חלצינו. אולי מן הדין לשאול ולתחקר אותם לא כל-כך על סיבות הירידה, כי לרבים היא בלתי נהירה ולא מודעת כלשעצמה, אלא איזה מטען רוחני יהודי-ציוני וקיבוצי הם נושאים בקרבם כמקור להזדהות להם ולבניהם? אולי בדרך פאראדוקסלית זו נלמד משהו על אובדן הקוד הרוחני שלנו שתוצאותיו לעתיד עלולות להיות קטלניות מכל חובות הבאנקים!
(אב”א קובנר, מתוך ‘משלו ועליו’, ע’ 84)

המהירות יוצרת אובייקטים מוחלטים
(ז’אן בודריאר, אמריקה, ע’ 17)

1. תופעה חובקת כל היא הכניעה לסטנדרטיזציה המודרנית המאוחרת או בלשון אחרת האמריקניזציה. בניגוד לגלובליזציה המהווה ‘עירבוב’ תרבותי ו’צובעת’ את העולם בשלל גוונים הרי האמריקניזציה אחת-היא, חד-צבע, תופעה ‘מונו-כרומטית’ הצובעת כל מרחב וזמן בצבע אחד – צבע אמריקאי, סוג של גוון תרבותי סינתטי ונוצץ.
2. כמה פירושים למושג אולם אתמקד באחדים: א. להפוך לאמריקני בצורה, סגנון או אופי. ב. תהליך שבו תרבות מקומית מתאימה את עצמה לתרבות ולאידיאולוגיה האמריקאית. ג. החלת ההשפעות של ייצור המוני, סטנדרטיזציה ועקרון המהירות (‘אינסטנטיזציה’) על תרבות מסויימת והגדרתה מחדש – לשון אחרת, חברה אשר הופכת לאמריקאית.
3. בהיבט האישי – הפסיכולוגי – מדובר באימות של ‘התודעה האמריקאית’:
זכויות אדם ופרט, פתיחות כלפי מיעוטים, חומרנות, אגואיזם חברתי ו’ומונוכרומיזציה’ – אובדן כל סגנון ייחודי לתרבות לטובת ה’מובן מאליו האמריקאי’. זהו התהליך בו ‘אנחנו’ מפסיק להיות נבדל מ- ‘הם’, אין יותר ‘אני’. הפיתוי האמריקאי נשען על האדנים הבאים:
א. שפע חומרי המבליע בתוכו פולחן מדעי וטכנולוגי.
ב. חופש מוחלט מכל ‘חובה’ לטובת ‘זכות’ המבליע בתוכו אטומיזציה מוחלטת של הגדרת האדם את עצמו וחווייתו את הווייתו.
ג. אשלייה טכנו-מדעית סביב מדעי החברה ומפגשם עם הביורוקרטיה.
ד. כתולדה של א. ו-ג. חוויית הווה טוטלית. מחיקת כל ‘משך’ במובן הברגסוני של המילה החורג מ’מיד’. אינסטנט.
4. אין לחשוב שהנסיון הנואל של המודע לשלוט בקיים לא מוליד רגשות מודחקים וטמונים של חוסר משמעות, דיכאון, חרדה קיומית ובהתאם אלה מולידים דפוסי התמכרות. אלא שכל עוד האמריקניזציה מסוגלת לספק את ההתמכרות, בכדורי-נפש נוסח פרוזק, במוצרי-זהות נוסח אופנת לבוש ו’אביזרים’, בבליץ של טכנו-זהות סלולרית ובתחליף-אל ביורוקרטי המאפשר לאדם להשליך על אומניפוטנטיות מדינתית את האחריות שלו על חייו, הרי היא יכולה להמשיך ולהתפתח בתצורה הממאירה.
5. השלכת הפיתוי האמריקאי נמצאת ראשית כל בקידוד מחדש של כל מסגרת החיים במושגים כלכליים, תועלתניים וחומרניים כשילוב השזור זה בזה, גריסת כל הנורמות השונות למטא-נורמה אמריקאית או בלשונו של אורי רם, הגישה התיאורטית לפיה “ה-M [מקדונלדס כסמל לתרבות האמריקאית] הגלובלי מאחד את כל ‘הלוקאלים’ לתרבות עולמית אחת’ -חד סטרית (מה שרם הגדיר כ’מוניזציה של התרבות’ במאמרו “ה-M הגדולה”, תיאוריה וביקורת 23, 2003). אולם מעל הכל, הולכת ומתפרקת משוואת האזרח בן עם-מדינת לאום-תרבות לאומית: היחידים מתפרקים ממסגרות המשמעות.
6. “את מה שאובד כאן נוכל לכלול במושג ההילה, ולומר: מה שמתדלדל בעידן השעתוק הטכני של יצירת האמנות, הרי זו ההילה שלה. תהליך זו הוא סימפטומאטי; משמעותו חורגת מעבר לתחומה של האמנות. כללית אפשר לנסח זאת כך : טכניקת השעתוק מנתקת את המשועתק מתחום המסורת” (וולטר בנימין, יצירת האומנות בעידן השיעתוק הטכני, ע’ 22).
7. התפרקות היחידים ממסגרות המשמעות הקודמות וההיסטוריות שלהם: מדינה, עם, תרבות לאומית, דת לאומית (אם יש) מולידה צבר אנושי חסר תקדים של דמיון מכאני. אם עד כה היתה האומנות תולדה של ‘עידן השעתוק המכאני’ כפי שתיאר וולטר בנימין עתה אנו פוגשים במצב בו יש שעתוק מכאני של בני אדם, אולם לא ב’בסיס’ בלשון מרקסיסטית (קרי באדם החומרי ישירות) אלא ראשית כל בתרבות (מבנה העל) – רפליקות של דפוסי צריכה, לבוש, התנהגות, ערכים שנרכשו במבצע בלי מכס או מע”מ – לשון אחרת. המושג ‘קולטור’ מאבד את ‘ההילה’ שלו בעוד התרבות האמריקאית הולכת ומשעתקת את עצמה על גבי הגלובוס כגידול פרא עמיד ודורסני.
8. השיעתוק הנ”ל מהווה למעשה הוכחה שגם התודעה האנושית והקולטור היוצר אותה יכולים לעבור תהליכים דומים לסחורות ומצרכים. ערכים נרכשים במהירות של חימום דבר-מה במיקרוגל, אופנה מיובאת באופן אינסטנטיבי על גבי רשתות חברתיות ו’ידוענים’ שהינם, לרוב, צל חיוור של ידועני-על, ידועני פרובינציה בארץ ישראל לעומת ‘ידועני-על’ מהוליווד.
התרבות הבונה את האדם הופכת לבית חרושת למכונות הצריכה המתקראות, עדיין, בלא שום סיבה מספקת: ‘אדם’, כאילו מדובר אך ורק בקטגוריה זאולוגית של עולם הטבע ומדע הביולוגיה.
9. “העתיד צופן בחובו מצב שבו כוחות מחץ טכנולוגיים וכלכליים יתבעו אינטגרציה ואחידות ויקבעו אנשים בכל מקום באמצעות מוסיקה מהירה, מחשבים מהירים ומזון מהיר – MTV, מקינטוש ומקדונלדס. הללו יוצקים אומות לתוך פארק-נושא (Theme Park) עולמי חדגוני, עולם-מק המאוחד באמצעות תקשורת, מידע, בידור ומסחר” (בנג’ימין ברבר, Jihad Vs McWorld, 1995).
10. הדבר מוליד תופעות של ירידה, שלא נאמר בריחה, מישראל למדינות אחרות, ‘אמריקאיות’ יותר מהפרובינציה הקטנה בקצה המזרח התיכון. הדבר נכח בשנות הירידה הגדולה מהקיבוצים בסוף שנות התשעים אל חירות מהמסגרת הלאומית-קיבוצית, בשנות הירידה לארה”ב וקנדה אל הארצות בעלות הכלכלה החזקה מישראל אחרי האפשרויות הכלכליות הלכאורה אינסופיות בארה”ב, בשנות הירידה לברלין אל המדינה האומנת וכיום בשנות הירידה לפורטוגל, תאילנד וארצות שונות בעלות כלכלה נמוכה בעוצמתה מזו הישראלית, אל הארצות בהן מתמלאת התמצית של אותו אדם-מקדונלדס, להיות במעמד כלכלי גבוה, “לחרוג אל-מעל לפרולטריון”.
11. הירידה הזאת מופיעה חדשות-לבקרים באתרי החדשות שהנם, אחרי הכל, צומת גירוי אינפורמציה, סוג של ‘תאי הצצה’ אל חיי אחרים וסמים-של-אינפורמציה לפנטז על ‘חיים אחרים’. במסגרת כתבות אלה מראיינים שוב ושוב את ‘היורדים’ ובכל פעם באתר אחר: ברלין, ניו יורק, תאילנד ועתה פורטוגל. השונה בין הירידות הללו כולן הוא המשותף: הניכור (תחושת זרות ומרחק נפשי שחווה הסובייקט כלפי סביבתו.)
12. הדלדלות הזהות והמגדיר כיהודי עם גריעת הדת, לא כדרך חיים אלא כמושג תודעתי. הניכור לדת הוא הניכור ליהדות וניכור איננו יחס של שנאה או כעס, תיעוב או בוז אלא יחס של זרות ומרחק. זהו המשך למחיקת המרחב החורג ממגע כפות רגלי הצרכן והזמן הנדרש עד להסדרת ההזמנה מאתר הקניות.
13. כשהמצב הכלכלי בישראל רע, עוזבים אל השפע. כאשר המצב הכלכלי בישראל טוב עוזבים למען ‘כוח הקנייה’. כשיש איום בטחוני בורחים בשל איום המוות, כשאין איום בטחוני בורחים כי ‘נמאס להיות פרובינציה’. תירוצים אינפנטיים החושפים את האמת: מערכות החינוך השונות נכשלו בשתי מטרות על – סוציאליזציה לאומית ואקולטורציה.
14. אקולטורציה – תירבות – הבאת אדם צעיר או מבוגר אל תוך תרבות ו’עטייתה’ עליו. לשון אחרת, חינוך לתירבות משמעו יצירת קוד תרבותי – רוחני לנער לפיו יגדיר את עצמו. תירבות משמע יציקת תולדה לנער ואידיאולוגיה קבוצתית מסויימת ברמתה המינימלית (ערך פוזיטיבי בהישרדות התרבות המדוברת אליה הנער שייך). בניגוד למושג הסוציולוגי, בתורת החינוך המושג מתייחס לחינוך בחסות התרבות ומשמעו העברת הקוד הרוחני-תרבותי אל הדור הבא.
15. סוציאליזציה לאומית – הקניית דפוסים, כללים, נורמות וערכים למען יוכל האחד לקחת חלק בחברה הקיימת. דק ההבדל בין תירבות וחיברות אולם ברור. בעוד שתירבות משמע הבאת קוד רוחני, החיברות משמעו הבאה פונקציונלית לתוך תפקוד חברתי בהווה. התירבות כמובן הוא חלק מהחיברות והחיברות נובע בין היתר מהתירבות. סוציאליזציה לאומית משמע חיברות לפי צרכי לאום או על בסיס נקודות אינטרס לאומי כנקודת הייחוס הפונדמנטלית וההכרחית בכל בוגר מערכת הסוציאליזציה הלאומית.
16. “אני מגדלת את הילדים שלי בבית ספר “אינטרנשיונל” מתוך הבנה שהם לא ישארו לידי והם יצטרכו לפרוש כנפיים ולהגיע לאן שהם רוצים ולהצליח איפה שמתאים להם ואין באמת שורשים אמיתיים לאנשים היום, העולם מאוד קטן. והסיפור הזה של לרדת מהארץ? אנחנו תושבים של העולם. אני לא רואה את עצמי כדבר כזה” (אחת מהמרואיינות לכתבתו של מתן חודרוב בערוץ 13 על היורדים החדשים לפורטוגל).
17. בסופו של יום מדובר בקריסה של המושג לאום – המושגים המודרניים, רומנטיים ורציונליסטיים שבנו את הדבק הלאומי ואת הזהות הלאומית לא מסוגלים להדביק את פיסות היצרים הבהמיים לתודעה לאומית בעידן תקשורת ההמונים הסלולרית. המיידיות בלעה הכל:
“המהירות יוצרת אובייקטים טהורים. היא עצמה אובייקט טהור, מפני שהיא מוחקת את הקרקע ואת מראי המקום הטריטוריאליים, מפני שהיא מאיצה את משך הזמן על מנת לבטל אותו, מפני שהיא נעה מהר יותר מסיבתה שלה ומאיצה את הדרך על מנת לאיין אותה” (ז’. בודריאר, אמריקה, נק’ היעלמות, ע’ 17).
18. המסקנה מחלחלת פנימה והחוצה. נעה ונדה בריקוד סביב שכבה חברתית משמעותית וחזקה בישראל: המשכילה ביותר בתחומי דעת אקדמיים, העשירה ביותר, שבניה מחזיקים בכמות הגדולה ביותר של עמדות מפתח במשק הציבורי והפרטי. שכבה זאת מנוכרת לכל תוכן זהותי יהודי זולת פולקלור עממי במידה זעירה, שפה שהם לא בחרו לדבר בה ואותה הם יודעים על דרך השימוש התועלתני קצר הטווח. אין קוד רוחני לבני האליטה הישראלית אלא תרגום של קוד רוחני מארה”ב, קוד המדבר, אם נאמץ את הבחנתו של בודריאר את ארה”ב כמדבר משמעות.
19. מכאן הבנת הדברים המתרחשים סביבנו במהירות מסחררת: הנורמליזציה של זהות חדשה ‘אביזרית’ לחלוטין בתפיסתה את המציאות. זהו “הישראלי”.
20. ” ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. ‘אדם אחרון’ (על פי “המצאנו את האושר”, פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא”, מתוך ‘עזה כמיצג ראווה’, טל קופל, אתר “יהי”, העוסק בביטוי הפוליטי של האדם האחרון הנ”ל, של אנשי העולם החד-גוני (המונוכרומטים).
21. “אני לא רודף אנשים בגלל התפיסה הפוליטית או השייכות הלאומית שלהם, חס וחלילה” (ב. גנץ).
– אין לאום או תפיסה פוליטית מפרידים את עיסות הבשר האמריקאיות, את הקציצות הגנריות, את ה- McHumen שגנץ מייצג. כי מה זה משנה אם תומכים בחמאס או בפת”ח, ואף אם תומכים בפיגוע. מדובר בשייכות לאומית ותפיסה פוליטית ולכן גנץ מקבל בחיבוק אידיאי – ‘למרות כל זהותכם’, יאמר, ‘כולנו בני אדם’. הפסיכו-פתולוגיה של תודעה חיגרת עד כי איננה מבינה קיומן של תודעות עצמאיות מעוררת השתאות.
22. על-כן המערכת הקוגניטיבית תעמול על השטחת המציאות לפי הMcReality:
“הייתה לנו בעיה מבצעית שבה הג’יהאד האסלאמי מנסה לפגוע באזרחים ישראלים תושבי העוטף, וכשהוא יורה על טרקטור בקיבוץ שעובד בשדות הוא בכלל לא יודע אם זה מישהו מקיבוץ רעים או בדואי מרהט שנוהג את הטרקטור הזה. הוא יורה על מנת לפגוע באזרחים ישראלים ולזה אני לא אתן יד לעולם”.
השפה משמשת את ב. גנץ להסתיר את המציאות ולא לתאר אותה. כאן מאפיין בולט של השבוי בקונספציה על חשבון קליטת המציאות בידי חושיו. הרי זוהי תמצית המצאת המושג ‘ישראלי’ בלשון של אותם McHumen – הישראלי הוא הטשטוש הלשוני שמסתיר ומתיימר לאיין את ‘היהודי’. הדבר מגיע לידי אבסורד שכן מנסה גנץ לברוא ברית, שייכות וזהות עם אנשים אשר לא חתמו עמו על ברית, אין להם זהות משותפת ממשית עמו ואשר תחושת השייכות שלהם היא לאותו ג’יהדיסט מעבר לגדר במידה רבה יותר מאשר עמו, הגנרל הגוש דני בהווייתו והאמריקאי בתרבותו, אם תרצו, המנסה להביט על הערבים כMcKebab. הוא לא מסוגל לחשוב את היריב לו בכלים שנתפסים על ידו, אם בכלל נתפסים, כארכאיים.
23. את המדינאות האביזרית, את הMcDiplomacy של אותה קבוצה חברתית ניתן לאפיין בפתרונות נוסח גנץ: “ולכן אני חושב שהצעדים של צמצום הסכסוך, הגברת המשילות הפלסטינית, חיזוק הכלכלה לשני הצדדים, יהוו תשתית טובה לפתרון קבע בהמשך”. כל פתרון מתחיל ונגמר בכלכלה. גם ‘צמצום הסכסוך’ בו מדובר בנסיגה של היהודים המתכחשים לעצמם לטובת הצד השני. הצד השני מוצב גם הוא בעין הבלתי-מזויינת של האדם האחרון הנ”ל: “מה שאני יכול לקוות זה שכמה שיותר אזרחים ישראלים יראו שזו המדינה שלהם. הם צריכים ללכת להצביע. מבחינתי שינהרו לקלפיות. הם אזרחי מדינת ישראל. שיקחו אחריות שילכו להצביע, מה שהם בוחרים”. הם ‘אזרחים ישראלים’ וכך מנסה גנץ ליישם מבט קולוניאלי על הערבי-מוסלמי-פלסטיני. הוא ‘אזרח ישראלי’ ובכך הוא בעצם ‘אחר שהוא אני’ ו’אני’ זה ‘אנחנו’ צרכנ . גנץ מתייחס לערביי ישראל כאילו גם הם McHumen בגירסה הלוקלית – תושבי הכפר הגלובלי הכמהים למחיקת כל עבר וקהילה למען צריכה וחווייה.
24. לגנץ 13 מנדטים בסקרים – כ-12% מקולות הציבור היהודי. אין סיבה לחשוב שמצביעי יאיר לפיד, מירב מיכאלי ומר”ץ חושבים באופן שונה רדיקלית ומכאן קרוב למחצית הציבור היהודי. יש יסוד להניח שגם חלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד, בעיקר בקצה הספקטרום הליברלי גם הם שם. וכך יש לנו עדות, מחקר דעת קהל, החושף שסדר גודל של 55-60 אחוזים מהציבור היהודי חושבים שהמציאות היא סניף מקדונלדס והערבים רק מבקשים מנה של מק-קבב. אולם כל אלה הינם לווין של השכבה ההגמונית.
25. אין לחמוק מן המסקנה שהשכבה החברתית הנ”ל, מבחינה קולטורית מנוכרת לקיום הישראלי-יהודי במידה הולכת וגוברת מבחינת זמן היסטורי שהולך ונעלם ומרחב שהולך ונמחק. מדובר ב’דימום’ מתמשך מן העם היהודי לגלות ולהתבוללות שכן מדובר למעשה בהלך רוח פילוסופי ואידיאולוגי פנוי המתמלא פעם אחר פעם בתוכן אידיאולוגי אינטלקטואלי וקולטורי הגמוני המושל בכיפה בעת נתונה.
26. השוני נעוץ בהאצת המהירות: הקישוריות, טכנולוגיות התקשורת והתחבורה וכל אלה מאפשרים לבעלי אישיות ותודעה כזאת ליישם את התנכרותם בצורה קלה ומהירה. מבנה האישיות הופך זאת לציווי מוסרי.
27. חלום הדורות מת. ההווה בולע כל זמן אחר, ‘המייד’ בולע כל תהליך, החומרנות הבוטה בולעת כל ‘ערך’ שאיננו נקוב בחומר ‘העולם’ ובעצם א-מרחב בולע כל ארץ ומרחב ממשי. הסיפור תם, אנו לא אנו אלא ‘הם’ אמריקאי בתוספת רוטב ברביקיו.

לצפייה ביצירה

י״ח באב ה׳תשפ״ב (15 באוגוסט 2022)

טור > עזה כמיצג ראווה

טל קופל

“”המלחמה מתחסלת במבחן הטכנולוגי, ולאמריקנים היא [מלחמת ויאטנם – ט.ק] הייתה בראש ובראשונה: מתקן ניסויים, שטח רחב ידיים לניסוי כלי הנשק שלהם, שיטותיהם ועוצמתם”. ז’אן בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 61.

“הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים”. גי דיבור – חברת הראווה, 4, ע’ 3.

1. חומה שחורה או עופרת מגן, צוק קיץ וגשמי איתן, מבצע גשם חם או חורף ראשון, חץ השחר או עלות השחור. מבצעי צה”ל ברצועה מתערבבים זה בזה כהתערבבות סוגים שונים של דיווחי החדשות אודותם. הם ריטואליים, בעלי מספר תבניות ריתמוס קבועות כגון חיסול-תגובה-חיסול פחות-תגובה-חיסול פחות-מו”מ-הפסקת אש-הפרתה בדרך זו או אחרת ואז שמירתה-מו”מ על שיקום-שיקום-הכנסה לחמאס-שקט כלכלי-עילה למבצע- וחוזר חלילה.

2. מבצעים אלה פועלים על הציבור הישראלי, ואתמקד בו שכן הציבור הפלסטיני הוא מושא לדיון עומק נפרד, כמערכת של מיצגי ראווה. לכן אני טוען שההישג המהותי של המבצע האחרון בעזה נמצא בתמהיל בין שמירת תרבות הצריכה, שירות המיתולוגיה הטכנולוגית וחיזוק פולחן הטכנולוגיה, חיזוק הקונצנזוס ברצף רהבתני של תמונות וכמו-הישגים במטרה להמשיך את הסדר האינסופי של ה’אין’ המתחזה למדינה יהודית, חברה מערבית וכולי.

3. אינני טוען בעד הצד הערבי או נגד הצורך במבצע אלים אלא מבקש להציג את ההיבט הסמוי לרובד הצבאי-פוליטי הגלוי כמכניס את השפה המציגה והממסגרת את המבצע לתחום ה’ממשי’, להלן מנגנון יצירת הממשי לפי בודריאר המגדיר מחדש כל סימולציה של מציאות כמציאות.

4. מתוך כך אני טוען שמיצג הראווה או ‘הספקטקל’ בלע”ז, של המלחמה, יורש את המלחמה שכל שנותר ממנה הוא אפקט קולי, במרחב החורג מרדיוס אשקלון. המיצג משודר על ידי דובר צה”ל באינטנסיביות כסרטוני פגיעה, ומוטב שיהיו ‘ראוותניים’ ככל שניתן – דרך החלון ומעלה בקומה. בכך הנצחון הופך להיות אחר מהישגים מדיניים ודיפלומטיים, רשת צפופה של דימויים שמרכיבים עבור הישראלי מראית עין של הצלחה ונצחון (גם אם ישנם נצחון והצלחה ממשיים).

5. כאן חייבים להתייחס לשינוי שחל בהגדרת המושגים ובעיצובם מחדש בתודעת ‘צרכני האינפורמציה’ במדיומים השונים:

א. המציאות הצבאית מיוצאת כמיקור חוץ מן הטנק והלוחם אל מסך המחשב ומצלמת המזל”ט, על הטיל הנישא אל המטרה שכבר לא יכול לספק את הצופה שכן רגע ההתממשות – הפיצוץ – נעדר, אין מדובר בהצצה נוסח אגדת ‘טום המציץ’ (אשר הציץ בליידי גודייבה ברחובות קובנטרי והתעוור) כי אם ‘פורנו טום’, וכך כמו אקט פורנוגרפי מוחלף בספקטקל של המזל”ט ‘המציץ במלוא האירוע בלא להיענש’, בניגוד לטיל הוא חוזר לבסיסו. המצלמה שלו לא מביאה לסיפוק את הצופה אלא מאפשרת אינספור סיפוקים.

ב. “מכאן ואילך, כל מעשי השוד, חטיפות המטוסים וכו’, הם מעין מעשי סימולציות במובן זה שהם כתובים מראש בפענוח ובתזמור הוירטואליים שהמדיה מפעילה, מוטרמים בבימוי שלהם ובתוצאותיהם האפשריות”(בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 27). הצפייה במהלך ההפצצות, במסכי אמצעי ראיית הלילה המציגים תמונות מטושטשות ופיצוצים שהנם דימוי יותר מאשר מציאות, יוצרת מערך של ציפיות עד רמת הנוירונים. הצופה בבית, ספון בחרדה שכוהני המדיה, פרשני הבטחון, שותלים לפי דף בימוי, חווים התרה של המצב באמצעות חורבן קר המחליף את להט הדם הדיוניסי שהיה בעבר.

ג.השלב הסופי בריטואל הוא השלב הכלכלי שלמעשה הוא המנוע והמניע. כמו שבודריאר תיאר כ”הפיכות ההרס והייצור” עיקר התהליך הוא בצימצום הפגיעה בייצור ובצריכה בישראל וסופו בשאלות של העברת כספים לשם ‘שיקום הרצועה’, שם קוד לכך שהחמאס וישראל, בלא יכולת לחמוק מכך, מתשמשים במבצעים כאמצעי ייצור – החמאס מייצר כסף ומכאן גם שליטה, ישראל מייצרת רהב טכנולוגי ואשליית בטחון להמון החרדתי הצפון בין מקלט לספת הפסיכיאטר.

6. במובן מסויים, אני אעלה שאלה מתריסה, קנוניה דלת-הוכחות אך רבת שאלות: נניח שמערכת הבטחון הדליפה ‘התרעה’ שלא הייתה קיימת מתוך צורך מדומיין או אמיתי לתקוף? האם הריטואל הזה כולו היה נמשך? התשובה חיובית בוודאי וההבנה שמדובר בסכימה פסיכולוגית המונית ולמעשה במערכת שזקוקה ליצירת חרדה אחת לזמן קצוב.

7. אתה, צופה יקר, חרד, והספה-מסך-התרעה הם הפסיכולוג (עד לרמת הפיסיולוגיה) אולם כאן אנו נמצאים בבליץ רב מערכתי של מדיום אדוק, פלאפון, טלוויזיה. מדובר במוסד משוגעים, מוסד סגור, מדובר בפסיכיאטריה של רקטות וטילים מונחים במקום כדורים ושיחות.

8. אם החץ הוא שלוחה של היד והזרוע, אזי הרובה הוא שלוחה של העין והשן…” (מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, כלי נשק מלחמת האייקונות, ע’ 408). ובכן אנו רואים עליה של כוהנים חדשים – מתווכי הסרטונים אשר שירותם הוא תיעוד ומעקב, אנשים שמחברים את היד והעין ככלי הנשק שמושלך על האויב.

9. פולחן הטכנולוגיה הוא ההשחתה של כל פריזמת החיים ההומניסטית לידי הישג הטכנולוגיה. ובמקרה דנן, המיצג מקבל ממד של פולחן טכנולוגי המספק את בעל הפטישיזם הטכנולוגי או ‘הטכנופיל’.

10. הביטוי האידיאלי הוא היות הנשק המדוייק הרחבה שלמעשה הנה וירטואלית-יותר-מאשר-גשמית של העין ותשומת הלב. או בלשון אחרת, את “השן” של הרובה אליבא דמקלוהן ירשה תשומת הלב, אותו מושא נשגב של עידן ריבוי המידע. התקשורת עם הפלסטיני היא תקשורת של תשומת לב נדירה לה זוכה המחבל מקצה חוד חודה של מכונת הצריכה – מדינת ישראל.

11. במקרה זה מדובר בראוות-טכנולוגיה. התקשורת עם הפלסטיני בעזה היא תקשורת של טכנולוגיה והשמדה אולם היא במהותה תקשורת של חברה מבוזרת וירטואלית עם חברה מרחבית (הקיימת במרחב הפיסי בצורה העמוקה של המושג תרבות).

12. יש הטוענים שהעזתים אינם אלא ניצבים, עובדי במה או דמויות-שאינן-אדם במשחק מחשב המוני “פגע במטרה” או “שגר ושכח”.

13. גם לטענתי, בעבור הישראלי, מדובר בדבר-מה אחר מתקשורת, לטענתי מדובר במימוש של פולחן. הצפייה בסרטונים היא מיצג ראווה, המאפשר לתקשר בינות כולנו את העובדה שהאוייב הופך לדימוי (וכאן פרעות בתוך ישראל כנקמת המרחב בידי הפלסטיני) ואנו משמידים את הדימוי, עם כל פגיעה אנחנו ניצחנו בכך שיש לנו את הטכנולוגיה העדיפה. למן הרגע הראשון שהטיל המדוייק פוגע ועד לרקטה הפרימטיבית האחרונה שכיפת ברזל מיירטת. למן התמונה של הפצצות הענק בעזה לעומת הנחות והחיגר, התמונות של ירי הרקטות מעזה.

14. במובן מה אנו חשים עצמנו חצאי-אלים, Demi-God, המביטים בהישגים קולקטיביים המנוסחים בהומניסטית רהוטה (טכנולוגיה).

15. בכך יש מעשה של פולחן עמוק ההופך את הטכנולוגיה בו-זמנית למושא ולנשאית התפילה. התפילה היא ‘שקט’ למען המשך ראווה וצריכה הטכנולוגיה היא ההישג הקדוש שאסור לבקר. הדימוי של ‘מחלל השקט’ מושמד על ידי ‘מחולל השקט’ הצבאי-טכנו-ויזואלי. גיבוריו הם הטכנו-מנצחים: “לוחם הסייבר”, “מכווינת מזל”ט” ועוד אשר ירשו את לוחם הסיירת, כל שכן חללי המאבק נוסח מיתוס ההספד של משה דיין לרועי רוטברג.

16. בהיבט הנ”ל כתב ניל פוסטמן על הטכנופילין, המרחב או החברה שפולחן הטכנולוגיה מפגיש אותה עם טכנולוגיות מידע בצורה בלתי אמצעית וללא בקרה. מפגש של התנגשות. אנו צריכים את ראוות החיסול, סליחה סיכול, על מנת לחוש ממשות לתיאולוגיה הטכנולוגית של עולמנו. יש כאן מפגש ארוטי-ממש של יצירה לשם חיסול. אין זה יוצא דופן בהיסטוריה לראות קדושה בכלי נשק.

17. אעפ”כ, הכשל נמצא אף בלשונות הרבים: “אז מה עושים עם עזה?”. דבר המבטא את תחושת המאס מהריטואלים האינסופיים עם עזה ולמעשה מדמה סוג של ‘שיבה נצחית’ ותסכול יהודי למולה.

18. האמונה הדמוקרטית מתפתחת באמצעות שלושה תהליכים עמוקים ששינו את התרבות הציונית מן היסוד ויצרו את השילוש הקדוש – קפיטליזם, דמוקרטיה, גלובליזם…” (עוז אלמוג, פרידה משרוליק, מבוא, ע’ 26. לפיד הוא הנציג הרשמי הראשון מבחינה אלקטורלית של המעמד שאימץ במלואה את האמונה הדמוקרטית בשנות התשעים. גם מצביעי ליכוד רבים אימצו אמונה זאת אולם כגל שני, משמע רק כהד לאלה שאימצו אותן בראשיתן.

19. אימוץ הנחות יסוד אלה מציב את המאבק בעזה בסתירה: הצריכה מצריכה שקט מלחמתי, הדמוקרטיה והגלובליזם כופים עלינו לראות את היריב כ’אזרח עולם’ ובכך הוא שווה מעמד לנו ולעמנו. אין יותר מדרג בסיסי בין אויב וידיד, ואף לא בין אויב ו’אני’ שכן כולנו ‘אני’ ביקום האטומים האינדיבידואלים הצרכני. ובעצם, נסיון נפל (שכן יריבות ו’אחרות’ הנן מצבי תודעה מובנים) לבטל את הממשי-פוליטי האלים.

20. מכאן המבצעים מוגבלים במערכת אתית שמהותה סותרת לעתים: סיום מהיר ככל הניתן של הלחימה בתוצאות נמוכות ככל הניתן של הרוגים מכל הצדדים, ועל בסיס ‘הוגנות’ של מצב כך שאין שום שינוי מהותי במצב שנתפס כהוגן במקרה הטוב וכמוטה לטובת הכוח הטכנולוגי החזק. קרי דימוי התיעוש והצריכה הישראלי למול דימוי עץ הזית המרחבי הפלסטיני.

21. מכאן הבנת הנסיון המשותף ללפיד ולנתניהו, אשר שניהם ‘דמוקרטים’ בלשונו של אלמוג יותר מאשר הם יהודים. קרי זהותם האישית ותפיסתם האידיאלית את העתיד וההווה כולה ‘דמוקרטית’ ומיעוטה עד ביטולה ‘יהודית’. לכן המבצעים נראים זהים (זולת הסיקור שלהם) והתוצאות דומות להפליא. לא בכדי רצה לפיד ‘מיליון עובדים בהייטק’ מתוך אחדות וגיוס המערכות כולן לטובת מיצג הראווה הטכנולוגי. מכאן הבנת המבצע בעזה כקולואנילזים תרבותי ולא כמאבק לאומי. לשון אחרת, הסבבים מול החמאס או הג’יהאד, להוציא המציאות הגיאופוליטית שלהם, הנם קולוניאליזם תרבותי מתמשך בדמות מלחמה-שיקום.

22. אין שום היבט רלוונטי לשרידות הלאומית לאורך זמן או להגשמה לאומית שכן אלה זרים לבעל האמונה הדמוקרטית או לחברה הטכנופילית. אלה מעצם מהותם זרים למרחב הלאומי או הדתי-מסורתי (יהודי או מוסלמי). מכאן הבנה מחדש של התהליך הלוחמתי כמלחמה של אליטה מצומצמת בחברה הישראלית בהנהגה פוליטית מצומצמת בחברה הפלסטינית. בלא שום קשר לשאיפות הלאומיות או הדתיות של שני הצדדים. ההמון השייך ל’זמן’ ו’מרחב’ אחר עד רמת התודעה נמצא במקרים הללו בזירות הפגיעה, הפציעה או התקיפה, אך הוא איננו רלוונטי בין אם יתמוך או יתנגד. במובן הנ”ל אירונית הפגנה נגד המלחמה בישראל שכן היא אחד עם הפגנה בעד המלחמה בישראל, כנ”ל בעזה.

23. העמדות של ההמונים הנן הדים לאייקונות שאמצעי תקשורת ההמונים דורשות לשרת אותן ולסגוד להן. אכן נראה קונצנזוס בעת המאבק אולם מהו הקונצנזוס זולת תגובה ביולוגית-פיסיולוגית של אורגניזם במצוקה (בקנה מידה רחב-שבטי או יחיד). אתם לא בעלי עמדה בעד או נגד אלא לכל היותר הד לתגובה קולקטיבית בעד או נגד. אתם פסיכוזה או ניורוזה, רפלקס או קונפורמיזם של אליטות ספציפיות המנוכרות לאמונות שלכם, לצרכים שלכם זולת אלה שחופפים צרכים שלהן.

24. “קל לבנות כך חברה מעמדית עד מאוד: לפי הנגישות שיש לבני-אדם למערכות אביזרים, ולפי ידיעתם את השימוש בהן. אך המילה הרומית ‘ציביליזציה’ בנויה על המילה ‘ציביס’, אזרח, משמע אדם שקיבל על עצמו מחשבה חברתית מסוימת והוא עוזר לקיימה, ולפתחה, בלי כל קשר לאביזרים המצויים בביתו או בהישג ידו”(שלומית הראבן, טכנאים, טכנוקרטים, טכנוקרטינים, בתוך תסמונת דולסינאה עמ’ 189-190). כאן הבנת הביקורת שלי על מרחב התרבות היהודי כולו – הניכור המוחלט למהויות הללו הינו אחד ממכונני הזהות של הקבוצות החזקות ביותר בכל אחד משדות הקיום הישראלי: ביורוקרטי, אקדמי, כלכלי וטכנולוגי.

25. מכאן אנו מבינים לעומק את הערצת איש האביזר: הטייס, הטנקיסט וכיום הסייבריסט, התכניתן , התצפיתנית-מכווינת הנשק וכולי. הדבר חורג הרבה מן הצבא אל החברה או שמא זה להיפך. “מיליון עובדים בהייטק” זוהי סיסמה של אביזריסט, ולפיד ונתניהו דומים מאוד בהיבט הנ”ל. אין מכאן להביע עמדה נגד היי טק או טכנולוגיה כעקרון אלא תיאור של מצב קיים וביקורת על אנשים בהפכם מושאים חומריים אלה לתכלית.

26. באמירתו על ‘מיליון עובדים בהייטק’ יש אמירה מהותית על מדרג החברה. שכן ללפיד אין גישה חברתית של ‘ציביס’ זולת האמונה הדמוקרטית והפולחן הטכנולוגי. ארון הספרים היהודי המקפל בתוכו ציבליזציה שלמה באבולוציה בת אלף ושלוש מאות שנים של יצירה (מן המשנה עד השולחן ערוך כאשר המשנה מקפלת את כל בית שני בתוכה) זר לו. מהויות אורגניות כגון הלכה ומסורת זרים לו, הוא אף מנוכר להם. ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. ‘אדם אחרון’ (“המצאנו את האושר”, פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא).

27. מכאן הבנת המאבק בעזה כרגע של שפל במים הגדולים שמסתירים את הקרקע הגדולה עליה הכל עומד. היסודות נחשפים וגם הדמיון המייאש בין נתניהו ללפיד. נתניהו הוא בסה”כ השלב הקודם לשלב הנוכחי שלפיד מייצג. בהתאם גם פער הגילאים – פער של דור אחד של אוריינטציה טכנולוגית ושל מפגש בלתי-אמצעי עם אירועים מכוננים. נתניהו נפגש עם האמריקאיות של שנות השמונים ולפיד הוא האמריקאיות של שנות ה-2000. נתניהו קרוב יותר לרייגן כאייקונה ולפיד לאובמה.

28. העימות הנ”ל הוא עימות פנים ישראלי, ומהותו תקשורת בין האגו והאיד, בין החרדה-האורבת וה’אני’ המאוהב בעצמו בבליץ נרקיסיסטי. זהו מפגש של קבוצה חברתית הספוגה באהבה עצמית לא בריאה ופולחן הטכנולוגיה שלה, ובין הקבוצות הנמוכות הנזקקות לאישוש-עצמי שכן לא ניתן לחמוק מאי-ההלימה בין האליטה הנ”ל והפריפריות שלה. כל מהותה של החברה הישראלית, בניגוד לחברה היהודית, הוא הסתרה עצמית, הדחקה וחיקוי.

29. לכן לא תיתכן מלחמה ממשית אלא ‘מבצעים’ ותוצאותיהם יהיו אך ורק פרקי זמן לשימור הסטטוס קוו הלא הוא השיבה הנצחית של הטכנופיל הצרכן. של איש הראווה הזקוק למיצג נצחון יותר מאשר לנצחון ממשי. מיותר לציין שאדם זה מסוייג מכל מובן ריאליסטי של אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה או מדינאות. הוא לא מסוגל לתפוס מסגרות קיום אפשריות החורגות מהפרט ואת המסגרות הקיימות שחורגות מהפרט, כגון המדינה, הצבא וכולי, הוא ‘יאניש’ או ליתר דיוק יפשט כ’פרט’ ויעניק למסגרות רגשות ונטיות פשטניות ואנושיות.

30. פוזיטיבית, שינוי מחייב פריזמה אחרת, יש שיגידו משיחית החורגת אל מחוץ למודרני המתחזה לאל-זמני. המקום היחידי בו הראווה נמצאת תחת שליטה הוא האל-זמני היהודי ובכך הבנה גיאו אסטרטגית, גיאו-כרונו-פוליטית על פני מרחבי זמן עצומים ומסגרות החורגות מיכולת ‘הישראלי’ להבחין בקיומן. אכן זוהי קריאה למיסטי ולמיתי שביהודי. להירואי ולקדוש, לאלוקי – שכן האנושי לא ראוי ליחס מכבד. אך ורק לבוז. האנושי לכוד במסגרות הפולחן שתיארנו מעלה.

31. אחד מן השניים: או שהכל הנו שיבה נצחית של דימויים חסרי תוכן או כיוון במערכת אינפורמציה הסובלת מאינפלציה בת רבבות אחוזים, או שיש יסוד החורג ממנה אל הטרנסצדנטי (לשון אחרת, החייאת המטפיסיקה הדתית). בשני המקרים אני בוחר את האופציה היהודית שכן אם מדובר במצב כאוטי, תהומי וחסר כל כיוון-התחלה, תוחלת-תכלית, אין היררכיה בין הבחירות.

32. פתרון לעזה הוא למעשה הד או שיקוף של הפתרון שאנו יכולים למצוא לחזון, משמעות ותכלית קיומנו כחברה מודרנית-פרימטיבית במזה”ת במאה ה-21 על התפר בין מזרח ומערב – השיבה לשבטי-לאומי במודל היהודי. פרימטיביזם אם תרצו לקרוא לכך, המחובר לסדר ראשוני של סימולקרה או אף נוגע בממשי.

וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן (שופטים, ט”ז, פס’ ג’)

לצפייה ביצירה

התנתקות טכנולוגיה מלחמה ושלום מלחמת תרבות עזה