מסאי

עוז בלומן

אודות

עוז בלומן, נשוי לצופיה ואב לכמה שובבים. מתגורר במבשרת ציון, בואכה ירושלים. קורא מדי פעם וכותב כשמתאפשר.

מסה

באחרית הימים באים הלילות

עוז בלומן

כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד

ירמיהו יז, ד

א.
באחרית הימים באים הלילות.

ב.
חלמתי הלילה איך פצצת אטום פוגעת בישראל. השמים היו מוארים באור לבן בוהק. החום בלתי נסבל. אנחנו מחפשים מחסה. מרטיבים בגדים. מחליפים מבטים תמהים. מנסים להבין. והרדיו בבוקר המשיך לקשקש כרגיל. ישראל שוקלת את תגובתה במתינות. התעוררתי חנוק.

ג.
אפשר להשתגע. מילולית. צריך להשתגע. ככה לא מגיב אדם שהתפוצץ לו אטום. ככה לא מגיב מי שלקחו לו בת. באוקטובר חשבתי שאם הייתי אבא לתצפיתנית הייתי מחולל אפוקליפסה. מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. מחריב בכל יום עיר גדולה אחרת במזרח התיכון. מתחיל במֶכָּה. נכנס לשדה תימן והורג אסירים בידיים. תחזירו את הבת שלי או שאני ממשיך. מרעיל תשתיות. מבעיר נפט. עכשיו תביאו אותה. הייתי רוצה שהבת שלי תראה שהעולם עצר אותי אחרי שאני מדמם על הרצפה. שכל העצמות שלי שבורות. שלא נשאר לי כדור במחסנית. שאין לי שיניים בפה כדי לנשוך. שהיקום מחורר ושוקע ומלא באדים רעילים. הייתי רוצה שהמסך ירד עליי והפנים שלי מרוחות על כולו בעווית של טירוף. שהיא לא תחשוב לרגע שוויתרתי. שאעצום עיניים בפעם האחרונה מול הר של גופות. רק שתחזור.

ד.
שוכב. נושם בשקט. כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ. כל מִינֵי הזה לא טוב לי. בכעס צריך לשלוט. מרגיש חומרים מסוכנים מתנועעים בתוך הדם. תחושה של רדיקלים חופשיים. של אֵלים זרים. משתוללים. של שֵדים שאופפים לי את הראש. לֹא בָרַעַשׁ ה’. צריך להכניס את כולם חזרה לתוך הבקבוק. לבלוע את הסכינים. לאכול אש לא לנשוף חזרה. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

ה.
אז הכעס עמוק בבטן. מתעקל כמו נחש הֵנָּה וָהֵנָּה. על מי לכעוס. על מה לכעוס. מעביר תחת השבט. על האיוולת. על הטמטום. על הערבים. על השומרים. על הקונספציה. על האו”ם. על אוזלת היד. על המחנה הזה. על המחנה ההוא. על הממשלה. על האסלאם. על הצבא. על הסרבנים. על החילונים. על הדתיים. ועוד נשאר עודף. אוהו כמה נשאר. עוד הרבה לפרוק. כמו גחלת לוחשת. כמו זומבי. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה. כמו שמש בוער ובוער ולא נגמר.

ו.
בחברה הישראלית תגיד לי על מי אתה כועס ואומר לך מי אתה. הזולת לא רק בוחר בצורה שגויה. לא רק טועה בחישוב. הזולת עקום. הזולת דפוק. הזולת חסר תקנה. אינפנטיל אימבציל. והזווית שבה אתה פוזל לעברו היא ראשית צירים. היא אבן פינה. וזה הגיוני וזה אפילו מתבקש כי אנחנו חברה במצב חירום מתמשך ועכשיו כבר במצב היסטרי.

ז.
בשבוע שעבר חלמתי על הבית שלנו. בסלון שקט. בחוץ צעקות. אני מרגיע ואומר הכול בסדר. אין כלום. ניגש לעבר הדלת ובוחן את העינית. ערבי עם גרזן גדול מתקדם מהצד השני. נרתע אחורה נרעד ומקיץ.

ח.
שוכב ער. הלב עדיין לפות. שמיכת הריבונות מחוררת כולה. חרוכה באש. חרוצה בסכין. מבותקת ודרוסה. כי אין הרתעה ואבד המונופול על הכוח. וכל אחד תופס חתיכה של פתרון וצועק באולפן ורץ איתה לבחירות. והכול כלום ושום דבר ואפס. ובאפס ריבונות צריך לכעוס. ככה זה. כי החוזה החברתי הופר וכולם במצב הטבע. וכל לקחי האבולוציה מתנקזים אל יצור חי שנדרך לקראת הסכנה. צייד או ניצוד. איילה או נמר. בהישרדות יום יום יום יום. וצריך להתעורר אל הנשיונל ג’יאוגרפיק הגדול הזה. וצריך אדרנלין. וצריך אסרטיבי. וצריך אגרסיבי. פיזיקה ילידית של ברח או הסתער. כימיה מזרחית של תכעס או תמות. ביולוגיה ציונית של סבב ועוד סבב. חוק יסוד חרדת האדם וכעסו.

ט.
ואפשר עדיין לשמוע צעקות. אלוהים. צעקות וצווחות וצרחות ובליל של קולות מאיימים לעשות את כולנו חירשים. ויריות וערבית וקריאות הצלה ודממת מוות. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע. וגופות וחלקים ועירום וסבל בכל כיוון. וכבר שנה שיש רעש חורק ולא פוסק. כאילו מישהו גורר כיסא. מגרד קיר בציפורניים. כאילו רופא שיניים. והכול מתוח. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד. יהיה בסדר. יהיה בסדר. והלב דואג איך יהיה בסדר.

י.
וזה גורלו של איש רגיש מאוד וחסר כוח. להריח את העשן להרגיש את האוויר רוטט לחוש את הנשמות פורחות למשש את המציאות מתקלפת. והוא אוטם אוזניים. והוא מכסה את ראשו. והוא שוכב ומתכווץ ומושך את הברכיים עם הידיים. והוא בתנוחת עובר. והוא בחושך. והוא פוחד. והוא כועס.

כ.
אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עוצם עיניים. נושף. אלוהים. אלוהים יהודי אינו באינסטינקט. אינו בהישרדות. אלוהים יהודי אינו בטבע. לא שמש לא ירח לא צבא שמים. לא חיות ולא טרף ולא ציפורניים. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. זה לא מתחיל ממך. זה לא מתחיל מהרצון לחיות שלך. מהאגו שלך. מהקיום שלך. מהאופן שבו בחרת להתפלש בעולם הזה. להכות שורשים. ולא אתה בעל הבית. ולא אתה הריבון. וגם אתה מתחיל ממקום אחר ממה שחשבת. תבין את זה תהיה יהודי. תבין את זה תקדש את השם.

ל.
בחורף שאחרי השביעי באוקטובר בא אליי בחלום רבי מרדכי אליהו. והוא מקפיד. ופניו לבנות וקורנות ומאירות כמו שהיה בחייו. ומצביע על שלושה ספרי תורה. והם מעורטלים ממעיליהם. ושלושתם קרועים. ואיני מבין. ומוסיף ופוסק בחדות אל תשכח על הניסים. ורוצה לשאול. והוא מתרחק. ואני נדחף ונופל ונחבט ומתעורר.

מ.
כי יש גם כעס של מעלה. יש דינים. הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח אוֹרָיְתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ. תלמיד חכם שרתח התורה היא שמרתיחה אותו. תלמיד חכם נושא על גבו עלבונֵי חורבנות של אלפי שנים. קהילות הקודש ואדירי התורה. וגלות ופוגרום וגירוש ושואה. ותורה נושאת על גבה שמים בוכים וארץ חוטאת ולבנה מקטרגת ותנינים מזדווגים ונחש ורוכבו וסמאל ולילית. ואלוהים נושא על גבו עלבונֵי עלבונות עולמות קמוטים וכלים שבורים ואורות עטופים ואותיות נִגְלמות וצמצום ראשון ושני. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. לא אנחנו רותחים. תורה קרועה ורותחת. אלוהים רותח בנו. וכעסו ללא תחתית והוא נורא ואיום ומרכבותיו לאין מספר. מבעבע ונוהם ושורק אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי. הישמרו גורו לכם קחו מרחק. אילנות קדושים על ראשכם. גלגלים וכוכבים וספירות ופרצופים. מיכאל השר הגדול והאיש לבוש הבדים ושׂר העולם וחותֶה בגחלים. ואוֹי לָהּ לָאֻמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו. מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה.

נ.
ועוד כעס יש. עמוק ממה שקדם. כָּל זְמַן שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. ויש אלילים קטנים של פסל ומסכה. ויש אלילים גדולים של תודעה וחזון ותפיסה. והשביעי באוקטובר מנפץ אלילים. מנפץ אותנו. מרסק ציונות ומפורר דתיות ומשבר מוסר. כי תובנות ותבניות והתניות הן יצרים. העדפות ושרירותיוּת ונוחות ואטימות והיקסמות. מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. וקשה מאוד להתרסק עד הלשד הזה. ומוסר הוא תנין גדול מכל תנין. והוא רובץ ביאוריו ומתנועע ובולע את כולם בדממה. כי אנשים יכולים לעמוד מחוץ לדת ומחוץ לציונות. אבל הם מתקשים לעמוד מחוץ למוסר. כי מה יישאר. והוא יֵצֶר והוא תבנית והוא אליל. והוא כבר ריק וחלול וסר צלמו. וזנבו בפיו והוא מכלה את בשרו. כי אין מוסר בלי אדמה. ואין מוסר בלי שמים. ואין מוסר בלי מלחמה. ואין מוסר בלי ידיים. ויעקב ועשיו ותורה ובשורה אנרכיה מסורת תרבות וביקורת. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. לוחות ראשונים ושברים וארץ כיבוש ואלוהים אדירים. והוא מצקצק והוא מתנשא והוא בסחרור. והוא צועק והוא צווח ומכיש את עצמו. והוא שבור. והוא עוד יישבר. ואנחנו נישבר והכול יישבר. ונחיה בנותר. ומה נותר. האינסוף והתוהו והבוהו ובליל לא מובן של דקירות ורגשות. ונתחיל מחדש.

ס.
ובפסח שאחרי הרעש חלמתי ואני בג’בליה. הכול אפור ואני כפוּת בתוך מנהרה צרה. בבטן האדמה ואין אוויר ומחנק. ואין איש. וקירות קעורים וחוטים פזורים ורעשים מרעידים וחלקיקים נושרים מהתקרה. ופתאום הכול אבק. ומנורות מתנדנדות ובטון נופל והצלעות שלי מחוצות ולא נושם. ובקצות האצבעות אני נאבק לגרד שכבות דקות. להשתחרר ולחצוב לי דרך למעלה. עוד קצת עפר ועוד קצת עפר. ואין אוויר ואין אוויר. וחושך ונשיפות קצובות ובהלה. ומשהו נואש תקוע לי בצלעות ולוחץ ולוחץ ואני מתפתל ואני מתעורר ומזיז מעליי את הראש של הילד.

ע.
ובהסדרת הנשימה שלפני עלות השחר מתעורר בי זעם על אלוהים. על קיום יהודי עלוב שכזה. שקוע באדמה ומעופש וקבור בחיים. על אדישות שמים שכזו. זוחלים מילימטר אחר מילימטר ומעלינו חומות נפולות של בטון ואין מושיע. על אילמות השחקים. למה אתה שותק. מה נראה לך שעשית. מה נראה לך שאתה עושה. ככה לא עושים. איפה אתה. ואיפה הברית. ואיפה ההבטחה. ואגרופים שלי קפוצים. ושפתיים חשוקות. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. למה שרפה. למה כריתה. למה ילדים. למה ברבריות. למה שבי. למה אונס. ואם שמיכת הריבונות שלנו מחוררת שמיכת השמים שלך מחוררת אף יותר. אַלפַּיִם שָׁנָה לַשָּׁמַיִם עוֹלָה. נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל”. אַךְ לֹא בָּא הַגּוֹאֵל. יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן.

פ.
בשמחת תורה ת”ו שי”ן פ”א דל”ת חלמתי ואני בשכונת ילדותי. ומשחק על גבעת דשא ליד גן שעשועים. וברקע סבך. ומתוך הסבך ננעצו בי עיניים. נפקחו מתוך החשכה. חיית פרא דוב שכול נוהם דרוך. ננעצו חזק. ומשהו בי ניעור לנצח.

צ.
באחרית הלילות שבים הימים.

ק.
וצריך להפסיק לכעוס ולהתחיל לרחם. והיה אומר רבנו שהעיקר בימי המשיח יהיה שלא לכעוס. והיה חוזר ואומר שאף על פי שיהיה על מה לכעוס שלא לכעוס. כי הגאולה היא במידת כעס ורחמים. וכאשר כועס מושך אותה ממידת הכעס. וכאשר מרחם מושך אותה ממידת הרחמים.

ר.
וזה יבוא רק אחרי שנתייאש. שנבין שהלכנו ותעינו בדרכים שגויות. ונזנח את העצבים ונתכנס ונבקש ונדבר ונתעבר. ונשוב על התשובה. ונשוב ונשוב. כי השביעי באוקטובר הצית בנו כור. והוא בוער לילה ויום. מיין פייערל וועט טליען ביז משיח וועט קומען. האש שלי תוקד עד ביאת משיח. עד עולם. ויש להתחמם כנגד אורה. ולהיזהר בגחלתה. ולשבור אלילים. ולשבור תבניות. ולשבור רצונות. ולשבור מחשבות. לשבור ולהישבר ולשוב על עקבות.

ש.
ואחרי שנשמע את כל הקולות ואת כל הצעקות ואת כל התוכחות ואת כל ההטחות. ואחרי שניפתח לכל הסבל וניקרע לכל הכיוונים וניפרם לכל הקצוות. ואחרי שנוקיע את כל הבוגדים ונסיר את כל המסכות. ואחרי שנגמע את כל הרעלים ונקבל את כל הקיצוניים ונפנים את כל מחשבות ההשמדה. אחרי הרעש ואחרי הרוח ואחרי האש. אחרי זה. תבוא דממה דקה.

ת.
באחרית החלומות הלב שלי יהיה שקט ורגוע. לא מגיב לא דוקר לא לוחץ. באחרית הלבבות כבר לא ארדוף לא אבוא בכוח. משהו בי יקבל. משהו יהיה רפה. משהו יבוא שלם עם עצמו. משהו יתרפא. באחרית הלילות יהיה טוב. כבר אי אפשר להאמין לזה. איך יהיה טוב אחרי כל מה שקרה. איך ציפורים בשמים. איך תכלת בלי יירוטים. איך מסיבה בלי צרחות.

א.
באחרית הימים כבר לא יהיו לי שאלות.

לצפייה ביצירה

אחרית הימים

פאות. עד הקצה

עוז בלומן

א.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות. יושב בוהה ומגדל פאות. בתחילה גדל השיער. נתתי לו להתארך כמו באבלות. לא יכולתי להתגלח או להסתפר. בהמשך באה ההבנה שמה שהולך ומתקרזל אלו פאות. פאות של שמחת תורה. הלכתי וגזרתי את השיער באמצע. מי זה היהודי הזה במראה.

ב.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות כדי לזכור. בעבר הרחוק היו לי פאות. פחות הסתדרו על הראש. השיער שלי סבוך קשה ומתולתל והן היו קופצות מהצדדים. ההגינות מחייבת להתיישר. אני מסתובב במקומות מהוגנים. מאז השמיני באוקטובר אני מנסה להתמודד עם המקומות הללו. בוחן בחשד את המבט שלי עליהם ואת המבט שלהם עליי.

ג.

אני מגדל פאות כדי לזכור. לזכור מה. מה לזכור. לילדים שלי יש פאות. הם בכלל לא מבינים את השאלה. לבן השני שלי יש גוזמבות. גדולות. גם הוא התחיל בשיער ארוך. בבטלה הארוכה של הקורונה. געגועים על הקורונה. משם עבר לפאות בגלל אהוביה סנדק. יום אחד אסף את עצמו קם מהמיטה והלך להפגין על אהוביה. למה המשטרה הרגה אותו. בא הביתה וביקש להסתפר ולהשאיר פאות. בתחילה אסף את השיער בצדדים. בסוף הפאות הגיעו למראה החופשי והפרוע. נוער וגבעות לו. ואני שמח בו ובמראה שלו. הוא לא נכנע בכלל למבטים מבחוץ.

ד.

אבל צריך לזכור. לזכור את השביעי באוקטובר. לזכור את מה שהרגשנו בשביעי ואחרי השביעי. לזכור את מה שהוביל לשביעי. מה בעצם הוביל לשביעי. קונספציה. וצריך לפרק אותה. אני מנסה שוב ושוב להיזכר באותם הימים. איך הרגשתי אחרי השביעי. וזה קרוב וזה לא קשה. האוויר היה מלא ברטט. קול דמי אחינו צעקו וצרחו מן האדמה. אלו שהיו מעל האדמה ואלו שנגררו תחתיה. משהו באור היה שונה. העולם הסיר איזה מסווה מעליו. ונגענו בו ישירות מסונוורים ובוכים.

ה.

אז קונספציה. משהו נדפק. וצריך לזכור את זה. השאלה רק מה. מישהו לא היה שם. משהו לא עבד. מישהו לא שמר. למה לא שמר. מחשבה לא מסודרת. זזה לצדדים. בדיוק כמו עכשיו. מה שהיה לפני מעורפל עכשיו. חשבנו שאנחנו על קרקע מוצקה. צריך לזכור. צריך לזכור שהקרקע לא מוצקה. תמיד היא הייתה לא מוצקה.

ו.

צריך לזכור את אלוהים. פאות לזכור שאני שלו וכל אשר לי שלו. והארץ שלו. והוא עשה את זה. אבל למה. וצריך לזכור דברים שהוא אמר. וצריך לחפש איפה הוא. וצריך להבין מה הוא. ולדבר איתו. ולזכור שזה הסיפור שלו ולא שלי. ולזכור שאני בסך הכל מאוד קטן.

ז.

צריך להחזיק את החוט הזה. צריך לזכור. לזכור שאני לא מהם. שאני לא שׂם עליהם. שהם כבר לא יכריחו אותי לחשוב כמוהם. שיש אנחנו והם. ואיפה הם מתחילים ואני נגמר. איפה הם נגמרים. כדאי להרחיק ראות כי זה לא באופק כרגע. צריך לזכור שהם לא יודעים לחשוב. שהם סנטימנטליים. שהם לא מבחינים. שהם שכחו מה זה להיות יהודים. שאם משהו נדפק זה אצלם. שהמוסר שלהם לא מוסרי. שהם מוכנים לתת לי למות רק בשביל לצאת ידי חובה. שהם מוכנים לתת לי למות כי הם אוהבים יותר את הגוי.

ח.

ויש כל מיני סוגי פאות. יש לי ילד עם פאות של למדן. צרות ומסודרות ויורדות יפה למטה. הוא מסלסל אותם כשהוא חושב. ויש ילד אחר קטן יותר שלועס את קצה הפאה. הוא מתבייש במשהו ומחייך חצי חיוך עם לחיים מלאות. ויש ילד אחר שגזר את הפאות והתבגר מהר. ועוד ילד עם שיער חלק שהפאות ממסגרות לו את הפנים. וזה פשוט יפה לו. פאות לסימן היכר של משפחה דתית יחד עם הכיפה. אתה שייך אלינו. אתה שייך.

ט.

לזכור ולזכור. פאות. לזכור את מי שכבר אין לו משפחה. שכבר אין לו ילדים. לזכור את מי שנטבח באכזריות ואיבריו פוזרו. לזכור את האימה. לזכור את האונס. לזכור חבורה של ערבים מסביב לילד יהודי חסר אונים. עיניים מבוהלות וחיוורות. לזכור ולא לתת למחשבות אחרות להיכנס. כי הן מנקרות מבחוץ כל הזמן כל הזמן. ובסוף הן חודרות. כי התקשורת לא עצרה לרגע את השטף. והיא תוקפת שוב ושוב את התודעה. לזכור כמו אזעקה עולה ויורדת. לזכור כמו כוננות. לא להכניס שום דבר שלא מיוצר כולו בפנים. ובפנים יש יהודי שיושב ורועד וזועק ומוחה ותובע ומשלים עם עובדת היותו מקדש השם.

י.

אחרי כמה חודשים יש כבר התחלה של פאות. אחת גדולה יותר מהשנייה. הבן שלי אומר שזה רק פסיכולוגי. ביקשתי ממנו לסרוג לי כיפה מצמר. צריך ללכת רחוק. צריך ללכת לגבעות. צריך להבין מי כאן יהודי ומי כאן נגד מי. צריך לחזור אל מה ששכחנו. שכחנו את האדמה. שכחנו שאדמה היא לא בניגוד לחיים. שהיא חיים. שחיים זה מרחב ולמעלה ולמטה. שאדמה היא למה באנו לכאן. שאדמה היא כיוון. ומי שלא לוקח את האדמה כמצפן שוכח את חייו. שאדמה היא מה שיכול להנחות אותנו שוב חזרה אל הבית. שכחנו שאדמה מדברת. שהיא מלמדת שהיא מגדלת. והיא שותקת והיא מחוּללת. ומי יתבע את עלבונה. שכחנו שאדמה אסור לשכוח. שאדמה מתחת לרגליים זה להיות. והאדמה הזו היא ההיות כאן.

יא.

ויש מפלגה של גבעות. לשם באים יהודים של פאות. לא פאות של מאה שערים ושל שטיבלאך. פאות של גבעות. של ריקים ופוחזים של יפתח ואבימלך. של בחור וטוב של שאול. של מצוק ומר נפש של דוד. וצריך לזכור שיש בה חילול השם. בעצם כך אמרו לפני. עכשיו צריך לזכור הפוך. כי יהודי מת הוא חילול השם. כי יהודי חלש הוא חילול השם. כי יהודי מטומטם הוא חילול השם. כי לקחו את היהודי ועשו אותו חלל. נקבים נקבים חללים חללים. ובתוך הפאות החלל מתארך. מוקף בטבעות של יושר ועיגולים.

יב.

הפאות בינתיים מאחורי האזניים. מי יודע. אולי מתישהו אשלוף אותן. הן מאיימות. הן מצחיקות. הן אומרות לכולם שמשהו בי השתחרר. אולי בורג. אולי שניים. הן אומרות שדם יהודי אינו הפקר. הן גם ברסלב ושמחה וטירוף ושמירת הברית. הן חיבוק בין יהודים. יש דם רעך ויש לא תעמוד. ומי שהיה אצל רבינו לא יצא מהעולם הזה בלי תשובה. ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. ישמע בזיונו הקטן על הפאות. וישמע בזיונו הגדול על אלף וארבע מאות חלל ביום אחד.

יג.

הפאה היא הקצה. המקום שבו הראש הופך לחד. היא סוף האוזניים והמוח שביניהם. היא ללכת לקצה ועל הקצה. וצריך להשאיר פאה או שתיים. כי צריכה להיות בנו חמלה לקצוות. כי מישהו עוד יבוא ללקט ויהיה לו מה לאכול בערב. וצריך להפסיק לקצור את השערות בצדדים. להניח אותן לעניים ולחלשים. ופעם היה בן גוריון עם הרבה שער בצדדים אבל הלך וגזר את הסימנים לבני עדות המזרח. ועל כן באה לנו הצרה הזו. כי בלי סימנים אי אפשר לזכור. ואנו מכריזים בזאת כי הוא ושכמותו לא זכרו.

יד.

צריך לזכור. צריך לזכור וגם צריך להקשיב. להקשיב למה. פאות סביב האזניים כמו מכשיר שמיעה. כמו אנטנה שיכולה לקלוט. כמו אזניות גדולות. והפאה הולכת וסובבת את האוזן. כי יש צעקות באוויר שעוד לא נקלטו. ויש דם שעוד שפוך. ויש בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות. ויש שכינה שמנהמת כיונה אוי לי שהחרבתי. ועם הפאות אפשר לשמוע. כמו קונכיה שהיינו מקרבים לאוזן כדי לשמוע את הים. ויש קולות חלולים של מומחים זחוחים שצריך לזרוק לכל הרוחות. ותמה אני אם ימותו מיתת עצמם.

טו.

וזה ברור שצריך לזכור. במחזור הישן היה כתוב כאן צריך לבכות. בשמחת תורה יהיה כתוב כאן צריך לזכור. הכל יזכור. כאן זוכרים. את עמלק לזכור. ואת סיני לזכור. כי בשניהם קולות תרועה וחרדות ויריעות מתנופפות ורוחות וברקים. ושניהם מצווה. ושניהם כפייה. ושניהם אות. ובשניהם אין אפשרות להתקרב להר. ומשה למעלה למעלה ואתה צועק. ואתה עומד ושמה לא תקרב וזהו. ומשם תפרח נשמתך. ומשם לוחות על גבך. ואין לך רשות להתחמק מהם. ובשניהם כבדו ידי משה. ועיניך כלות. ובשניהם שבירה.

טז.

וזו כרוניקה של יציאה מן הדעת. של אי שפיות. של התדרדרות מנטלית. נשבר הצדיק. והשערות ממשיכות לצמוח כי אין מהן מנוחה. הן גדלות וגדלות. ומכסות על האזניים ויורדות ויורדות ואין להן עצירה. כמו דמעות גדולות. כמו נטיפים. כמו זקן אהרן. כמו צמח גולש. כמו יהודי נודד. כמו יהודי נופל. כמו דם יהודי שנשפך. יורד שאולה.

יז.

ואין ביחד ולא יהיה ביחד. כי אדם בא לעולם בבכי. ואדם בא לעולם בשריטה. ואחרי השביעי באוקטובר השריטות צורבות ועמוקות. בתחילת החורף עוד היה אפשר לקוות שיש לנו רק שריטה אחת. ואני הולך לעוד פגישה ולעוד עצרת ולעוד ביחד. ופעם הפאות אסופות ופעם הפאות קופצות. וכולם שרוטים וכולם צועקים וכולם שותקים. ובמקום מכשיר שמיעה לכולם יש אזניות. וכולם על הקצה וכולם דולקים. וכולם בקונכיות. ולכל אחד חלאס משלו. ולעולם לא עוד משלו. וביחד משלו. ואך ורק שלו.

יח.

וצריך לזכור. צריך לקום. אסור לישון. רק לא לחזור לישון. להחזיק. להתהפך. להתיישר. רק לא לחזור לישון. עכשיו. כולם. עכשיו.

יט.

וצריך וצריך. ומי אמר שצריך. צריך כאן נביא. וצריך כאן אלוהים. וגם משיח עכשיו. ואולי צריך גם לשכוח. לשכוח סיפורים קונספציה. לא להיכנס לנפולת הסיפורים הללו. לא השכלה ולא ציונות ולא ישראליות ולא נורמליות. לא ימין ושמאל ולא מומחים ולא מפלגות. כי הכל הכל קונספציה והכל טמטום והכל לחזור לישון. וצריך סיפור אחר.

כ.

כי יש יהודי. וליהודי יש פאות. וזה סיפור. וזה כל הסיפור. ולי יש פאת צפון. ופאת תימן. ואחוריי למערב. ואני אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים.

לצפייה ביצירה

חרבות ברזל מלחמת תרבות פאות