סופרת

יעל גידניאן

אודות

ילידת ירושלים, אמא לשתיים. מוסמכת לתואר שני בלימודי אסלאם ומזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית. יו”ר קהילות שרות פיוט וניגון. קרדיט צילום: עמית חי כהן

פרוזה

זוג יונים

יעל גידניאן

היא פקחה את העיניים בבת אחת והסתכלה סביב, בלי להניע את הראש, אוספת מידע על מצבה. היא מצאה שהיא בחדרה, קרני השמש הנעימות שחדרו בעד החלונות שידרו עליצות ונועם, אביב. מיששה את הכותונת העייפה, הציצה בשעון. סוף סוף סובבה ראשה ימינה כדי לאשר שהוא אינו במיטה.
“השם”, נאנחה בקול רם ולא יציב. הוא לא הופיע אבל העובדת הזרה כן. בוקר טוב, אמרה במבטאה המוזר ועזרה לסבתא להתיישב במיטה, הלבישה אותה בשמלה נקייה וסייעה לה בהתארגנות הבוקר. לאחר מכן הובילה אותה באיטיות אל פינת האוכל ושם הגישה לה תה חם. סבתא המתינה בחוסר עניין לארוחת הבוקר שלה ובינתיים כרסמה שקדים וצימוקים מאובקים שעמדו בקערה על השולחן. אחר כך קיבלה חביתה וקצת לחם עם גבינה, אכלה מה שאכלה ופנתה לעבר הספה הגדולה. כשכמעט הגיעה נזכרה פתאום, “טלפון”, אמרה ביובש לעובדת וזו הביאה את הטלפון האלחוטי והניחה על הספה, לצד עלוני שבת ישנים.
סבתא הסבה בכבדות על הספה הגדולה. “איי איי איי, השם”. היא הביטה מהחלון וראתה על גג הבניין הסמוך את חברותיה היונים. אגש להאכיל אותן, חשבה, וכשהביטה לכיוון החלון שלהן, נזכרה ונשארה לשבת. בחלון הזה האכילה במשך עשרות שנים יונים שמנות ונאמנות שהיו מגיעות כמה פעמים ביום לקבל את ארוחתן: שאריות של אורז פרסי משובח שנאסף מצלחות של ילדים, נכדים והרבה הרבה אורחים. כשהיו מגיעות הייתה מסדרת להן את האורז במגשים בחלון של המבואה ומתבוננת בהן אוכלות. היונים מצידן היו משאירות לה לעתים מנחת תודה, ביצה קטנה, והיא הייתה מכינה מזה חביתה לנכדים המסוקרנים.
היונים לא היו קליינטיות בלעדיות. היא עצמה עיניים והרהרה בימים אחרים, כאשר היו שניים. ביתם היה פתוח לכל אורח, ומי לא רצה להיכנס? במוצאי שבתות, הבית היה מתמלא פתאום אורחים. אחיה ואשתו, ילדיו והעובד שלו במכולת, שכן מטהראן שהיה בסביבה, השכנה מדירה 14, שני חברים מבית הכנסת ועוד ועוד, כל אלה בנוסף לילדים שעשו את השבת בביתם. הכיסאות היו מסודרים בין הספות, בסמוך לקירות הסלון, וכך היה נוצר מעגל גדול של אורחים, שלא הפסיקו להגיע. הוא היה יושב ומשוחח עם האורחים, מחייך את החיוך היפה שלו. היא הייתה עומדת במטבח, מקלפת פירות בחריצות ומסדרת את התקרובת בידיים מיומנות. הנכדים הצעירים היו מובילים לסלון קעריות עם צימוקים, שקדים, פירות טריים ודברי מתיקה מעשי ידיה, עוברים בין האורחים, אחד אחד לפי הסדר, ומשדלים אותם לטעום מהכול ולא להחסיר דבר.
“היו ימים…” אמרה לעצמה במרירות. את הקשר האמיץ עם היונים נאלצה להפסיק אחרי ששכנים מחו על הלכלוך בחלונותיהם. את הקשר איתו הפסיק מלאך המוות בכבודו ובעצמו. הילדים, הנכדים…? הוגיעה את מוחה. היא נטלה את הטלפון לידה וצלצלה למשרד של בכורה האהוב עליה, שאיתו שוחחה מדי בוקר. קול אישה בקע מהשפופרת. “אליהו?” שאלה משועשעת, ספק מוטרדת, “הוא יצא לפנסיה, הוא לא עובד פה כבר. תרשמי את המספר שלו, טוב?” היא רשמה את המספר. ואז הוסיפה לשבת, מבולבלת, הטלפון בידה. יונה אחת התקרבה לחלון הגדול בסלון, התיישבה באדנית הפרחים החרבה והציצה פנימה. “יונה, יונה”, זימרה לה סבתא בלצון, “איפה חבר שלך? יונה?” היא דימתה לחשוב שהיונה והיא חולקות גורל משותף. גם היא והוא היו פעם זוג יונים. למרות זאת נשארה לבד. היונה הביטה אנה ואנה, אחר התחפרה קצת בתוך האדנית.
כעבור זמן קצר הופיעה עוד אחת, הצטופפה איתה באדנית הצרה, עד שקשה היה להבחין בין כנפיהן. הן המריאו יחד ועפו הרחק משם. “איי איי איי”, אמרה סבתא, “איי איי איי”.

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal