משורר, סופר

יחזקאל נפשי

אודות

יחזקאל נפשי הוא משורר וסופר יהודי. משיריו וממאמריו תורגמו למספר שפות שונות. יחזקאל נפשי הינו איש תקשורת ומשמש כעורך תרבות. בין השאר הוא עורך את פינת השיר היומי בעיתון מעריב, וכמו כן את אירועי שירת הנורמן. בעברו היה בעל פינת שיר שבועית ברדיו ועורך תערוכות. פרסם עד כה כ-5 ספרים מתוכם שני ספרי שירה וספר פרוזה אחד.

פרוזה

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

יחזקאל נפשי

ואז הגיחה מישל לחיי. ולא כתבתי מאומה מזה למעלה משנה כי הייתי מאושר. ואף על ילדים

נדברנו, לכשנדברנו. והייתה היא כנערה קטנה שליבה נשבר והייתי אוסף את רסיסיו. ועל עצמי

חשבתי כאותם ילדים בני-תמותה אשר אוזרים אומץ וצומחים בשנתם, אט-אט הופכים גברים.

ותינינו אהבים על כביר-עיזים, למול אח מבוערת, במושב “אליפלט”. ולחשתי באוזנה: התדעי

מישקל’ה… כי מקום זה קרוי על שמו של בן-דוד, גדול מלכי ישראל בעת העתיקה… אומנם לא

מן האהובים היה… אך אומנם… מישל יקרה… התדעי…?!

וחדלתי מהילוכיי בלילות. לתור כך את הרחובות השוממים עם פנקסי. ולא שאלתי את עצמי

למות עוד, כי מצאתי דבר-מה שיש בו מעבר לעינוגי הגוף והתאווה, דבר-מה שהוא מעל לזמן

ולאבדון. משהו מן האור, מן הזך והמתוק. ברם, אין היגיון. אין היגיון לדבר. קיים אך הכאב הזה,

המסתנן לאט, בדוק הלילה, בשעות הצוהריים המאוחרות. וזהו מהות האבדון כולו. כך: אדם מסב

בביתו, בשעת צוהריים, קורא, ולפתע ההכרה הזו, כי הוא לבדו בעולם. אלו אשר ליבם נשבר

הם יודעים להאזין. אדם מאזין לפעימות ליבו בחדר הסגור, ליבו שבור, ובכל זאת, אין הוא חדל

מלפעום. כיצד זה ייתכן כלל? כיצד דבר-מה בקיום הזה ייתכן כלל? כך, להרף-עין.

עולה עתה בדעתי דבר-מה אותו קראתי בעבר בהיותי בגלבוע על אודות משה. “ובבא משה

לפני יהוה לדבר איתו, יסיר את-המסווה עד-צאתו”. עניין המסווה העסיק את דעתי משך עת

ממושכת, ומשך את תשומת-לבי. עתה, כמדומני, יודע אני במה מדובר. הכול בבחינת מסווה.

בני-אנוש בונים בתים, נלחמים, יוצאים לעמל יומם, רוכשים לחם וקלמנטינות, אצים ממקום

אחד למשנהו, ולבסוף מתים.

איש אינו יודע מאומה. איש אינו יודע דבר. אף לא החכם באדם.

וכן, בחדרך השמם, בקומה הרביעית, טיפין-טיפין, אתה מחל להבין כי נואשת דרכו של האדם

על הארץ. כך אתה מבין, סמוך לעשור הרביעי לחייך, כי אין תשועה על האדמה.

לצפייה ביצירה

שירה

פליאדות

יחזקאל נפשי

הוֹ נַעֲרָתִי הַיָּפָה

הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר

יוּעַם כּוֹכָבֵךְ עַל שְׁמֵי הָעֲלָטָה

בְּאֹדֶם חֶבְרוֹן

וּמִי יְכַנֵּךְ בְּשֵׁם

בְּעוֹד אַתְּ אֵינֵךְ

נֶעֱדֶרֶת בָּאֵימָה הַנִּצְחִית שֶׁאֵין לְבָאֲרָהּ בְּתֹכֶן

הוֹ נַעֲרָתִי, נַעֲרָתִי הַיָּפָה,

הַמַּקְסִימָה מִכָּל צִפּוֹר שִׁיר

דָּמֵךְ זָב עַתָּה בְּאוֹר רָקִיעַ

הִיא לָנָה עַל-גַּבֵּי הָעֵשֶׂב הַמְּטֻלָּל

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית

עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת אַךְ הִיא אֵינָהּ עוֹד

הַשּׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

עוֹרָהּ הָפַךְ שַׁיִשׁ חֲלָבִי

הִיא קָרָה

הִיא דּוֹמֶמֶת

הִיא אֵינָהּ

שׁוֹשַׁנִּים סְבִיב קַרְסֻלֶּיהָ

הָאַיָּלוֹת רוֹבְצוֹת עַתָּה בַּיַּרְקוֹן

הוֹד נְגִינָה אֵי-מִשָּׁם נִשְׁמָע בַּוָּאדִי

הַרְחֵק. מְפֹאָר.

נַעֲרַת הַנּוּפָרִים עוֹלָה עַתָּה מִן הַנָּהָר

דְּבַשׁ סָבִיב לָהּ דְּבַשׁ וְלִימוֹן

מַחְרֹזֶת מַחֲטֵי אֹרֶן עֲנוּדָה הִיא

תַּרְנְגוֹלִים מִן הַמֶּרְחָק

תֻּכִּים

מִן הָאֲדָמָה עוֹלָה עַתָּה הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת

נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה נַעֲרַת הַהַכָּרָה הָרַבָּה

אֵם הַשְּׁוָקִים

רְגָבִים סָבִיב לָהּ כְּשִׂמְלָה וְהִיא הַחַיָּה מִכֻּלָּן

פַּטְרוֹנִית הַנְּדִיבִים

כִּי הִיא הָאֲדָמָה

וְהִיא הַמֵּתָה מִכֻּלָּן כִּי הִיא הָאֲדָמָה

נַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי

שְׁתַּיִם הֵמָּה הַפּוֹסְעוֹת בַּגַּיְא

גְּבָרִים שׁוֹטְחִים לְרַגְלֵיהֶן:

סוֹכְנֵי-בִּטּוּחַ, רוֹ”חִים, מוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים.

בּוֹנֵי בָּתִּים וְסַפָּנִים, סַוָּרִים קְשֵׁי-יוֹם,

מְנַהֲלִים, רוֹכְלִים, בִּימָאִים שֶׁהֲזָיָה מְנַקֶּרֶת בְּמוֹחָם.

הֵן גּוֹמְעוֹת

דָּמָם אַךְ אֵינָן רָווֹת לְעוֹלָם

מוּסִיקָה נִשְׁמַעַת

צִין

הַמּוּסִיקָה הִנָּהּ בֵּדוּאִית

פֹּה וָשָׁם עֲרָבִית

עַתִּיקָה נִשְׁמַעַת

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר נַעֲרָה שֶׁל אוֹר

בּוֹאִי אֵלַי

אִמְרִי מָה שְׁמֵךְ

דַּבְּרִי אֵלַי

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְדַמִּים בְּנַפְשָׁם.

לֹא רָחֵל וְיַעֲקֹב, יְמִימָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.

דְּמָמָה עַל לֵיל הָאֹפֶל וְיַמָּה כַּבִּירָה גַּם.

זֶהוּ לַיְלָה עָמֹק. כָּחֹל.

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן. בִּרְכוֹת הַסַּעַר וְעִנּוּגֵי הַכּוֹכָבִים.

וְזֶה מְבֹאָר

שֶׁכֵּן חָכְמַת אָדָם כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת

שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם

וְהַתַּרְדֶּמֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבְלֵי הַזְּמַן

מוֹשֶׁכֶת הָלְאָה בְּסֶרֶן לְלֹא קֵץ

שָׁלוֹם לָהֶן, לְכֻלָּן.

אַטְלָס וּפְּלֵאיוֹנָה לֹא הָיוּ מְשַׁעֲרִים.

נַעֲרַת הָעֳפָרִים, אַיֵּךְ?

נַעֲרַת הָרְקִיעִים הַשְּׁמֵימִית, אַיֵּךְ?

הַנַּעֲרָה הַמְּשֻׁגַּעַת וְנַעֲרָה שֶׁל כְּאֵב

וְנַעֲרָה שֶׁל יֹפִי, הֵיכָן אַתֶּן?

נַעֲרָה שֶׁל אוֹר,

נַעֲרָתִי הַיָּפָה מִכָּל אֹמֶר, הֵיכָן אַתְּ?

דַּבְּרִי אֵלַי.

מֵעוֹלָם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי

לצפייה ביצירה

הארץ תרבות

יחזקאל נפשי

אדם צועד בשוך הלילה ממית את גופו ונשמתו ממריאה אל על

פליאדות

תגובות פייסבוק

Share