משורר, מסאי

מתנאל בוזגלו

אודות

חי בירוחם. כותב ומלמד פילוסופיה ומחשבה יהודית בבתי מדרש שונים.

צילום: אבישי יפרח

י״ג בכסלו ה׳תשפ״ג (7 בדצמבר 2022)

אם השמאל באמת היה מתנשא

מתנאל בוזגלו

השיח הימני בישראל מאשים את יריביו משמאל בהתנשאות וקשה שלא להבין מדוע. מחנה השמאל פעם אחר פעם מרים לו להנחתה ונראה שקשה לו מאוד להיאבק בתדמית הזאת. חומרי הגלם הזהותיים והתרבותיים של שני הצדדים לא באמת מאפשרים מסגרת פוליטית אחרת. זה לא רק עניין של עולם ערכים ואידיאולוגיה אלא גם ובעיקר של דימויים, היסטוריה פוליטית ושאלות מעמדיות. במובן זה שימוש נכון יותר יהיה מחנה המרכז-שמאל, שכן לא קווי המתאר האידיאולוגים הם הדבר הממשי אלא המרחב הזהותי. מי שיתבונן בתוצאות הבחירות האחרונות בפריפריה ובמרכז לא יוכל להתבלבל. התמיכה בגוש נתניהו מובהקת.

כבר לא מעט שנים שנעשים מאמצים (גם אם מזעריים) לחשב מסלול מחדש. לנסות לרכך את הדימוי הבעייתי שדבק באותו מחנה. ההפסדים הרבים במערכות הבחירות האחרונות מחייבים חשבון נפש. הסחורה הקיימת כבר הרבה מאוד זמן לא מוכרת ואין סיבה להניח שבאורח פלא היא תהפוך למבוקשת יותר. היטיב לתאר זאת יאיר גולן שבזמן מאבקו בזהבה גלאון על ראשות מרצ הוא טען שמרצ צריכה להשתחרר מהדימוי התל אביבי והסגור שלה. במילים אחרות – הגיע הזמן להיאבק בתדמית המתנשאת.

כוונותיו של יאיר גולן טובות ככל הנראה אך הניסיון להיאבק בתדמית הבעייתית לא יניב פירות. הבעיה האמיתית של השמאל איננה היותו מתנשא אלא דווקא העובדה שהוא לא באמת מתנשא. כדי להיאבק בצורה רצינית בתדמית הזאת השמאל צריך לעבור מאסתטיקה של התנשאות לאתיקה של התנשאות. מי שבאמת מתנשא איננו צריך להחצין זאת. אין לו שום סיבה לחפש אישור מבחוץ להיותו כזה. הוא מספיק בוגר כדי לוותר על ההתענגות האומללה שמספקים לו יחסי הכוח הברורים. הוא מבין בצורה עמוקה את יתרונו האיכותי ומבטא את עמדותיו הפוליטיות בצורה מתוחכמת ומעורפלת יותר.

כמה ימים לאחר הבחירות האחרונות נתקלתי בהתבטאות של אחד ממצביעי מרצ שטען כי לחלקים רחבים בחברה הישראלית אין את היכולת להבין חזון אידיאולוגי ומורכב כמו של מרצ. למקרא דבריו תהיתי לעצמי האם הוא מודע למתח הפוליטי העומד בבסיס טענתו. אם הם לא מסוגלים להכיל את אותו חזון מדוע בכלל לנסות להציע משהו כזה? קשה לי שלא להיזכר כאן בר’ נחמן ובאתגרים הפוליטיים והרוחניים שעמם התמודד בזמנו. בשלב מסוים בחייו הוא מבין שכוחה של הדרשה הולך ומתמעט וצו השעה הוא לספר סיפורי מעשיות. לטענתו, הסיפור מצליח להגיע למקומות שהדרשה מתקשה להגיע אליהם. הצורה המיתית של הסיפור מסוגלת להיכנס לליבו של האדם מכניסות צדדיות ומאזורים פחות מוארים. במובן זה האתגר הפוליטי מתמקם במרחבי התרגום. ביכולת לרווח את השפה ולזהות בה אפשרויות תקשורתיות מגוונות יותר.

נחזור לשאלת ההתנשאות. כדי שזאת תתאפשר נדרשות בראש ובראשונה מובחנות ונבדלות מחנאית. סימוני הגבול השונים הם אלה שמכוננים את היחסים הפוליטיים ככאלה. דומני כי הדרך היחידה שבה יוכל אותו מחנה לחדש את כוחו היא דווקא ביכולתו לטשטש את הגבולות הברורים. שימור הגבולות הקיימים הוא אינטרס של הצד הגדול והחזק יותר. הוא תמיד יכוון ללוחמה ישירה. במסגרת פוליטיקת המסמנים שלנו אין באמת פנאי לעצור ולשאול מהו התוכן הממלא את אותם מסמנים. התוצאה היא שיח חירשים. במובן זה מחנה המרכז-שמאל ימשיך להפסיד ככל הנראה אם לא יבין שתנאי מזג האוויר הפוליטיים אינם עומדים לטובתו. התאורטיקן הצרפתי מישל דה סרטו היה מציע לעבור מאסטרטגיה לטקטיקה. לצאת מהמרחב המובהק והמסודר של האסטרטגי לכיוון האין-מקום של הטקטי. לא להיאבק בחוקי המשחק שמציע הצד השני אלא דווקא לקבל אותם ולנסות לפעול בתוכם ומתוכם. לזהות רגעים חמקמקים בזמן ולייצר רווחים קצרים. לאורך הזמן, עם עבודה חכמה ויסודית, יהיה אפשר אולי לחזור ולהתמקם במרחבים ברורים ומובחנים.

דגש חשוב מאוד הוא שהמעבר מהתנשאות אסתטית לאתית איננו אפשרות פוליטית של השמאל בלבד. העובדה כי במצב העניינים הנוכחי הוא רלוונטי יותר לצד השמאלי במפה לא צריכה להטעות אותנו. היא לא שייכת למחנה מסוים אלא ביטוי לאפשרות אחרת של הוויה פוליטית. לשרטוט מחודש של השיח הפוליטי ובעיקר של היכולת לשכנע. הבעיה העמוקה בהתנשאות האסתטית איננה עצם ההתנשאות אלא העובדה שהיא מופיעה בגלוי. התנשאות אתית לעומת זאת מתפקדת תחת ההגיון של “מה שלא יודע אינו פוגע”. לא רק משום שיש כאן ממד של הסתרה אלא מפני שיש בינינו חוזה דמוקרטי לא כתוב המכונן את הסובייקטיביות הפוליטית שלנו כמרחב של הכרעה אוטונומית. לא התהליך הנפשי-פוליטי הוא העיקר אלא רגע ההכרעה.

המעבר לשדה האתי איננו מתבטא רק בטשטוש הגבולות אל מול האחר הפוליטי. מוקד נוסף ולא פחות חשוב הוא הסובייקט עצמו. מעבר לטשטוש הגבולות הוא מסוגל גם לשחרר תקיעויות עצמיות. הבעיה הראשיתית עם הממד האסתטי של ההתנשאות נסבה בעיקר על בעיית הביטחון העצמי. לעיתים ההתענגות נושאת בחובה את הקיבעון. היא משמרת את המתענג בתוך גבולותיו הצרים של ההווה. ההשהיה של ההתענגות עשויה להאיר אופקים אחרים. במובן זה פוליטיקה במיטבה איננה רק היכולת לבלבל את האחר אלא בראש ובראשונה את המבלבל עצמו. לגרום לו להאמין בעצמו באמת. בתחבולות תעשה לך פוליטיקה. לאחרים ובעיקר לך.

לצפייה ביצירה

כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17 בפברואר 2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז ‘ששת הדיברות לחילוני הגאה’ שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת “דיברות” המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: “הטלת ספק בכול”. אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם ‘האמת החילונית’ ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם ‘הערה על החילוניות הישראלית’. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: “אני חושב משמע אני קיים”. לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה’רמאות’ הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה “אהיה אשר אהיה”. בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – “אהיה”. תשובתו של אלוהים איננה “אני מי שאני”, תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה “אהיה אשר אהיה” מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב “ההרואי” ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן ‘ספקנות’ יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. “המחשָׁב החדש” הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

לצפייה ביצירה

שירה