משוררת

מיכל פרי

אודות

נערה הולכת בשדות עפר

עַנְנֵי נוֹצָה נִמְתָּחִים וְרוּחַ חֲרִישִׁי
מְרַשְׁרֵשׁ לְתוֹךְ מְנִיפוֹת עַנְפֵי תָּמָר הַמִּשְׁתַּפְּלוֹת מַטָּה.
שְׁמֵי תְּכֵלֶת מְאִירִים זֹהַר בָּהִיר.

יְצוּרֵי הָאֲדָמָה מְקִיצִים מִשְּׁנָתָם מְחַפְּשִׂים אֹכֶל וּמָזוֹן.
אִישׁ זָקֵן הוֹלֵךְ לְאַט, הַצְּעִירִים שׁוֹעֲטִים בְּחֶדְוָה קָדִימָה.

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת מְזִיזָה אֶת דַּפֵּי הַסֵּפֶר.

אֵלּוּ הָעֲנָפִים הַנָּעִים
פְּרוּשִׂים כְּגַלֵּי יָם,
אֲנִי שָׁטָה אִתָּם, מְדַבֶּרֶת אֲלֵיהֶם,
נִרְדֶּמֶת עִם מַשַּׁב רוּחָם
וְאִתָּם מִתְעוֹרֶרֶת.

עֵצִים שׁוֹתִים מִדַּם הָאֲדָמָה.
תּוֹרִים הוֹמִים בְּתוֹךְ קוֹלוֹת הָרוּחַ.

עָלִים יְבֵשִׁים נוֹפְלִים לָאָרֶץ.
הָאֲוִיר חָשׁוּךְ וְהַקֹּר אוֹחֵז בָּעֲצָמוֹת.

הַטֶּבַע מְחַכֶּה לַסְּעָרָה הַמְבוֹשֶׁשֶׁת לָבוֹא.

טִפּוֹת גֶּשֶׁם בּוֹדְדוֹת מְטַפְטְפוֹת זִכְרוֹנוֹת נִדָּחִים
עַל מִדְרְכוֹת בֵּטוֹן אֲפֹרוֹת.

רַחֲשֵׁי בְּרִיאָה יוֹצְאִים וְחוֹזְרִים מֵהָאַיִן,
גַּלִּים גַּלִּים בְּתוֹךְ בְּרֵכַת עֲנָק נָעָה בְּתוֹךְ עַצְמָהּ אֶל עַצְמָהּ.

חוּטֵי בָּשָׂר קְשׁוּרִים בִּי,
זוֹ דְּמוּת הַשִּׁגָּעוֹן הַנּוֹכֵחַ בַּכֹּל.

הַמַּמָּשׁוּת, נִדְבָּךְ וְעוֹד נִדְבָּךְ מִסְתַּלֶּקֶת.

יַלְדָּה גּוּפָהּ שַׁבְרִירִי עֲטוּפָה מַרְבַד עֲנָנִים,
קְשׁוּרָה בְּכַבְלֵי-זְמַן אֶל עוֹלָם נְטוּל רַחֲמִים.

עַנְנֵי נְחֹשֶׁת שָׁטִים בִּשְׁמֵי תְּכֵלֶת.
מִטְרֵי אֵשׁ וְגָפְרִית נִתָּזִים מֵאֵינְסְפוֹר מְכוֹנוֹת מִלְחָמָה.

שְׁתִיקַת מֵתִים מְנַעְנַעַת אֶת הֶעָלִים.

יַלְדָּה צוֹחֶקֶת, מְשַׂחֶקֶת בְּתוֹךְ אֵפֶר.

עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת מִדַּרְדֶּרֶת בְּמוֹרַד הָרְחוֹב.
תִּינֹקֶת נְטוּשָׁה בַּעֲרִיסַת מוֹתָהּ.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה הוֹלֶכֶת בִּשְׂדוֹת עָפָר,
כֻּתֹּנֶת דַּקִּיקָה לְעוֹרָהּ,
מְלַקֶּטֶת פְּרָחִים אֶל חֵיקָהּ.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה מְשִׂיחָה אַהֲבָה,
עֵינֶיהָ אוֹסְפוֹת בְּכִי טִפָּה טִפָּה.

אֲנִי רוֹאָה נַעֲרָה בִּשְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת
וְכֶתֶר שֶׁמֶשׁ זוֹהֵר עַל רֹאשָׁהּ.

מִי בָּרָא חַיִּים, נָטַע כְּרָמִים, נָתַן יֹפִי וְצֶבַע
וּבְמֶרְכַּז הַשָּׁמַיִם הִצִּיב אֶת הָאֵשׁ בּוֹדֵדָה.

מִסְגֶּרֶת הַחַלּוֹן מִשְׁתַּקֶּפֶת כְּקֻבִּיַּת אוֹר, מוּטֶלֶת עַל הַקִּיר.
צְלָלִיּוֹת עָלִים מְרַקְּדוֹת בְּתוֹכָהּ,
נֶחֱלָשׁוֹת וּמִתְחַזְּקוֹת, מוֹפִיעוֹת וּמִתְפּוֹגְגוֹת.

כַּדּוּר אֵשׁ לוֹהֵט צָף בַּמִּזְרָח
וּפַסֵּי לֶהָבָה נִמְתָּחִים בָּאֹפֶק.

הַחַמָּה יוֹצֵאת מִנַּרְתִּיקָהּ, שׁוֹלַחַת
נְגוֹהוֹת חֲמִימִים, אוֹרָהּ מְסַנְוֵר.
יָרֹק זוֹהֵר מֵהֶעָלִים.

תְּמוּנַת הַצְּלָלִים נִמְחֶקֶת מֵהַקִּיר.

אָמַּן הַטֶּבַע הוּא זֶה הַיּוֹדֵעַ לְשַׂחֵק כִּרְצוֹנוֹ
בְּכָל צוּרָה, בְּכָל קַו, בְּכָל דְּמוּת,

הַמְקַבְּלִים אִישִׁיּוּת וְצִבְיוֹן
מִשֶּׁלָּהֶם אֶחָד אֶחָד.

אֲנִי עֲטוּיָה בִּגְלִימַת עוֹרִי הַסְּדוּקָה,

אוֹתָהּ לָקַח לִי שָׁנִים לְעַצֵּב
וַעֲדַיִן תּוֹפֶרֶת וּמַטְלִיאָה.

לְעוֹלָם לֹא אָקִיץ מֵהַחֲלוֹם

הוּא רַק יִתְפּוֹגֵג לַחֲלוֹם נוֹסָף,
לְעָנָן חֲסַר מַמָּשׁוּת

הַמַּעֲנִיק תְּחוּשַׁת מוּצָקוּת,

כְּמוֹ אוֹתָם גַּלֵּי יָרֹק צְפוּפִים
בִּפְרִיחַת אָבִיב.

לצפייה ביצירה