משורר

מוטי ארליך

אודות

על חורבות קיבוץ בארי עומד רבי לוי יצחק מברדיטשב

עַכְשָׁו, רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב אוֹמֵר:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
אֲנִי עוֹמֵד שׁוּב בְּעוֹלָם חָרֵב שֶׁתַּחְתָּיו יְהוּדִים חֲרוּכִים,
שֶׁהַשֶּׁקֶט שֶׁל בֹּקֶר הַסְּתָו סִנְוְרָם
וְלֹא רָאוּ אֶת הָאוֹרְבִים לְנַפְשָׁם עַל קַו הַתֶּלֶם.

לֹא-לֹא,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
הִנְנִי מְמָאֵן,
שֶׁכֵּן הֲלֹא יֵלֵךְ מַהֲלַךְ הַדָּם בְּעַמִּי כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם.
וְאֶת מַסַּע הַצְּלָב יַחֲלִיף מַסַּע הַסַּהַר!
בִּכְדִי תַּחְשֹׁב כָּרָגִיל:
כְּשֵׁם שֶׁבָּאוּ קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ וֹורמׇיזַא מָגֶנְצָא וּשְׁפֵּירָא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם
וְלֹא הֵמִירוּ דָּתָם לַשְּׁתִי וְלָעֶרֶב,
וְלֹא זַעֲקוּ בִּקְרִיאָתוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם: “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”
וְלֹא שָׁאֲלוּ כְּצָבָא בְּצָרָה: “אֵי-אֵי הַמַּצְבִּיא?” –
כָּךְ יַעֲלוּ בְּעָשָׁן הַשָּׁמַיְמָה קְהִלּוֹת נִיר-עוֹז, חוֹלִית וּכְפַר-עַזָּה
וּכְדַרְכָּם בַּגָּלוּת כָּךְ דַּרְכָּם בְּאַרְצָם.
יְהוּדִים שׁוֹתְקִים הֵם בְּבֵיתָם וּבְצֵאתָם.
וּשְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה יִקְבְּרוּ אֶת מֵתֵיהֶם בִּדְמָמָה
בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת דָּם יְקַבְּלוּ אֶת דִּינְךָ בְּהַכְנָעָה,
וְלֹא יְהַרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.

טָאטֶענְיוּ!
כַּמָּה אֻמּוֹת בָּעוֹלָם!
בַּבְלִיִּים, פַּרְסִיִּים, אֲדוֹמִיִּים.
אוֹן דִּי רוּסלֶענדֶר וָואס זָאגְן?
דִּי דֵייטשׁלֶענדֶער?
דַּי עֶנְגְּלְענֶדֶער?
אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם!!!???
אוּן אִיך, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּערְדִיטְשֶׁעב זָאג:
לֹא-לֹא!
הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים.
לֹא נִכָּנֵס הַשָּׁמַיְמָה דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי הַחֶרְפָּה.
לֹא נִשְׁכָּב לֵרָקֵב בְּתַלְמֵי אַרְצֵנוּ כִּבְעַרְבוֹת שֶׁלֶג גּוֹיִים.
וְגִבְעַת גְּוִיּוֹת לֹא נִרְאֶה בְּאַרְצֵנוּ כְּבִשְׂדוֹת קֶטֶל סְלָאב.
אָנוּ דּוֹרְשִׁים נֶצַח-בְּגוּף נֶצַח-בְּאֶרֶץ,
נֶצַח בְּנַחַל-עוֹז
נוֹשְׂאִים אֶת שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים עַל כְּתֵפֵנוּ הַמּוּצָקוֹת.

אוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ:
אַתֶּם פְּטוּרֵי-צִיּוֹן!
אִתְּכֶם הַצְּדָקָה וְלִי בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְדָם-בְּנֵיכֶם-הָאֲהוּבִים.
טוֹבִים מִכֶּם לְאַדְמָתִי – לֹא יִהְיוּ עוֹד.
לְכוּ בַּגַּי וּפִשְׁטוּ בַּמִּישׁוֹר הַטּוֹב.
וּרְאוּ:
מָה נָאָה גָּלוּת זוֹ,
מָה נוֹצֶצֶת גּוֹלָה זוֹ.
אַל תְּצַוּוּ עוֹד לִבְנֵיכֶם אֶת כּוֹבַע הַפְּלָדָה וְלוֹעַ הַתּוֹתָח,
וְעֵץ בַּל תִּטְּעוּ וּבַיִת לֹא תִּבְנוּ.
לִמְּדוּ מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת הַטּוֹב וְהָרַע
וְעָשׂוּ בְּמֶרְחֲבֵי הָעוֹלָם כְּבֵיתְכֶם.

וְלִי, לֵוִי יִצְחָק מִבִּרְדִּיטשֶׁב, וַדַּאי יִהְיֶה כֹּה עָצוּב
עַד-אֵין-דּוֹמֶה לְעָצְבִּי:
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד קְדֻשַּׁת צְפִירַת יוֹם זִכָּרוֹן לִקְדוֹשֵׁי שְׁמֶךָ,
וְדֶגֶל הַפַּסִּים וְהַמָּגֵן לֹא יִתְנַפְנֵף עוֹד בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ גּוֹלָה,
שֶׁיֶּחְדַּל זֶמֶר עִבְרִי בָּעוֹלָם.
שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ עוֹד עֶלֶם עִבְרִי אֶת מַדָּיו הַקְּדוֹשִׁים
וְחַיָּל יְהוּדִי לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד בְּרוֹבֶה לְשִׁמְךָ.
שֶׁבִּכְדִי נִגַּר דָּם חֲיָלִים,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

אַתָּה לֹא רָגִיל שֶׁיְּהוּדִי קָם וְתוֹבֵעַ
אַתָּה רָגִיל לִשְׁבָחָיו, לְסִלְסוּל נִגּוּנָיו.
אַתָּה רָגִיל לִרְאוֹתוֹ נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו בְּדֶמַע, בְּטִיף דָּם.
אֲבָל עַכְשָׁו – לֹא אֶתֵּן.
הֵן נִשְׁבַּעְנוּ כֻּלָּנוּ
“לְעוֹלָם, לֹא עוֹד!”
לֹא-לֹא!
אִיךְ, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבְּעַרְדַּיטְשֶׁעב זָאג:
לֹא-לֹא!
הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים.
עֲנֵה!
הֵן יַמְשִׁיכוּ תְּמוּנוֹת גּוֹלָה בְּאַרְצְךָ הַקְּדוֹשָׁה?
וְשׁוּב יִשְׂרְדוּ אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה.
וְשַׁיָּרוֹת פְּלִיטִים יְרֻסְּסוּ בְּאֵשׁ מִקְלָעִים טְמֵאָה.
וְאִמָּהוֹת עַל בְּנוֹתֵיהֶן יִשָּׁבוּ לְהִטַּמֵּא בָּעוֹלָם עָרֵל וְאַכְזָר
וַעֲשַׁן הַכִּבְשָׁן יִתַּמֵּר הַשָּׁמַיְמָה נוֹשֵׂא בְּכִי תִּינוֹקוֹת?

וְאִם חָס וְחָלִילָה אַתָּה תֹּאמַר בָּזֶה:
כֵּן.
כִּשְׁטֹף יָם…
כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם
כְּבִימֵי גּוֹיִים.
וּכְמוֹ כַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל בַּאֲשֶׁר הוּא מִתְגַּלְגֵּל.
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: לֹא!
אִם, חָס וְחָלִילָה דְּבָרְךָ הוּא כָּזֶה,
אֲנִי אֶקְרַע קְרִיעָה בַּדֶּגֶל וּבַטַּלִּית וְזוֹ תְּהֵא קְרִיעָה בַּפָּרֹכֶת!
הָעָם יִפֶן עֹרֶף, יַט אֲשֶׁר יַט עִם קְהָלָיו.
הֵם יוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם מַדֵּי זַיִת קְרוּעִים, וְדֶגֶל בַּחֲצִי תֹּרֶן נְטוּשָׁה.
וְיָצְאוּ לְאָן אֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם הָרוּחַ.
לְבַּנְגְקוֹק, לְסַן-פְרַנְסִיסְקוֹ אוֹ לְמֶלְבּוֹרְן.

וַאֲנִי… אֲנִי אֵלֵךְ עִם הָעָם,
שֶׁמֵּאַנְתָּ לְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם וּמִנְחָתָם.
וַאֲלַמֵּד אֶת שְׂפָתַי לְשׁוֹן עַם זָר
וּשְׂפַת עֵבֶר לֹא תַּעֲלֶה עוֹד עַל לְשׁוֹנִי.
וְאֶת לִיגַת הַקִּיסוֹס אֲבַכֵּר עַל פְּנֵי בֵּית אֻלְפָּנְךָ.
וְאֶת שְׁמִי אַחֲלִיף לְשֵׁם לַעַז.
אֲנִי אֵלֵךְ עִם עָם זֶה!

וְאֶל מוּל דֶּגֶל הַפַּסִּים וְהַכּוֹכָבִים
שֶׁיְּהֵא הוּא לְדִגְלִי עָלַי אַהֲבָה.
בַּחֲצוֹת לַיְלָה אֵצֵא בְּעוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי.
וְאַבִּיט בַּשָּׁמַיִם וְכוֹכְבֵיהֶם כְּשֶׁהִבִּיט אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן
וְאֶלְחַשׁ אֶת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶת שִׁיר הַתִּקְוָה בִּלְחִישָׁה,
כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה.
וְאֶפֹּל עַל פָּנַי עַל אַדְמַת-עוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי,
וְאֶבְךְ-אֶבְךְ —
כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִבְכּוֹת לֵב.
הֲתֹאבֶה בְּכָךְ אֱלֹהֵי בַּר כּוֹכְבָא?
הֲתִקְצַר יָד אֵל בָּא בְּגֶשֶׁר הַגְּלִילִים מִמִּדְבַּר סִינַי
וְהִנְנוּ גַּם הַפַּעַם בְּקַו הַמָּעֻזִּים.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְיֵדָעוּ!
אֲנִי, לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב, דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבַת רָם!

חשוון תשפ”ד / ציון המושפלת

לצפייה ביצירה

מלחמת שמחת תורה עזה שואה