מסאי

עוז בלומן

אודות

עוז בלומן, נשוי לצופיה ואב לכמה שובבים. מתגורר במבשרת ציון, בואכה ירושלים. קורא מדי פעם וכותב כשמתאפשר.

אחרית הימים

פאות. עד הקצה

עוז בלומן

א.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות. יושב בוהה ומגדל פאות. בתחילה גדל השיער. נתתי לו להתארך כמו באבלות. לא יכולתי להתגלח או להסתפר. בהמשך באה ההבנה שמה שהולך ומתקרזל אלו פאות. פאות של שמחת תורה. הלכתי וגזרתי את השיער באמצע. מי זה היהודי הזה במראה.

ב.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות כדי לזכור. בעבר הרחוק היו לי פאות. פחות הסתדרו על הראש. השיער שלי סבוך קשה ומתולתל והן היו קופצות מהצדדים. ההגינות מחייבת להתיישר. אני מסתובב במקומות מהוגנים. מאז השמיני באוקטובר אני מנסה להתמודד עם המקומות הללו. בוחן בחשד את המבט שלי עליהם ואת המבט שלהם עליי.

ג.

אני מגדל פאות כדי לזכור. לזכור מה. מה לזכור. לילדים שלי יש פאות. הם בכלל לא מבינים את השאלה. לבן השני שלי יש גוזמבות. גדולות. גם הוא התחיל בשיער ארוך. בבטלה הארוכה של הקורונה. געגועים על הקורונה. משם עבר לפאות בגלל אהוביה סנדק. יום אחד אסף את עצמו קם מהמיטה והלך להפגין על אהוביה. למה המשטרה הרגה אותו. בא הביתה וביקש להסתפר ולהשאיר פאות. בתחילה אסף את השיער בצדדים. בסוף הפאות הגיעו למראה החופשי והפרוע. נוער וגבעות לו. ואני שמח בו ובמראה שלו. הוא לא נכנע בכלל למבטים מבחוץ.

ד.

אבל צריך לזכור. לזכור את השביעי באוקטובר. לזכור את מה שהרגשנו בשביעי ואחרי השביעי. לזכור את מה שהוביל לשביעי. מה בעצם הוביל לשביעי. קונספציה. וצריך לפרק אותה. אני מנסה שוב ושוב להיזכר באותם הימים. איך הרגשתי אחרי השביעי. וזה קרוב וזה לא קשה. האוויר היה מלא ברטט. קול דמי אחינו צעקו וצרחו מן האדמה. אלו שהיו מעל האדמה ואלו שנגררו תחתיה. משהו באור היה שונה. העולם הסיר איזה מסווה מעליו. ונגענו בו ישירות מסונוורים ובוכים.

ה.

אז קונספציה. משהו נדפק. וצריך לזכור את זה. השאלה רק מה. מישהו לא היה שם. משהו לא עבד. מישהו לא שמר. למה לא שמר. מחשבה לא מסודרת. זזה לצדדים. בדיוק כמו עכשיו. מה שהיה לפני מעורפל עכשיו. חשבנו שאנחנו על קרקע מוצקה. צריך לזכור. צריך לזכור שהקרקע לא מוצקה. תמיד היא הייתה לא מוצקה.

ו.

צריך לזכור את אלוהים. פאות לזכור שאני שלו וכל אשר לי שלו. והארץ שלו. והוא עשה את זה. אבל למה. וצריך לזכור דברים שהוא אמר. וצריך לחפש איפה הוא. וצריך להבין מה הוא. ולדבר איתו. ולזכור שזה הסיפור שלו ולא שלי. ולזכור שאני בסך הכל מאוד קטן.

ז.

צריך להחזיק את החוט הזה. צריך לזכור. לזכור שאני לא מהם. שאני לא שׂם עליהם. שהם כבר לא יכריחו אותי לחשוב כמוהם. שיש אנחנו והם. ואיפה הם מתחילים ואני נגמר. איפה הם נגמרים. כדאי להרחיק ראות כי זה לא באופק כרגע. צריך לזכור שהם לא יודעים לחשוב. שהם סנטימנטליים. שהם לא מבחינים. שהם שכחו מה זה להיות יהודים. שאם משהו נדפק זה אצלם. שהמוסר שלהם לא מוסרי. שהם מוכנים לתת לי למות רק בשביל לצאת ידי חובה. שהם מוכנים לתת לי למות כי הם אוהבים יותר את הגוי.

ח.

ויש כל מיני סוגי פאות. יש לי ילד עם פאות של למדן. צרות ומסודרות ויורדות יפה למטה. הוא מסלסל אותם כשהוא חושב. ויש ילד אחר קטן יותר שלועס את קצה הפאה. הוא מתבייש במשהו ומחייך חצי חיוך עם לחיים מלאות. ויש ילד אחר שגזר את הפאות והתבגר מהר. ועוד ילד עם שיער חלק שהפאות ממסגרות לו את הפנים. וזה פשוט יפה לו. פאות לסימן היכר של משפחה דתית יחד עם הכיפה. אתה שייך אלינו. אתה שייך.

ט.

לזכור ולזכור. פאות. לזכור את מי שכבר אין לו משפחה. שכבר אין לו ילדים. לזכור את מי שנטבח באכזריות ואיבריו פוזרו. לזכור את האימה. לזכור את האונס. לזכור חבורה של ערבים מסביב לילד יהודי חסר אונים. עיניים מבוהלות וחיוורות. לזכור ולא לתת למחשבות אחרות להיכנס. כי הן מנקרות מבחוץ כל הזמן כל הזמן. ובסוף הן חודרות. כי התקשורת לא עצרה לרגע את השטף. והיא תוקפת שוב ושוב את התודעה. לזכור כמו אזעקה עולה ויורדת. לזכור כמו כוננות. לא להכניס שום דבר שלא מיוצר כולו בפנים. ובפנים יש יהודי שיושב ורועד וזועק ומוחה ותובע ומשלים עם עובדת היותו מקדש השם.

י.

אחרי כמה חודשים יש כבר התחלה של פאות. אחת גדולה יותר מהשנייה. הבן שלי אומר שזה רק פסיכולוגי. ביקשתי ממנו לסרוג לי כיפה מצמר. צריך ללכת רחוק. צריך ללכת לגבעות. צריך להבין מי כאן יהודי ומי כאן נגד מי. צריך לחזור אל מה ששכחנו. שכחנו את האדמה. שכחנו שאדמה היא לא בניגוד לחיים. שהיא חיים. שחיים זה מרחב ולמעלה ולמטה. שאדמה היא למה באנו לכאן. שאדמה היא כיוון. ומי שלא לוקח את האדמה כמצפן שוכח את חייו. שאדמה היא מה שיכול להנחות אותנו שוב חזרה אל הבית. שכחנו שאדמה מדברת. שהיא מלמדת שהיא מגדלת. והיא שותקת והיא מחוּללת. ומי יתבע את עלבונה. שכחנו שאדמה אסור לשכוח. שאדמה מתחת לרגליים זה להיות. והאדמה הזו היא ההיות כאן.

יא.

ויש מפלגה של גבעות. לשם באים יהודים של פאות. לא פאות של מאה שערים ושל שטיבלאך. פאות של גבעות. של ריקים ופוחזים של יפתח ואבימלך. של בחור וטוב של שאול. של מצוק ומר נפש של דוד. וצריך לזכור שיש בה חילול השם. בעצם כך אמרו לפני. עכשיו צריך לזכור הפוך. כי יהודי מת הוא חילול השם. כי יהודי חלש הוא חילול השם. כי יהודי מטומטם הוא חילול השם. כי לקחו את היהודי ועשו אותו חלל. נקבים נקבים חללים חללים. ובתוך הפאות החלל מתארך. מוקף בטבעות של יושר ועיגולים.

יב.

הפאות בינתיים מאחורי האזניים. מי יודע. אולי מתישהו אשלוף אותן. הן מאיימות. הן מצחיקות. הן אומרות לכולם שמשהו בי השתחרר. אולי בורג. אולי שניים. הן אומרות שדם יהודי אינו הפקר. הן גם ברסלב ושמחה וטירוף ושמירת הברית. הן חיבוק בין יהודים. יש דם רעך ויש לא תעמוד. ומי שהיה אצל רבינו לא יצא מהעולם הזה בלי תשובה. ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. ישמע בזיונו הקטן על הפאות. וישמע בזיונו הגדול על אלף וארבע מאות חלל ביום אחד.

יג.

הפאה היא הקצה. המקום שבו הראש הופך לחד. היא סוף האוזניים והמוח שביניהם. היא ללכת לקצה ועל הקצה. וצריך להשאיר פאה או שתיים. כי צריכה להיות בנו חמלה לקצוות. כי מישהו עוד יבוא ללקט ויהיה לו מה לאכול בערב. וצריך להפסיק לקצור את השערות בצדדים. להניח אותן לעניים ולחלשים. ופעם היה בן גוריון עם הרבה שער בצדדים אבל הלך וגזר את הסימנים לבני עדות המזרח. ועל כן באה לנו הצרה הזו. כי בלי סימנים אי אפשר לזכור. ואנו מכריזים בזאת כי הוא ושכמותו לא זכרו.

יד.

צריך לזכור. צריך לזכור וגם צריך להקשיב. להקשיב למה. פאות סביב האזניים כמו מכשיר שמיעה. כמו אנטנה שיכולה לקלוט. כמו אזניות גדולות. והפאה הולכת וסובבת את האוזן. כי יש צעקות באוויר שעוד לא נקלטו. ויש דם שעוד שפוך. ויש בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות. ויש שכינה שמנהמת כיונה אוי לי שהחרבתי. ועם הפאות אפשר לשמוע. כמו קונכיה שהיינו מקרבים לאוזן כדי לשמוע את הים. ויש קולות חלולים של מומחים זחוחים שצריך לזרוק לכל הרוחות. ותמה אני אם ימותו מיתת עצמם.

טו.

וזה ברור שצריך לזכור. במחזור הישן היה כתוב כאן צריך לבכות. בשמחת תורה יהיה כתוב כאן צריך לזכור. הכל יזכור. כאן זוכרים. את עמלק לזכור. ואת סיני לזכור. כי בשניהם קולות תרועה וחרדות ויריעות מתנופפות ורוחות וברקים. ושניהם מצווה. ושניהם כפייה. ושניהם אות. ובשניהם אין אפשרות להתקרב להר. ומשה למעלה למעלה ואתה צועק. ואתה עומד ושמה לא תקרב וזהו. ומשם תפרח נשמתך. ומשם לוחות על גבך. ואין לך רשות להתחמק מהם. ובשניהם כבדו ידי משה. ועיניך כלות. ובשניהם שבירה.

טז.

וזו כרוניקה של יציאה מן הדעת. של אי שפיות. של התדרדרות מנטלית. נשבר הצדיק. והשערות ממשיכות לצמוח כי אין מהן מנוחה. הן גדלות וגדלות. ומכסות על האזניים ויורדות ויורדות ואין להן עצירה. כמו דמעות גדולות. כמו נטיפים. כמו זקן אהרן. כמו צמח גולש. כמו יהודי נודד. כמו יהודי נופל. כמו דם יהודי שנשפך. יורד שאולה.

יז.

ואין ביחד ולא יהיה ביחד. כי אדם בא לעולם בבכי. ואדם בא לעולם בשריטה. ואחרי השביעי באוקטובר השריטות צורבות ועמוקות. בתחילת החורף עוד היה אפשר לקוות שיש לנו רק שריטה אחת. ואני הולך לעוד פגישה ולעוד עצרת ולעוד ביחד. ופעם הפאות אסופות ופעם הפאות קופצות. וכולם שרוטים וכולם צועקים וכולם שותקים. ובמקום מכשיר שמיעה לכולם יש אזניות. וכולם על הקצה וכולם דולקים. וכולם בקונכיות. ולכל אחד חלאס משלו. ולעולם לא עוד משלו. וביחד משלו. ואך ורק שלו.

יח.

וצריך לזכור. צריך לקום. אסור לישון. רק לא לחזור לישון. להחזיק. להתהפך. להתיישר. רק לא לחזור לישון. עכשיו. כולם. עכשיו.

יט.

וצריך וצריך. ומי אמר שצריך. צריך כאן נביא. וצריך כאן אלוהים. וגם משיח עכשיו. ואולי צריך גם לשכוח. לשכוח סיפורים קונספציה. לא להיכנס לנפולת הסיפורים הללו. לא השכלה ולא ציונות ולא ישראליות ולא נורמליות. לא ימין ושמאל ולא מומחים ולא מפלגות. כי הכל הכל קונספציה והכל טמטום והכל לחזור לישון. וצריך סיפור אחר.

כ.

כי יש יהודי. וליהודי יש פאות. וזה סיפור. וזה כל הסיפור. ולי יש פאת צפון. ופאת תימן. ואחוריי למערב. ואני אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים.

לצפייה ביצירה

חרבות ברזל מלחמת תרבות פאות