יוסי סוויד

פרחי תחילה

פִּרְחֵי טוֹן עוֹלִים

בַּאֲדָנִית רֵאשִׁית צְמִיחַת

לשרטט

מִתְאָר גָּאוּל

אל כָּל פְּנֵי שֶׁטַח נְקֻדּוֹת פְּרִיצַת

מִזְרָחֵנוּ

הַדְּקוּרוֹת הַמְעֻנּוֹת הַנֶּחְרָפוֹת

זָּבוֹת תְּנוּבוֹת שַׁדַּי

יָעַל חֵץ הַפֶּרַח תְּלוּל מַּסְלוּל

עַל גִּבְעוֹלוֹ הֶעָלוּל

יַּחַץ מֶרְחַב הֶחָלוּל

בְּאַפּוֹ מוֹסְדֵי אֶרֶץ פְּנִימָה יִקְדַּח וָמַעְלָה יִפְרֹץ

מֵעַל כּוֹתֶרֶת אֲפַרְפַּר יַפְרִיחַ

מְזַרַת הָאֵימָה

עַל פְּנֵי לוֹקְקֵי דָּמֵנוּ נִּדְהָמִים

תִּשְׁתַּקֵּף אַךְ הַפַּעַם הַזּוֹ – חֲרָדָה תְּמִימָה

טוֹן טוֹן טוֹן טוֹן אֵלּוּ פִּרְחֵי קֵּץ

פִּרְחֵי הַתְּחִלָּה

וּבָם יֵחָתֵם

מִי לְשֵׁבֶט מִי לַחֶסֶד

מִי לְרָעָב מִי חַיָּה

בָם יֵחָקֵק

הֲרֵי זֶהוּ יוֹם רִאשׁוֹן

לַהִיגְ'רָה הַשְּׁנִיָּה

קוֹמְמִיּוּת זֶה הבית הַמְּשֻׁלָּשׁ

רַב הַשֶּׁטַח

שֶׁל עָם מְלֻמָּד מִּלְחָמָה

וּבְמִטְבָּחוֹ הַנִּנְטָשׁ

יִשְׁפֹּת קְדֵרָתוֹ עַל גַּבֵּי אוֹתָהּ הַכִּירָה – הַבִּיטִי אִמָּא

נַמְשִׁיךְ מֵאוֹתָהּ

אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל עִזִּים – אוֹתוֹ שׁוֹק תְּרוּמָה.

מי זה בא

הוּ הָא מִי זֶה בָּא מֵעַזָּה חָמוּץ בְּגָדִים
הַדּוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחַ
מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ?
וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בַּגַּת?

פּוּרָה דָּרַכְתִּי בְּחָאן יוּנֶס
וָאֶרְמֹס בְּרַגְלִי רָפִיחַ
בְּאַפִּי קָדַחְתִּי גָ'בַּלְיָה
וָאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי
וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי

אֲנִי הוּא זֶה
מְדַבֵּר בִּצְדָקָה
שֶׁלֹּא לוֹמַר – צוֹוֵחַ
שֶׁלֹּא לִשְׁאֹג – צוֹרֵחַ
בְּבִגְדֵי שִׂמְחַת תּוֹרָה
נוֹטְפֵי יַיִן מַר
עַד כִּי אֵין צָחוֹר בָּם
הִנֵּה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא
וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

פרוזה

מרק של אמא – טור תגובה לטורו של ב. מיכאל "שבת עם שב"ח"

נשלחתי בידי המערכת לראיין את ב. מיכאל אודות טורו הסאטירי שפרסם ב"הארץ" "שבת עם שב"ח", שעורר לא מעט דיונים ופולמוס במדיה וברשתות החברתיות. להפתעתי גילתי אדם חביב מאד, בעל מאור פנים ומכניס אורחים. לדירתו התל־אביבית הצפופה נתקבלתי ממש כבן בית. מיכאל אף לא אחר להגיש כיבוד והניח על השולחן סיר מרק גדול וחם. "מרק של אמא" הוא הפטיר בנחת, ואני מצידי שמחתי לגלות עוד ניצוץ אנושי במי שנתפס בעיני עד כה כאויב מר ואף אכזר אל מול תפיסת עולמי הלאומית־דתית. פתחתי בשאלה נטרלית – "למה דווקא ב'"? "ב' זה שניים", הוא אמר. "שתי אמיתות, שני אלוהים, שתי ירושלים". "גם – שני סטדנרטים", הוספתי בחביבות, אך למשמע זאת לא חייך מיכאל ואף הרצין. "אבל באמת", שאלתי – "אתה הרי מעוניין שנפנה את כל יהודה ושמרון מיהודים, כשש-מאות אלף איש, ואילו בישראל אין לך כל בעיה שישארו על מכונם כל הישובים הערביים. האם זה אינו סטנדרט כפול"? מיכאל פתח את הסיר. ניחוחות חמימים התפשטו בחדר. תוך כדי בחישה הוא הסביר – "זהו לא סטנדרט כפול, מפני שהערבים הם בני אדם". "והיהודים"? הזדעקתי. "היהודים"? השיב, "תלוי היכן הם גרים ובמה הם מאמינים". מיכאל מזג לי קערה גדושה. "כלומר, יהודים דתיים החיים ביהודה ושומרון – הם לא בני אדם"? תמהתי. "אתה אמרת", הוא השיב ומזג קערה גם לעצמו. "אבל כיצד זה יתכן"? הקשתי – "הרי אתה עצמך בן למשפחה דתית, האם אמך ואביך אינם בני אדם"? ב. חייך לעצמו, העלה כף מרק מהביל מהקערה והחל נושף עליה. בין כך הפטיר "יהודים החיים על אדמה גזולה ומאמינים באמונות סרק משיחיות – אינם בני אדם בעיני. אגב – מדוע אינך אוכל"?. "סליחה על השאלה", נבוכתי "אבל, האם זה כשר"?, "כשר למהדרין"! מיכאל צהל. אצלי לא מכניסים למטבח שום גורם מן החי. "אה, תודה", נרגעתי והעלתי אף אני מרק בכפי. "וכשאתה אומר – לא בני אדם, למה בדיוק אתה מתכוון"? "אני מתכוון לכך במובן המילולי והפשוט ביותר – לא רק שהם לא משפחתי, הוריי, אחיי – לא רק שהם מוצאים מכלל משפחת האדם, אלא שמבחינתי הם בגדר דומם. כאבן שתוכל לעקור ולגלגל להיכן שתרצה". המרק הגבשושי נתקע קצת בגרוני למשמע דברי הבלע האלו, הרי אפילו הגרועים שבאויבי העם היהודי הגדירו את היהודים כ"תתי־אדם", בטח שלא – "דומם". מיכאל המשיך וסנט – "מי שמגרש מיליון פליטים מעל אדמתם ואז בוזז אותה לצרכיו, הוא לא בן אדם". ניסיתי להקשות "ומה לגבי מיליון וחצי פליטים יהודיים מארצות האיסלם שהשאירו שם את בתיהם ורכושם וקבעו מחדש את מגוריהם בארץ – האם הם לא מהווים משקל כנגד אותם פליטים"? "הם אולי יכלו", הטעים מיכאל וגמע מרקו בשקיקה מגורגרת, "אלא שאף הם – לא בני אדם". זה כבר היה יותר מידי בשבילי. "כל יהודי ארצות האסלם אינם בני אדם מבחינתך"? "לא אמרתי כולם" כעס ב. "אל תכניס מילים לפי. אבל רבים מהם אנשים מאמינים, מסורתיים, ורובם מצביעים בעד המשך האפרטהייד". בשלב זה נתקלתי בחתיכת עצם קטנה במרק, השתנקתי קלות, השתעלתי אותה החוצה ושאלתי – "רגע, ב., לא אמרת שהמרק ללא מוצרים מן החי"? "נכון מאד" הוא אמר. "כמו שאמרתי לך – "מרק של אמא". לא לגמרי הבנתי. "אמא שלי, כפי שאתה בעצמך אמרת – היא דתייה. והרי אמרתי לך שמבחינתי כל מי שמריח מדת, אינו בן אדם". "רגע רגע רגע" נרתעתי… "לא יכול להיות"… מיכאל חייך חיוך ציני ומבט זדוני ניצות בעיניו. "מה חשבת, שהרעיון על אכילת שב"ח הגיע משום מקום"? הוא שאל בלחש מחויך ומקפיא עצמות. הרגשתי תחושת כבס נוראית. המרק החמצמץ אדמדם שבלעתי החל עולה ומבעבע בקרביי. "ומה לגבי – לא תטוש תורת אימך? מוסר אביך? מסורת ישראל סבא"? "ניסיתי", הוא ענה, "לא עבד לי. החלטתי להקפיא את זה". "להקפיא את מה"? רטט של חולשה עבר בעצמותיי. "את שלושתם – אמא, אבא, סבא. גם אחים. אני מפשיר כל פעם קוביה למרק". "אתה לא רציני" ניסיתי לשכנע את עצמי, "אתה הרי סטיריקן, מחזאי – הכל אצלך בדימויים, לא"? מיכאל צחק ברעם "האמת היא שאם היינו נשארים רק בעולם הדימויים לא היינו מצליחים להזיז שום דבר בעולם. לפעמים אין ברירה. צריך להכניס את הידיים לבוץ – ולעשות מה שצריך לעשות". "ו… זה אומר"… שאלתי בחשש "זה אומר שלפעמים צריך לחתוך בבשר החי. אתה יודע שאחרי חטא העגל משה רבינו זעק 'מי לה' אלי' וציוה את הלויים לעבור במחנה ולשלוח יד איש באחיו. אני עוד זוכר זאת מבית הספר הדתי. אתה חושב שזה סתם היה דימוי"? "אה… לא…" עניתי המום והרגשתי את המרק עולה עוד שלב במעלה הגרון. "אין ברירה". המשיך מיכאל "אמא, אבא, אח, אחות – כולם כאן בצ'ולנט הזה שהכנתי לך. כל מי שדתי או מתנחל או שניהם. הכל כאן למען"… המשכתי אותו אני: "למען הנצחון הלאומי־דתי הפלסטיני"? "בדיוק"! הוא ענה. הו אז שטף מטורף של מרק אדמדם חמצמץ מבעבע פרץ מפי הישר על פניו של מארחי האדיב. הוא היה בהלם שכזה, פיו נפתח בתדהמה והוא רק בלע ובלע ובלע את שפך הקיא המהביל התוסס. בשלב מסוים כבר לא יכל ב. להכיל את הכמות, והקיא מילא את כל סביבותיו, מיכאל הלך ושקע תחת הזרם העכור הנוראי שרקח – עד שנעלם. קראתי בשמו כמה פעמים – "ב.? ב.? אתה כאן ב.? אני אחיך, אל תשכח"! אין קול ואין עונה. קינחתי את פי, עזבתי במהירות את דירתו, ואני מאד מקווה שלעולם לא אתקל יותר במרק עלילת הדמים המבאיש הזה, שרקח.

אסופת אורי זוהר

אני יפה

וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?

וַיֹּאמֶר אָנִי. יָפֶה בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד

מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ

וַיֹּאמֶר לוֹ מִי־אָתָּה?

וַיֹּאמֶר יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו

וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי?

וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצֵל וּגְבַהּ קוֹמָה

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ, בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי כִּי קָדוֹשׁ אָנִי

וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא.

וַיִּגַּשׁ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ

וַיֹּאמֶר אֵלָיו עַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ

וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ

אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ

וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ־יָיִן וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ, יָגֵל לִבָּם בַּה'

וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וַיִּיטַב בְּעֵינָיו

וַיְקַנְאֻהוּ כָּל־עֲצֵי־עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים, זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי־תֹאַר, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי

וַיִּשָּׁקֵהוּ

הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי

הִנְּךָ יָפֶה

אַף נָעִים

יוגה בתקוע

בְּשִׁעוּר יוֹגָה לִגְבָרִים

כִּתַּתְנוּ חַרְבוֹתֵינוּ

לִשְׁטִיחוֹנִים.

כְּנָפוֹנִים הִצְמַחְנוּ

וְקִפַּצְנוּ

וּבִזְקָנֵנוּ

צִיַּרְנוּ עִגּוּלִים.

מֻדְרָכִים גִּשַּׁשְׁנוּ

אַחַר חַלְלֵי תֻּמַּת הַגּוּף

וְחָשַׁשְׁנוּ

אִלּוּ הָיוּ הַקִּירוֹת שְׁקוּפִים

הָיוּ וַדַּאי צוֹחֲקִים

שְׁכֵנֵי הַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים.

כללי

חידוש הנבואה

כֵּיצַד לְחַדֵּשׁ אֶת הַנְּבוּאָה בְּשִׁבְעָה צְעָדִים קַלִּים?

טִיפִּים לוֹהֲטִים לְהַחְיָאַת הַתְּשׁוּקָה הַלְּאֻמִּית!

מָה מוֹלָדוֹת בֶּאֱמֶת רוֹצוֹת?

מָה בֶּאֱמֶת מְעַנְיֵן מְכוֹרָה?

שְׁמוֹנַת הַסּוֹדוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁל נְבִיאֵי הַזַּעַם.

לְמַד לִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ מִקְצוֹעָן!

אִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם רָדִיקָלִי, עֲשֵׂה זֹאת בְּעַצְמְךָ!

שִׁיטַת שִׁבְעַת הַשְּׁלַבִּים לִתְחִיַּת תַּרְבּוּת קְדוּמָה.

כֵּיצַד תִּכְבֹּשׁ כָּל טֵרִיטוֹרְיָה עִם מִשְׁפַּט פְּתִיחָה אֶחָד?

מַתְכּוֹן מְנַצֵּחַ לִזְעָקָה אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיסְטִית.

מַתְכּוֹן קַל לְהַרְגָּשַׁת הַיֵּשׁוּת הָרִבּוֹנִית לְאַחַר גָּלוּת מְמֻשֶּׁכֶת.

שָׁלוֹשׁ דְּרָכִים פְּשׁוּטוֹת לְוִתּוּר עַל חִבּוּק הַקּוֹנְצֶנְזוּס.

שִׁיטַת הַפֶּלֶא לְחִבּוּר קִינָה קָנוֹנִית.

נַסֵּה חִנָּם לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם – 'מְעוֹרֵר גְּבוּרוֹת עַם'.

שַׁלֵּם רַק אִם תִּהְיֶה מְרֻצֶּה – 'שֵׁבֶט הַבִּקֹּרֶת הַמְּדִינִית'.

שַׁלֵּם וְקַח – 'כִּסּוּפֵי הַר הַבַּיִת'.

חֲנֵה וְסַע – 'חֶרְפַּת הַמּוֹרִיָּה'.

לשמע צחוקך ירדתי

לְשֵׁמַע צְחוֹקְךָ יָרַדְתִּי
בֵּין שִׁנֵּי תְּכֵלֶת הַנּוֹגְסִים
בְּרוֹשֵׁי רֹאשׁ פִּנָּה.
לְבַקֵּשׁ יֶלֶד בֵּין
חֲרוּלִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
יָדְעָה דּוּמָם בּוֹלֶשֶׁת
דֶּרֶךְ בֶּגִין הַסְּלוּלָה.
הִיא אָסְפָה וְעוֹדֶנָּה אוֹסֶפֶת
צְעִירִי שַׁלְהֶבֶתְיָה.
מְבוֹאוֹתֶיךָ יַרְכִּינוּ צַמֶּרֶת –
הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן.
שֹׁבֶל פְּרוּרֵי עוּגִיַּת גְּבִינָה
נִגְרַס בְּסַהֲרוֹנֵי אַלְחֶלֶד.
הַהֶאֱמַנְתֶּם כִּי הוּא גֶּבֶר?
דַּע דָּם דַּע דָּם דַּע דָּם
יַצְהִירוּ חֲצוֹצְרוֹת הָעֶרֶב.
נְכוֹנוֹת לִקְרֹעַ נֶפֶשׁ
מֵעַל בְּשַׂר אֵם.
זוֹ הַדֶּרֶךְ פּוֹלִינָה
אַחֲרֵי שַׁוַארְמַה שֶׁמֶשׁ
יָמִינָה.
קַח אִתְּךָ צִיטְרוֹן
הַמְּסֻלָּק בְּהָאנְד-בְּרְנֵייִד
הָבֵא אוֹתוֹ לְאִמָּא
עַל בִּרְכֶּיהָ פּוֹל
פַּעַם אַחֲרוֹנָה
וְשׁוּבָה רֹאשׁ פִּנָּה.

נ.ב
שְלֵנְגֵל קָרָא לְךָ – אָחִי
אֵיפֹה אַתָּה, אֵיפֹה הוּא
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ
מִי שׁוֹמֵעַ, מִי נִזְכַּר
מִי מִכָּל הַגְּוַרְדְּיָה נִשְׁאַר?
זוּ סַכִּין בֵּין הַשִּׁנַּיִם
זֶהוּ לַהַב מַחְרֵשָׁה
פּוֹצֵעַ אֲדָמָה לִשְׁנַיִם
מַחְלִידִים, בְּתֵל-חַי.
מִי שִׁיבֶּר שִׁנָּיו בְּטַרְשֵׁי
רֹאשׁ פִּנָּה
מִי שָׁאַב הַמַּיִם
מִי דָּמוֹ סָעַר
מִי הִצִּית הָאֵשׁ
בְּקָמִין בֵּית כְּנֶסֶת
הַנּוֹשָׁן
קוֹרֵא וּמִתְאַנֵּחַ
וְזוֹעֵף בַּחֲצֵרוֹ הָרְמוּסָה
הַקָּשָׁה
קָשָׁה הִיא הֵשִׁיבָה
שְׂפַת מְהַגְּרִים לֹא תָּבִין אֶרֶץ
רַחֲשֵׁי חֲמֹל אֲדָמָה
תּוּתֵי עֵץ עַל גַּב נְמָלָה
שָׁא עֵינֶיךָ וּרְאֵה בֶּן יוֹסֵף
אֵיךְ תַּמּוּ דּוֹרוֹת הַאֵלִיָּהוּ
אֵיךְ לַהֶבֶת פִּינְחָס בָּאַפְּלִיקַצְיָה
אֵינֶנָּה מְסֻכֶּנֶת עוֹד
חַיָּל בּוֹכֶה
שֶׁאֵין לוֹ שׁוֹקוֹ
עֲסִיס אֲבַטִּיחַ בְּלִי גַּרְעִינִים עַל
חוּלְצָאוֹת בְּאַנְגְּלִית שֶׁל
יְלָדִים
קָפֶה בְּלִי קָפֶאִין
לֶחֶם בְּלִי קֶמַח
גַּם לְךָ מַגִּיעַ קוֹרְנְפְלֶקְס דֻּבּוֹנִים
בֶּן יוֹסֵף
נִתֵּן לְךָ כֻּלָּנוּ, קִינְדֵערְלָך שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
מְנַת יוֹמֵנוּ – פָלָאפֶל נְטוּל גְּלוּטֶן
וְסַבְּרֶס בְּלִי קוֹצִים.

הכל בסדק

אֵינִי מְעֻנְיָן לִבְדֹּק בְּהַר הַכֶּסֶף
לֹא מְעֻנְיָן בְּפּוֹלִיסַת טָעוּיוֹת אִטִּיּוֹת
אֲנִי בְּדִיּוּק צָף לִי עַל יַם תִּפְאֶרֶת
כָּךְ שֶׁלֹּא אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בַּשִּׂיחָה הַזֹּאת
וְלֹא, אֵינִי זָקוּק לְבִטּוּחַ מְשׁוֹרְרִים

הָרַעַם מִתְגַּלְגֵּל,
מִתְגּוֹלֶלֶת הַכּוֹתֶרֶת.
סָבַרְנוּ – הַגְזָמָה,
בָּנוּ לֹא תִּגַּע,
פָּטַרְנוּ בְּשׁוּם דָּבָר.

חָטַפְתִּי כָּזוֹ מַכָּה,
שֶׁנִּצְטָרַכְתִּי לְהַכְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה.
לְהוֹדוֹת,
שֶׁהָיָה זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל קֶסֶם,
שֶׁהָעִקָּר הַפְּרִישׁוּת,
שֶׁזֶּה רַק הַחוֹמֵל,

רַק הַגּוּף שֶׁחָטַף עַד הָעֶצֶב.
רַק הַנֶּפֶשׁ,
רַק הַנְּשָׁמָה,
עַד הָרֵישָׁא דְּלָא אִתְיְדַע,

אֲבָל – בַּכֶּתֶר,
בַּכֶּתֶר – הַכֹּל בְּסֶדֶק.

ו׳ באייר ה׳תש״פ (30.04.2020)

שירת הכתר: פואטיקה ישראלית בזמן מגפה – דבר העורך

מציאות חדשה נכפתה עלינו. העולם כולו האט את מהלכו עד שכמעט עצר מלכת, באופן שלא שיערנו בנפשנו שכלל ניתן. המרחב הציבורי שינה פניו מן הקצה אל הקצה. התא הפרטי והמשפחתי נבחן עד הקצה בלכידותו, וביכולתו לתפקד כיחידה סגורה ועצמאית לאורך זמן.
רבים מאיתנו מצאו עצמם מוגדרים כ"לא חיוניים", ומהלכי חיים רבים מאד, הוגדרו כ"מותרות".
בעת מעין זו, של צמצום אישי, חברתי וכלל עולמי, מתגלה – הכתר. מושא האדם המהווה את תמצית עיקרו, את החיוני ביותר עבורו, עליו לא יוותר.
לכן ועל כן, דוקא בעת שמחלת הכתר (הקורונה) מכתרת אותנו, בחרנו במערכת 'יהי', לבחון את החיוני, והבלתי ניתן לצמצום עבורנו – בעיני הרוח.
לפניכם מקבץ שירים של משוררים שנעתרו לאתגר ושלחו את שירתם תוך זמן מוגבל ביותר, שירת הזמן הזה, שירת הכתר.