משורר, מסאי

מתנאל בוזגלו

אודות

חי בירוחם. כותב ומלמד פילוסופיה ומחשבה יהודית בבתי מדרש שונים.

צילום: אבישי יפרח

על מרכז פוליטי חדש – מחשבות, אתגרים, הזדמנויות

מפלגות מרכז מלוות אותנו כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות משמעותיים ליצור תשתיות פוליטיות רחבות יותר לרעיון. מאמצים אלה באים לידי ביטוי בעיקר באמצעות הקמתם של ארגונים שונים, שמטרתם העיקרית היא ליצור שפה פוליטית רצינית, שתוכל לתת מענה לאתגרי השעה, להשפיע על ההמונים ולכונן סדר יום פוליטי חדש בישראל.

חלק ניכר מאנשי המרכז הגיעו ממרחבי השמאל הציוני. ניתן למצוא לכך כמה וכמה סיבות. לטובת הדיון, אנסה להתמקד בשתיים מהן. הראשונה בעיקרה אידאולוגית. סוגיות יסודיות כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא הצליחו להגיע לפתרון פוליטי אפשרי. רעיון שתי המדינות נתפס כפחות ופחות ריאלי לנוכח המציאות. הסכמי אוסלו ועליית חמאס בעזה לאחר ההתנתקות לא הצליחו לחזק את האמון הישראלי. אמנם רעיון שתי המדינות לא נזנח לגמרי, אך מצב העניינים בפועל הביא אותו להקפאה ולמעשה הפך אותו לחסר סיכוי בטווח הנראה לעין. הדברים נכונים גם לגבי סוגיות כלכליות. אמנם הן נתפסו כפחות דומיננטיות בעיצוב התודעה הפוליטית של השמאל הציוני, אך גם בתחומים אלה לא נוצרה הלימה עם המציאות הפוליטית. הפערים שנוצרו הביאו רבים לחשב מסלול מחדש.

הסיבה השנייה קשורה במאבקי הכוח בין המחנות. המסמן 'שמאל' איבד רבות מערכו בציבוריות הישראלית. התוצאה באה לידי ביטוי שוב ושוב בבחירות לכנסת. ניצחונות הימין הפכו לדבר שבשגרה, ויכולת ההתמודדות בצד השני נעשתה מאתגרת יותר ויותר. במצב כזה, חשבון הנפש המחנאי אינו מתרכז רק בתכנים הפוליטיים וביכולתם לשכנע את ההמונים, אלא גם ואולי בעיקר בעטיפה שלהם. בעולם פוליטי שבו הסימון החיצוני הוא לעיתים הרכיב המשמעותי ביותר במוצר הכולל, נדרשת מחשבה מחודשת על אותו סימון. על רקע זה קל יותר להבין את היווצרותו של גוש המרכז בפוליטיקה הישראלית. כדי לשחרר את המדינה מהתקיעות הפוליטית שבה היא נתונה, יש להציע עטיפה חדשה. תפקידה של זו אינו רק לאתגר את עולם הרעיונות הישראלי במחשבה מחודשת על אתגרי הקיום כאן, אלא גם לשבור את המבנה הבינארי הנוכחי. לא עוד ימין ושמאל, אלא ימין, מרכז ושמאל. משניים לשלוש.

עלייתו של המרכז החדש עוררה באופן טבעי ביקורות רבות. אלו הגיעו גם משמאל וגם מימין. הביקורת השמאלית הדגישה בעיקר את ההתפשרות האידאולוגית: "קצת קשה, אז מתמרכזים?". לטענתם, הקרבתם של ערכים יסודיים לטובת ניסיונות להרוויח כוח פוליטי היא צעד בעייתי מאוד. טיעון המדרון החלקלק לא איחר להגיע. מה שמתחיל עם רעיונות כמו צמצום הסכסוך עלול להגיע מהר מאוד ליישור קו מלא עם עמדות הימין. מנגד, גם בימין הושמעה ביקורת קשה. לשיטתם, מדובר בלא יותר מתחפושת פוליטית חדשה: זאב בעור של כבש.

לא קשה כלל לזהות את הדמיון הרב בין הביקורות השונות. למעשה, שתיהן אינן נותנות אמון בישות הפוליטית החדשה. בעוד שהימין מתמקד בניסיון המתוחכם להכניס רעיונות שמאליים בתלבושת חדשה, השמאל מדגיש את עניין הנאמנות לערכים גם כשזה אינו משתלם מבחינה ציבורית. אם כן, לטענת שני הצדדים אין שם יצירה רעיונית וערכית ממשית, אלא דרך חדשה להשגת יעדים פוליטיים. במילים אחרות – מרכז הוא מושג ריק מבחינה אידאולוגית. אין לו סדר יום פוליטי וגם אין לו שפה רעיונית עשירה ומפותחת. יתר על כן, הניסיון להלך בין שני הצדדים הוא ביטוי לעצלות מחשבתית ולבריחה משאלות של הכרעה. התחושה הכללית היא שאמנם יש מחלוקת עמוקה עם הצד השני, אך לפחות יש שם עולם ערכים שורשי ואמיתי. המרכז נתפס כניסיון לטאטא את המחלוקות הללו ולרוקן אותן מתוכן.

ביקורות אלו אינן מפתיעות. המערכת הפוליטית אינה יכולה להישאר אדישה לנוכח צמיחתו של שדה פוליטי-רעיוני חדש. במובן הפוליטי הבסיסי ביותר, שדה זה מבקש לצמצם את כוחן של הישויות הקיימות. המרכז אמור לגדול על חשבונן. המטרה היא לצייד את אזרחי המדינה בשפה פוליטית חדשה שתמקם אותם אחרת בתוך השדה הפוליטי. אתגר זה שונה מהאתגר של שני המחנות האחרים. בשונה מהימין והשמאל, המרכז נדרש לשיווי משקל. הוא נדרש להלך בעדינות על חבל דק, ומטרתו היא לשמור על גבולות גזרה משני הצדדים. אין לו יריב אידאולוגי אחד אלא שניים. דבר זה מתבטא לא רק ברמה הרעיונית, אלא גם ואולי בעיקר ברמה הזהותית והפסיכולוגית. מבנה דואלי של פוליטיקה מקל על הנפש למקם את עצמה. יותר משהיא מבינה מה נכון לה, היא יודעת מה מסוכן עבורה. כאשר אדם מתמקם במרכז, הוא נדרש לאמן את נפשו לזהות את הסכנה הזאת בשני הצדדים.

העמידה הביקורתית מול שני הצדדים אכן מתקיימת, אך מצב העניינים בפועל מלמד אותנו שוב את ההבדל שבין שיח תאורטי לשיח פרקטי. המערכת הפוליטית אינה מתחלקת לשלוש אלא לשניים. לעתים היא נקראת גוש תומכי נתניהו מול גוש מתנגדיו; לעתים כגוש הקואליציה, כשמנגד ניצב גוש השינוי; ולעתים, כשמנסים בכל זאת למקם זאת על הציר הפוליטי המוכר, החלוקה היא בין גוש הימין לגוש המרכז-שמאל. חלוקה זו אינה מקרית. היא מחזירה אותנו לאחת הביקורות המרכזיות של הימין כלפי המרכז החדש – התפיסה לפיה עלייתו של אותו מרכז היא בעצם תוצאה כמעט הכרחית של הכישלון המתמשך של המסמן 'שמאל' במערכות הבחירות האחרונות. כלומר, שאין כאן אירוע פוליטי ממשי חדש, אלא סך הכול מיצוב אסטרטגי חדש. התחושה בקרב רבים מאנשי ימין היא שיותר משהמרכז חושש מפוליטיקה של קצוות, הוא מוטרד מכוחו המתעצם של הימין.

בתרבות הפוליטית שלנו מושגים כמו 'אמון' ו'חשדנות' נעשים יותר ויותר דומיננטיים. יחסינו כלפי יריבינו השונים מתמקדים פחות בממד הגלוי של שיחם הפוליטי ויותר במה שמסתתר שם ובכוונות האמיתיות מאחורי הדברים. על רקע זה, לא קשה להבין מדוע יחסו של הימין למרכז ספוג בחשדנות עמוקה. הבעיה העיקרית בחשיבה פוליטית מסוג זה היא חוסר היכולת שלה לזהות את שורשי הבעיה. מכיוון שהיא מרכזת את מרב המאמץ האינטלקטואלי שלה בניסיון לזהות את הפער שבין הפנים לחוץ, היא מפספסת את השינויים הרעיוניים העמוקים שאכן מתרחשים שם. השיח של המרכז הפוליטי אינו זהה לזה שנמצא משמאלו. במובנים מסוימים רעיונותיו, בייחוד לאחר אירועי השבעה באוקטובר, קרובים הרבה יותר לצד הימני של המפה.

מדוע בכל זאת המערכת הפוליטית נותרת תקועה? דומני כי הסיבה העיקרית לכך טמונה במתח שבין הסוציולוגי לפוליטי. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, המרכז הפוליטי לא נוצר יש מאין. מייסדיו השונים הגיעו בעיקר מהצד השמאלי של המפה. במובן זה, הרעיונות השונים אכן עברו שינוי משמעותי, אך ברמת השיוך החברתי והמעמדי הדברים נראים מעט אחרת. ממשלת השינוי היא דוגמה טובה מאוד לכך. רבים ממתנגדיה ניסו לתייג אותה כממשלת שמאל, אך מבט קצר על רכיביה השונים מלמד אותנו שלא רק שלא היו שם רק אנשי שמאל, אלא שחלקים ניכרים בה היו ימין אידאולוגי מובהק. על פניו, ממשלה המורכבת משדות אידאולוגיים שונים ואף מנוגדים תתקשה לתפקד, אך המקרה הספציפי של ממשלה זו לימד אותנו אחרת. נדרשות אינטואיציות סוציולוגיות בסיסיות ביותר כדי להבין שמרכז הכובד של המערכת הפוליטית שלנו אינו אידאולוגי אלא זהותי. לא רק הרגישות לערכי השמאל והימין היא המניעה את אותה מערכת, אלא גם ובעיקר הקונפליקטים השבטיים. האתגר המשמעותי של המרכז החדש הוא לקיים דיון מחודש לא רק ביחס לערכים הפוליטיים, אלא גם מול שלל המתחים השונים המכוננים את הוויית חיינו: מזרחים-אשכנזים, דתיים-חילוניים, מרכז ופריפריה ועוד. כאשר נוצרת הלימה בין עמדה פוליטית לזהות עדתית, הבעיה נעשית מורכבת הרבה יותר. נוצר בעצם אתגר כפול. הדבר החשוב ביותר שממשלת השינוי לימדה אותנו הוא שדווקא הממד האידאולוגי הוא האתגר הפשוט יותר. ידועה הטענה כי שמונים אחוז מהציבור מסכים על שמונים אחוז מהסוגיות. הבעיה עם טענה זו אינה שהיא לא נכונה, אלא שהיא אינה מזהה נכון את מערכת ההפעלה הפוליטית ואת מאפייניה העיקריים.

במאמרו על 'המטאמורפוזה של הטעם' מתאר פייר בורדייה את מערכת הייצור ככזאת שאינה מושתתת על היחסים שבין היצרן לצרכן, כפי שנהוג לחשוב, אלא על תחרות בין יצרנים שונים. אלה אינם מתחרים על היכולת לזהות טוב יותר מה חסר לצרכן, אלא הם פועלים כדי לייצר נכסים נבדלים זה מזה. במילים אחרות, נבדלות אינה תוצאה של העדפות שונות, אלא היא היעד שמלכתחילה מכוון אותנו לאותן העדפות שונות. אנשים אינם מבקרים במוזיאונים משום שנפשם חפצה בכך, אלא מפני שזה, בין היתר, מה שמבדיל אותם מקבוצות אחרות בחברה. היגיון זה אינו פוסח על המרחב הפוליטי. בעיית הקיטוב אינה תוצאה של מחלוקות עמוקות, אלא רכיב משמעותי של הדבר הזה שנקרא חברה אנושית. גם אם אנו מסכימים הרבה יותר ממה שאנו מדמיינים, עדיין אנו יכולים למצוא את עצמנו מקוטבים לאין קץ.

אתגר זה נעשה משמעותי הרבה יותר, כשברקע תקשורת חובקת כול ורשתות חברתיות רועשות. הופעתן של אלו בחיינו מציבה בפנינו שתי בעיות עיקריות: הן גם מציעות לנו שהות אינסופית בתוכן, וגם מכוונות אותנו לצרוך אך ורק את מה שאנו מזדהים עמו. הצירוף של שני המאפיינים הללו לא יכול שלא להוביל אותנו לקיטוב פוליטי ולדמוניזציה של יריבינו. דומני כי התמודדות רצינית עם אתגרים אלה חייבת להתרחש בתוך ההיגיון התקשורתי. היומיום הפוליטי במרחבים הללו אינו מתקיים תחת הסדר הרפלקטיבי שבו אנשים פורסים את משנתם הרחבה והמורכבת, אלא כתגובה נקודתית ומהירה לאירועי השעה. כך נוצר מצב שבו אנשים יכולים תאורטית להסכים על הרפורמות הנדרשות במערכת המשפטית, אולם ברמה המעשית הם בוחרים אירועים מסוימים שמפעילים אותם ונותנים את הדעת בעיקר עליהם. תופעה זו אינה סתם ביטוי יומיומי. היא מצביעה על אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בתרבות הפוליטית שלנו. יותר משאנו חלוקים על אופיים של יעדינו המשותפים, אנו נוטים להפנות את ביקורתנו בעיקר כלפי צד מסוים שמעכב את הגעתנו לשם. נטייה זו מלמדת משהו חשוב על הליבידו הפוליטי: הוא אינו מרוכז בתמונת המציאות הגדולה, לרבות כל הקשריה השונים, אלא בסוגיות ואירועים ספציפיים. במצב כזה הפערים לא רק נראים רחוקים אלא גם נבנים ככאלה. מה שמשנה הוא לא מה שנמצא בכוח, אלא מה שמתרחש בפועל. במישור הפוליטי, ההבדל המשמעותי בין הראש לבטן אינו מתבטא ביכולת לגעת באמיתות השונות, אלא בעיקר בדרכי ההבעה הסלקטיביות של האחרונה. במציאות שכזאת אין יותר מדי משמעות לאותם שמונים אחוז שמסכימים על שמונים אחוז מהסוגיות השונות.

כעת ניתן לחזור לשאלת האמון ולבעיית התקשורת המוגבלת שבין המרכז לימין. המבנה המנטלי של מושג האמון מבטא למעשה את הפער שבין הפנים לחוץ. לדוגמה, כאשר אנו מתבקשים לתת אמון באדם מסוים, אנו מנסים ללמוד מה החוץ יכול ללמד על הפנים. אנו נכנסים למוסך ולא באמת מבינים מה המשמעות של אותה תקלה ברכב. אנו מקווים שאיש המקצוע שיטפל בבעיה יאבחן אותה בצורה נכונה ובהתאם לכך יגבה מאיתנו מחיר הולם. ההיגיון של המרחב הפוליטי אינו שונה. כדי לממש את האינטרסים והערכים שלנו, אנו נדרשים לבחור בשדות מסוימים שבכוחם לעשות זאת. לשם כך נדרשים לא מעט סימנים מקדימים מצד השחקנים השונים. במצבנו הנוכחי, הסימנים הללו מופיעים בעיקר במרחבי היומיום: אל מול אירועים אקטואליים ובפטפוטי התקשורת והרשתות החברתיות. הצרכנים השונים נאלצים לפענח את אותם סימנים בעיקר בשדות הללו. התוצאה הלא מאוד מפתיעה היא שתמונת המציאות הכללית לא באמת משתנה. הפערים שבין המרכז לימין עדיין גדולים מדי.

במציאות של קיטוב עמוק, המבנה הפוליטי מתחלק באופן טבעי לשניים. כפי שכבר נכתב כאן קודם לכן – האתגר של פוליטיקת מרכז הוא לשבור זאת ולהציע צד נוסף. פרנץ קפקא כתב פעם שדרך האמת משולה לחבל דק שההליכה עליו תמיד מפילה אותנו לאחד הצדדים. הניסיון הישראלי מלמד אותנו שעל אף המאמץ המשמעותי להלך בזהירות על החבל, המעידות השונות מפילות את ההולכים בעיקר לצד אחד. דומני כי התגובה לכך אינה יכולה להתרכז אך ורק בניסיון לשפר את שיווי המשקל הפוליטי. נדרשת מחשבה משותפת על עצם האתגר לייצר מרחב שלישי. האם אתגר זה מחייב אותנו להישאר עם מבנה פוליטי דואלי? אני מעריך שלא, אולם לא בטוח שחלוקה לשלוש היא האפשרות הנכונה. בסופו של דבר, ההישג המשמעותי ביותר של המרכז החדש הוא ביכולתו להיבדל מהמגמות הרדיקליות והדוגמטיות בצד שמאל ולהציע חלופה מתונה, עניינית ופורה יותר. כעת נדרשת תנועה דומה בצד הימני של המפה. במילים אחרות, נדרשת התארגנות פוליטית חדשה שאינה נטמעת בתוך המרכז החדש, אלא מייצרת מרחב פוליטי חדש עם היגיון עצמאי ובעיקר עם נגישות סוציו-פוליטית אחרת. הסימונים החיצוניים אינם העניין המשמעותי. לא משנה אם נקרא לזה "מרכז ימין", "ימין ממלכתי", "ימין רך", "ימין ערכי", "ימין ליברלי" ועוד. האתגר המרכזי הוא לעורר אמון היכן שארגוני המרכז החדשים אינם מצליחים לעורר. זה דורש בראש ובראשונה ליבידו פוליטי אחר. כזה שיוכל לייצר מרחב אינטלקטואלי פורה ואפקטיבי יותר. על פניו, זוהי דרישה מהמרכז החדש לראות את הדבשת שלו, אולם בעומק הדברים הדרישה הזאת מופנית בעיקר לאותם הומלסים פוליטיים המחפשים לקבוע את מושבם באזורי הגבול הללו.

לצפייה ביצירה

י״ג בכסלו ה׳תשפ״ג (07.12.2022)

אם השמאל באמת היה מתנשא

מתנאל בוזגלו

השיח הימני בישראל מאשים את יריביו משמאל בהתנשאות וקשה שלא להבין מדוע. מחנה השמאל פעם אחר פעם מרים לו להנחתה ונראה שקשה לו מאוד להיאבק בתדמית הזאת. חומרי הגלם הזהותיים והתרבותיים של שני הצדדים לא באמת מאפשרים מסגרת פוליטית אחרת. זה לא רק עניין של עולם ערכים ואידיאולוגיה אלא גם ובעיקר של דימויים, היסטוריה פוליטית ושאלות מעמדיות. במובן זה שימוש נכון יותר יהיה מחנה המרכז-שמאל, שכן לא קווי המתאר האידיאולוגים הם הדבר הממשי אלא המרחב הזהותי. מי שיתבונן בתוצאות הבחירות האחרונות בפריפריה ובמרכז לא יוכל להתבלבל. התמיכה בגוש נתניהו מובהקת.

כבר לא מעט שנים שנעשים מאמצים (גם אם מזעריים) לחשב מסלול מחדש. לנסות לרכך את הדימוי הבעייתי שדבק באותו מחנה. ההפסדים הרבים במערכות הבחירות האחרונות מחייבים חשבון נפש. הסחורה הקיימת כבר הרבה מאוד זמן לא מוכרת ואין סיבה להניח שבאורח פלא היא תהפוך למבוקשת יותר. היטיב לתאר זאת יאיר גולן שבזמן מאבקו בזהבה גלאון על ראשות מרצ הוא טען שמרצ צריכה להשתחרר מהדימוי התל אביבי והסגור שלה. במילים אחרות – הגיע הזמן להיאבק בתדמית המתנשאת.

כוונותיו של יאיר גולן טובות ככל הנראה אך הניסיון להיאבק בתדמית הבעייתית לא יניב פירות. הבעיה האמיתית של השמאל איננה היותו מתנשא אלא דווקא העובדה שהוא לא באמת מתנשא. כדי להיאבק בצורה רצינית בתדמית הזאת השמאל צריך לעבור מאסתטיקה של התנשאות לאתיקה של התנשאות. מי שבאמת מתנשא איננו צריך להחצין זאת. אין לו שום סיבה לחפש אישור מבחוץ להיותו כזה. הוא מספיק בוגר כדי לוותר על ההתענגות האומללה שמספקים לו יחסי הכוח הברורים. הוא מבין בצורה עמוקה את יתרונו האיכותי ומבטא את עמדותיו הפוליטיות בצורה מתוחכמת ומעורפלת יותר.

כמה ימים לאחר הבחירות האחרונות נתקלתי בהתבטאות של אחד ממצביעי מרצ שטען כי לחלקים רחבים בחברה הישראלית אין את היכולת להבין חזון אידיאולוגי ומורכב כמו של מרצ. למקרא דבריו תהיתי לעצמי האם הוא מודע למתח הפוליטי העומד בבסיס טענתו. אם הם לא מסוגלים להכיל את אותו חזון מדוע בכלל לנסות להציע משהו כזה? קשה לי שלא להיזכר כאן בר' נחמן ובאתגרים הפוליטיים והרוחניים שעמם התמודד בזמנו. בשלב מסוים בחייו הוא מבין שכוחה של הדרשה הולך ומתמעט וצו השעה הוא לספר סיפורי מעשיות. לטענתו, הסיפור מצליח להגיע למקומות שהדרשה מתקשה להגיע אליהם. הצורה המיתית של הסיפור מסוגלת להיכנס לליבו של האדם מכניסות צדדיות ומאזורים פחות מוארים. במובן זה האתגר הפוליטי מתמקם במרחבי התרגום. ביכולת לרווח את השפה ולזהות בה אפשרויות תקשורתיות מגוונות יותר.

נחזור לשאלת ההתנשאות. כדי שזאת תתאפשר נדרשות בראש ובראשונה מובחנות ונבדלות מחנאית. סימוני הגבול השונים הם אלה שמכוננים את היחסים הפוליטיים ככאלה. דומני כי הדרך היחידה שבה יוכל אותו מחנה לחדש את כוחו היא דווקא ביכולתו לטשטש את הגבולות הברורים. שימור הגבולות הקיימים הוא אינטרס של הצד הגדול והחזק יותר. הוא תמיד יכוון ללוחמה ישירה. במסגרת פוליטיקת המסמנים שלנו אין באמת פנאי לעצור ולשאול מהו התוכן הממלא את אותם מסמנים. התוצאה היא שיח חירשים. במובן זה מחנה המרכז-שמאל ימשיך להפסיד ככל הנראה אם לא יבין שתנאי מזג האוויר הפוליטיים אינם עומדים לטובתו. התאורטיקן הצרפתי מישל דה סרטו היה מציע לעבור מאסטרטגיה לטקטיקה. לצאת מהמרחב המובהק והמסודר של האסטרטגי לכיוון האין-מקום של הטקטי. לא להיאבק בחוקי המשחק שמציע הצד השני אלא דווקא לקבל אותם ולנסות לפעול בתוכם ומתוכם. לזהות רגעים חמקמקים בזמן ולייצר רווחים קצרים. לאורך הזמן, עם עבודה חכמה ויסודית, יהיה אפשר אולי לחזור ולהתמקם במרחבים ברורים ומובחנים.

דגש חשוב מאוד הוא שהמעבר מהתנשאות אסתטית לאתית איננו אפשרות פוליטית של השמאל בלבד. העובדה כי במצב העניינים הנוכחי הוא רלוונטי יותר לצד השמאלי במפה לא צריכה להטעות אותנו. היא לא שייכת למחנה מסוים אלא ביטוי לאפשרות אחרת של הוויה פוליטית. לשרטוט מחודש של השיח הפוליטי ובעיקר של היכולת לשכנע. הבעיה העמוקה בהתנשאות האסתטית איננה עצם ההתנשאות אלא העובדה שהיא מופיעה בגלוי. התנשאות אתית לעומת זאת מתפקדת תחת ההגיון של "מה שלא יודע אינו פוגע". לא רק משום שיש כאן ממד של הסתרה אלא מפני שיש בינינו חוזה דמוקרטי לא כתוב המכונן את הסובייקטיביות הפוליטית שלנו כמרחב של הכרעה אוטונומית. לא התהליך הנפשי-פוליטי הוא העיקר אלא רגע ההכרעה.

המעבר לשדה האתי איננו מתבטא רק בטשטוש הגבולות אל מול האחר הפוליטי. מוקד נוסף ולא פחות חשוב הוא הסובייקט עצמו. מעבר לטשטוש הגבולות הוא מסוגל גם לשחרר תקיעויות עצמיות. הבעיה הראשיתית עם הממד האסתטי של ההתנשאות נסבה בעיקר על בעיית הביטחון העצמי. לעיתים ההתענגות נושאת בחובה את הקיבעון. היא משמרת את המתענג בתוך גבולותיו הצרים של ההווה. ההשהיה של ההתענגות עשויה להאיר אופקים אחרים. במובן זה פוליטיקה במיטבה איננה רק היכולת לבלבל את האחר אלא בראש ובראשונה את המבלבל עצמו. לגרום לו להאמין בעצמו באמת. בתחבולות תעשה לך פוליטיקה. לאחרים ובעיקר לך.

לצפייה ביצירה

כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17.02.2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז 'ששת הדיברות לחילוני הגאה' שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת "דיברות" המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: "הטלת ספק בכול". אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם 'האמת החילונית' ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם 'הערה על החילוניות הישראלית'. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: "אני חושב משמע אני קיים". לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה'רמאות' הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה "אהיה אשר אהיה". בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – "אהיה". תשובתו של אלוהים איננה "אני מי שאני", תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה "אהיה אשר אהיה" מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב "ההרואי" ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן 'ספקנות' יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. "המחשָׁב החדש" הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

לצפייה ביצירה

שירה