חוקרת ספרות

נטע דן

אודות

עורכת לשון מוסמכת ובשנים האחרונות חוקרת את שירת אצ”ג בחוג ללשון העברית ולבלשנות שמית באוניברסיטת תל-אביב. בימים אלו מסיימת כתיבת דוקטורט שעניינו מנגנוני ריסון והגברה בשירת אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג.

מסה

נִינִים מִתְנַוְּנִים לְדָוִד

נטע דן

אחד התווים המייחדים את שירת אצ”ג הוא השימוש הנרחב והתכוף בחרפות ובגידופים. כידוע, שירי אצ”ג אינם “מנומסים” ואינם מבקשים “לשאת חן”; השירים, לפחות אלו שנכתבו בשנות השלושים והארבעים, לא נועדו להנעים את זמנם של הקוראים או להעלות במחשבותיהם הגיגים על יפי העולם, אלא מביעים תכנים דחופים וסוערים במבעים ישירים ובוטים.

השימוש הרחב בקללות כחומרים לגיטימיים בשירה עורר לא פעם תמיהה בלב הקוראים, ולעיתים אף התנגדות. כך למשל בשנת 1937 י”ל ברוך הטיל ספק במעמדו של אצ”ג כמשורר ובמעמד יצירתו “ספר הקטרוג והאמונה” כשירה, בין היתר בגלל השימוש הרחב בגידופים:

מסופקני אם דברי הקטרוג והתוכחה שבספרו מזכים את מחברו ליטול לו את השם ‘פייטן’. הדברים הללו ארוכי־ השורות אינם אלא רטוריקה צעקנית, פובליציסטיקה מסולפת, תוכחות־ מוסר חרפות וגידופים וכל מה שאתם רוצים, אבל לא פיוט לאמתו, לא שירה. (“הארץ”, 21.5.1937)

לגידופים ב”ספר הקטרוג והאמונה” אין אח ורע בשירה העברית מבחינת תדירות השימוש, עזות המבע, ולא פחות מכך, המקוריות. רשימה זו סוקרת כמה מן הגידופים הללו ומצביעה על קווי אפיונם.

“ספר הקטרוג והאמונה” ראה אור בראשית 1937 והיה קובץ שיריו המקיף והגדול ביותר של אצ”ג עד לאותה העת. מיד עם פרסומו היה הספר למִרעש (סנסציה) הן בקרב חסידי אצ”ג והן בקרב מתנגדיו. הספר היווה אבן דרך בהתמודדות של השירה העברית עם סוגת השירה הפוליטית,  ועיקרו מעקב אחר האירועים הציבוריים והפוליטיים המרכזיים של התקופה, כמו גם אחר הטלטלות האישיות שחווה המשורר: אווירת המשבר שלאחר מאורעות תרפ”ט, רצח ארלוזורוב, העזיבה של אצ”ג את הארץ, ההרעה ההדרגתית של מצב היהודים באירופה, חזרת המשורר ארצה, המרד הערבי, ובעקבותיו הבקעים שנִבעו באמון המשורר בהנהגה היהודית־ ישראלית.

אף שאצ”ג התחיל את דרכו בארץ ישראל כמשוררם של חלוצי העלייה השלישית, “ספר הקטרוג והאמונה” הוביל לקרע סופי בינו ובין תנועת העבודה הציונית. בספר ניאץ המשורר את מנהיגי התנועה במילים בוטות ועלב בציבור קוראיו הוותיק. בשירים, שנכתבו מדם ליבו של המשורר, לא חסך אצ”ג את שבטו מאיש: הוא קילל את האויב הערבי ואת השלטון הבריטי, ולא פחות מכך את ההנהגה היהודית, ונוסף לאלו גידף גם את ציבור הקוראים במרץ הראוי לציון. כיום, ממרחק השנים, אפשר להעריך את אצ”ג על ההישג האומנותי יוצא הדופן, ולראות בגידופים מנגנון רטורי יעיל להבעת מסרים, שהיו בלתי מקובלים בשעתו.

הגידופים הבסיסיים ביותר ב”ספר הקטרוג והאמונה” מופנים כלפי הערבים בני הארץ. נראה כי משום שהיו אויב טבעי לתנועה הציונית, אצ”ג לא מצא לנכון להפנות כלפיהם קללות מתוחכמות או מקוריות, וכינה אותם בשירים “חֶלְאַת עֲרָב” (26)[2]. לעומת זאת, כלפי היהודים בני דורו הפנה אצ”ג קללות רבות רושם וחדשניות, שפעולתן הרטורית חזקה. כפי שציין בעבר דן מירון בספרו “האדם אינו אלא –” (תשנ”ט, 202), כדי למקסם את יעילות המאבק הפוליטי שניהל אצ”ג בשיריו, הוא נדרש לדמוניזציה של יריביו הפוליטיים. הגידופים שהפנה המשורר כלפי ההנהגה הישראלית היו אפוא כלי רטורי במסע הדה־ לגיטימציה הפואטי שלו כלפי מתנגדיו, ולא פלא שאלו העלו את חמת הקוראים.

בשיר השני במדור “רקב לבית ישראל” הדובר עולב בגברים היהודים בארץ ישראל, הבוכים על מות חבריהם. בעיניו, במקום לבכות על המתים יש לנקוט פעולת נקם, ואת הרפיסות הפסיבית הוא מתאר באמצעות הנמכה; הוא מאוסים כל כך עד כי אינם ראויים לשמש כשרוכים לנעליו:

מְאַסְתִּים אַף לִבְחֹר בָּם הֱיוֹת לִנְעָלַי שְׂרוֹכִים. (15)

בשיר הבא באותו המדור הדובר ממשיך בגינוי היהודים הישראלים בני דורו, שמעדיפים, להשקפתו, מדיניות פשרנית ועלובה ביחסיהם עם הערבים ועם הבריטים בארץ ישראל. מבחינתו, ארץ ישראל נכספת לכיבוש מחדש שיביא את “רִנַּת דָּוִד מֵחָדָש” (20), כלומר התחדשות לאומית ודתית; ואולם, במקום דור המשך של “נִינִים־נְסִיכִים לְדָוִד”, שיכבשו מחדש את הארץ כבימי קדם, הגברים סביבו עלובים, מנוונים ורודפי בצע:

(…) נִינִים מִתְנַוְּנִים לְדָוִד מִכָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם:

קְטַנֵּי־דַּעַת, עֲנִיֵּי הַשָּׂגָה, פְּלַגְיָטוֹרִים בַכֹּל.

שַׁכּוּלֵי אֱלֹהִים וּמַלְכוּת וְלוֹעֲגֵי־לֵאלֹהוּת־וּמַלְכוּת בִּשְׁכוֹלָם.

עַכְבָּרִים הָשּׁוֹכְבִים עַל דִּינָר… וְנוֹטִים אֱלֵי שְׂמֹאל – – – (שם)

עוד הוא מכנה אותם “מוּגֵי־ רוּחַ” ו “מוּגֵי מַצְפּוּן” (שם),  ואת דורו הוא מכנה “מְטֻמְטָם” (26). יש להדגיש: את המילים הקשות הללו הפנה אצ”ג כלפי ציבור קוראיו המיידי, בן זמנו, כלפי מי שראו את עצמם כידידיו וכתומכיו. הוא תיאר אותם כעכברים תאבי ממון, כגנבי רעיונות וכצרי אופקים, וכל זאת כדי לטלטל אותם ולהניע אותם לפעולה. בשיר אחר מכונים היהודים ההולכים בעקבות מנהיגיהם “עֲגָלִים” (18), וליהדות הקומוניסטית ייחד הדובר אוסף גידופים יצירתי במיוחד, השאוב מהשדה הסמנטי של הגוף:

צַחֲנַת יַהֲדוּת קוֹמוּנִיסְטִית אֲשֶׁר בִּיב בְּגוּפָהּ:

בּוֹ נֶאֱגַר כָּל הַמַּר, הַטָּמֵא, כָּל הַשֶּׁתֶן מֵעַם;

כָּל מֻגְלַת הַמֹּחִין שֶׁל דּוֹרוֹת מְעֻנִּים נִלְעָגִים (…) (18–19)

בשיר הבלתי מנוקד הפותח את המדור “האחד לא שכח” נכתב כי אנשי ההנהגה היהודית “עלו גם בדרגת הכֶסֶל” (33), כלומר בדרגת הטיפשות, וכי “תהליך האסון והקלון” שאירע משלהי תרפ”ט ואילך הוא אשמת “בֶגֶד וכֶסֶל של מנהיגים” (שם), כלומר בגידה וכסילות. גם בהמשך, בשיר “אקלע סקריק”, מכונים המנהיגים “בּוֹגְדֵי בֶגֶד, בְּנֵי לֹא אֱלֹהִים” (42).

קללות נמרצות במיוחד ניתן למצוא בשיר ג במחזור “בין דמים לדמים” (47–48), שכל תריסר בתיו למעט הבית הראשון נפתחים בגידוף “אֲרוּרִים”. בשם תואר זה מכנה הדובר את “הַמּוֹרִים הַמְרַמִּים” (47), אשר מעמידים פנים שבציון הכול מתנהל על מי מנוחות, את המתעלמים מנציגי המשיח (48), ואת “פְּרוֹפֶסּוֹרֵי־הַבֶּגֶד” (הבוגדים) מהר־הצופים, אשר מטיפים, לדבריו, בעד שלטון ערבי (שם). עוד מכנה הדובר בשם התואר “אֲרוּרִים” את המבקשים להמתין בסבלנות לגאולת ישראל ואת “הַמְסַלְּפִים אֶת אֱמֶת־ הַזְּוָעָה שֶׁל הַזְּמַן”. השיר מסתיים בקללה הכללית כלפי כל מכתיבי סדר היום, שלעמדותיהם התנגד אצ”ג:

 אֲרוּרִים, בְּשֵׁם הַנֶּצַח הַזֶּה וּבְשֵׁם כּוֹאֲבֵי יוֹם יוֹם,

מוֹרֵי הַנֶּצַח הַזֶּה!

גם השיר החמישי במדור “כרוניקה שחֹרה / קרע הברית” מספק גלריה עשירה של חרפות, המופנות כלפי ההנהגה היהודית: הדובר מכנה את המנהיגים החיים בשלום עם הערבים “חַסְרֵי־ מַצְפּוּן”, “חַסְרֵי־ בִינָה”, “חַסְרֵי־ כָבוֹד” ו “כְסִילִים” (112); במקרים אחרים כינה אותם “סנבלטים”, על שם נציג השלטון הפרסי בשומרון, שהיה מצוררי נחמיה (למשל 143, 145).[3]

קבוצה מגודפת נוספת ב”ספר הקטרוג והאמונה” היא יהודי הגולה. בשנות השלושים ניבא אצ”ג בדייקנות מקפיאת דם את גורל היהודים באירופה, והשתלח בהם לנוכח עצימת העיניים וההתעלמות מהמציאות. בשיר כו’ במדור “לא אל לא מלך לא גיבור” הדובר טוען שכסילי הגולה גברו על גאוניהָ (174), ושבמקום גבורת נפש הם מפגינים “הִתְחַכְּמוּת־ הַטֶּפֶשׁ” (שם).

לקראת סיום הספר, בשיר “גלמוד בדורי ומבֹער כמו סנה”, כתב אצ”ג על הייאוש שהוא חש לנוכח אדישות היהודים בארץ ישראל; לדידו הוא זועק אמת מדינית וצבאית דחופה, אך איש אינו מקשיב. את עמדת הדור האדיש אצ”ג מתאר כטיפשות, ובכל זאת אינו נסוג מעמדת הנביא:

עָיְפָה נַפְשִׁי לְכָל הַמַּעַל וְהַטֶּפֶשׁ הַזֶּה!

אֲנִי גַלְמוּד בְּדוֹרִי וּמְבֹעָר כְּמוֹ סְנֶה.

 אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת אֵימַת גּוֹרָלִי בְּתוֹךְ זֶה.

עַד־שֹׁרֶשׁ יָדַעְתִּי דוֹרִי, שֶׁשִּׁכֵּל אֶת הַדָּת.

וְעַד־ שֹׁרֶשׁ יוֹדֵעַ אֲנִי: מַדּוּעַ־ זֶה־ כָךְ – –

אֵיךְ אֶהְיֶה נְבִיאוֹ וְהוּא כֹה בְּכִסְלוֹ מְפֻטְפָּט! (177)

מצאי הגידופים המרשים בשירי “הקטרוג” הוא כלי נשק רטורי רב עוצמה. החרפות המקוריות, המנמיכות, המעליבות, מציפות את הטקסט השירי ויוצרות מבע מתריס מאין כמותו. שירי “ספר הקטרוג  והאמונה” נועדו לטלטל את הקוראים ולהובילם לפעולה ממשית בעולם החוץ ספרותי, אך נראה שפעלו דווקא פעולה הפוכה, והרחיקו את הקוראים מהמסר של אצ”ג. כיום ניתן להעריך מחדש את מקום החרפות בשירת אצ”ג ולראותן כתו סמנטי ייחודי, שאין לו מקבילה בשירה העברית.

 

תגובות פייסבוק