עמרי אברך

אודות
גדל בחיפה ומתגורר בירושלים.
סטודנט לרפואת שיניים, בעל תואר ראשון באגרונומיה ותואר שני באנטומולוגיה, שניהם מהפקולטה לחקלאות ברחובות. מגדל וחוקר דבורים בעברו.
כותב פרוזה קצרה ושירה כתחביב, יצירותיו זכו בפרסים והתפרסמו באנתולוגיות וכתבי עת שונים, מודפסים ומקוונים.
פרוזה

נעורים

עמרי אברך

את העגל הראשון הם טרפו על דרך העפר שפעם הובילה לדמשק, ועכשיו הסתיימה במוצב הסורי הנטוש. הם הרגו אותו ביחד, שניים, אולי שלושה, קרעו את הבטן באמצע, אכלו את הכבד והכליות ועזבו. אבא שלח אותי לטנדר להביא את הרעל ופיזר את האבקה בתנועה סתמית על הבשר החשוף.

יום אחר כך מצאנו שני תנים, הם שכבו בנפרד, צפודים וקשים, כל אחד איפה שהחומר הצליח להגיע ללב שלו ולגרום לו לפעום מהר כל כך עד שכל המערכת קרסה. הסתכלתי על העשב הרמוס מסביב. מאחורי הגוף הכבד וענן הזבובים הייתה פירצה קטנה בין השיבולים, התקדמתי ונכנסנו. ראשי הגבעולים נגעו לי בבטן האמצעית, זוג עפרונים ברחו ממני, הנוצות האדומות תחת כנפיהם נגלו ונעלמו בזמן שהם דהו רחוק פנימה, לשקוע חזרה אל האוקיינוס הצהוב של הרמה.

 

קול נשימה חלש בא והלך עם רשרוש הרוח בעשב והוביל אותי אליו. הוא שכב על שלפי שיבולת שועל עם פה פתוח, כלוב הצלעות עלה וירד בקצב אחיד, מעל השיניים המבריקות הקציף רוק לבן. אבא הוריד את הרצועה מהכתף והעביר לי את הקרבין, דרכתי וכיוונתי למרכז הגוף. לפני שהספקתי לסחוט את ההדק אבא אמר לי לכוון לראש. הסטתי את הכוונות קדימה, עצרתי נשימה ולחצתי בעדינות אחורה את ההדק. קת הנשק נהדפה לי לכתף, קול נפץ הפריע את השקט ונעלם מהר במרחב השטוח של הרמה. הכדור ריסק לתן את הלסת התחתונה והשרירים של גופו התעוותו, סובבתי את הפנים. אבא לא התרגש ואמר “שוב”.

הצמדתי את הקת לשקע בכתף והוצאתי את האוויר מהריאות, העין שלי נעלה את הראש המדמם בין כוונות הברזל, מאחוריי הוסיף קול רך “אתה צריך להיות מופתע”. הכדור השני נכנס לחלק האחורי של הגולגולת, באזור החיבור עם הצוואר. אבא הנהן לאישור ואני פרקתי והחזרתי לו את הרובה.

כשעלינו לטנדר אמרתי ש”אני לא מצליח לעשות את זה”.

“אני יודע, לבן אדם קשה להפתיע את עצמו”.

“יונתן מצליח” ציינתי.

“יונתן מצליח” הוא חזר אחריי.

 

הוא הסביר לנו שירייה טובה צריכה להפתיעה את היורה, כי אם המוח יודע מתי הכדור יצא, הוא מכין את הגוף והשרירים נמתחים, לשבריר שנייה, בלי שמרגישים. צריך לסחוט את הלשונית אחורה בקצב אחיד, לא לאט ולא מהר, כדי לא להרגיש השלבים זזים במנגנון, אבל גם לא לשחרר את הכדור בדיוק מתי שהמוח מחליט ללחוץ.

 

שבועיים אחר כך בנסיעת בוקר מצאנו את העגל השני, הפעם יונתן ישב במושב האחורי. בתוך חורשת האיקליפטוסים ראיתי גוש כהה בין העצים, אבא הוריד את הטנדר מהשביל. הרכב בלע את העשב היבש כמו קומביין ונעצר בקו העצים, שלושתנו יצאנו.

העגל שכב על הצד באמצע החורשה, הבטן הייתה פתוחה כמו בפעם הראשונה, אבל הפעם הדם לא הספיק להיקרש וחלקים מהכבד והריאות פוזרו על המצע הצבעוני של עלי האיקליפטוס. המשכתי להתקרב אבל אבא פקד עליי לעצור. הסתכלתי לאחור, הוא עמד בצל של עץ נוטה ליפול, יונתן בהיר ורזה לצידו.

“שהם לא יריחו אותך”, הוא נבח בחיתוך חד של הלשון ואמר לי להסתכל על האדמה.

 

בהתחלה חשבתי שהם גררו את העגל, אבל כשהמשכתי ללכת אחורה הבנתי שהם אלו שנגררו. הסימנים הובילו אותי מחוץ לחורשה, אבא ויונתן הלכו מאחורי.

בסוף הגעתי להתחלה. “הם הסתתרו מאחורי האבנים” אמרתי, “אחד בא מהצד ותפס בצוואר, השני הסתובב מסביב ונשך בעקבים. העגל גרר את הראשון, כשהם הגיעו לעצים הזאב השני עבר קדימה והם הפילו אותו. לפחות אחת מהם נקבה”.

אבא דיבר בחצי חיוך כבוש: “גם אני ראיתי שניים, למה אתה חושב שאחת נקבה”. הראיתי לו את העקבות מאחורי ערמת סלעי הבזלת, ואת כתם השתן היבש בין הסימנים שהעקבים טבעו בעפר.

 

באותו הערב שכבנו שלושתנו מאחורי גזע איקליפטוס מת. שעה אחרי השקיעה ראיתי תנועה בשולי החורש, זאב אחד עם צוואר עבה צעד החוצה מהעשב היבש, עצר וסובב את ראשו לאחור, אחריו יצא זאב קטן יותר.

יונתן שכב עם הלחי צמודה לקת העץ של הקרבין, אבא ששכב לשמאלו הניח יד על כתפו ומיד החליק אותה בתנועה איטית חזרה לאדמה. בעצים מעלינו צייץ כוס חורבות ורחוק מהמרחב עלו יללות תנים. הזאב הראשון התקדם לאט עם האף צמוד לקרקע. מהצד שלי יכולתי לראות את העין הימנית של יונתן, האישון היה רחב וממוקד, בתוכו השתקף הניצוץ שהכוונות החזירו מהירח.

האצבע על ההדק זזה כמו מעצמה, ללא קשר לגוף או לפנים, קול נפץ החריד את החורשה והדהד חזרה מגזעי העצים. הכדור ניקב לזאב הגדול את הצוואר והוא נפל. מאחוריו הזאבה פתחה בריצה חזרה אל תוך העשב, העטינים בבטנה מטלטלים לצדדים ועפר ועלים עולים ונופלים מהנקודות אותן הפריעו כפותיה. נעמדנו, יונתן רקע ברגליים שלו שנרדמו בזמן השכיבה, אבא אחז לו בשכמה, חייך מלמעלה ואמר, “כל הכבוד, פעם הבאה נתפוס גם אותה”.

 

התקדמנו ביחד ועמדנו מעל הזאב. עיינו הצהובות הביטו קפואות אל המקום אליו רצה זוגתו. הלב הפסיק לפעום, חור קטן עיטר את מרכז הצוואר ושלולית כהה נקוותה לאיטה מעל עלי האקליפטוס. אבא התעלם מהדם, הרים את החיה על הכתפיים וכשהגענו לטנדר זרק אותה מאחור. בבית הוא שלח אותנו להתקלח ולישון והזהיר לא להרעיש כדי שאמא לא תתעורר. הוא עצמו הרים את הזאב מהארגז של הטנדר ונשא אותו בשתי ידיו אל המחסן.

 

אני ויונתן התרחצנו אחד אחרי השני ונשכבנו לישון, התנים יללו בחוץ כמו בכל לילה, אבל מתוך הרעש שלהם נשמע קריאה אחרת, חדה וצורמת.

יונתן סובב אליי את הראש מהמיטה שלו ושאל “זאת היא נכון?”

“כן” עניתי.

“היא מחפשת אותו?”

“אולי, ואולי היא סתם בוכה. אולי גם וגם, אי אפשר לדעת איך חושבים זאבים”.

“אתה חושב שהיא ראתה אותי יורה בו?”

“אני חושב שכן”.

“אני מתכוון אם היא ראתה שאני יריתי בו”.

“לא נראה לי”.

 

בבוקר אמא יצאה לסידורים בקצרין ואבא לקח אותי ואת יונתן למחסן. ריח של בשר טרי ומלח עמד באוויר, אור שמש נכנס מהדלת הפתוחה והאיר את העור שנמתח מארבעת פינותיו של הקיר הפנימי. בלי כל הבשר הזאב נראה גדול יותר, עם זוג חורים חלולים במקום בו היו עיניים.

 

באותו שבוע אבא קיבל טלפון ואחרי שלושה ימים התקשר בעצמו. אנחנו היינו בבית ספר, אמא ענתה. הוא סיפר לה שהוא על שפת הליטני ושהנהר יפה יותר ממה שחשב שיהיה, ואיך הוא ישב יחף על שורש דולב ענק, ומים שהיו פעם שלג ניסו לסחוף את הרגליים שלו יחד איתם. הוא אמר לה שהוא חושב עליה ועלינו כל יום כל שעה, ושמחר לפני שתעלה השמש הם יחצו את הנהר ויכנסו אל תוך לבנון, אפילו שאמרו להם בהתחלה שבנהר הם יעצרו.

בחורף של אותה השנה הוא היה אמור להפוך לבן ארבעים, אבל דרך השפופרת קולו נשמע לה כמו של נער. הוא אמר שהוא מפחד ומתרגש באותו הזמן, שהוא משמן ובודק את הנשק כל יום פעמיים, שהארץ הזרה הזאת מושכת אותו אל תוכה.

הוא סיפר שבלילה שעבר הוא חלם איך הם עולים בצוקים של הגדה השנייה, לכבוש את המצודה שבנה מלך צידון. ואיך אחרי הקרב הוא הביט מצריחי הגיר החשופים, יחד עם הצלבנים וצלאח א-דין, רחוק אל הירוק של הארץ הגבוהה בצפון. בסוף השיחה הוא הציע שאחרי המלחמה נעבור יחד עם העדר אל ההרים האלו, ושם החורף יהיה רטוב והקיץ קצר, והפרות ילחכו עשב צעיר בין הארזים.

 

חמישה ימים אחרי השיחה היא לקחה את הטנדר שלנו ונסעה למוצב הקדמי של האוגדה, לנסות להבין למה אף אחד לא יכול להגיד לה איפה הוא נמצא. אני ויונתן נשארנו לשמור על המשק, בצוהריים של היום הבא מצאנו ביחד את העגל השלישי, לא רחוק מהבית, קרוב לגדר של השטח. לפי העקבות הוא גרר אותה כמעט מאה מטר, אולי יותר, משך לכיוון החצר האחורית. התכופפתי והנחתי כף יד על המצח של העגל המת, הוא היה חם והפרווה רטובה מזיעה, העיניים התמימות הביטו בי, פקוחות לרווחה.

“לפני כמה זמן?” יונתן שאל.

“שעה שעתיים, לא יותר” עניתי.

 

עשרה מטרים מאחורי הגוויה החדשה הייתה ערמת סלעים שהפרות לא הצליחו לטפס עליה, והעשב צמח בה גבוהה. יונתן לא הסכים לצאת איתי למארב באותו ערב, אפילו שאמרתי לו שהוא חייב, ומתי שהשמש שקעה לקחתי את הקרבין מעל הארון במטבח ואת העור של הזאב מהמחסן. לפני שאבא עזב הוא אמר שאנחנו צריכים להשתמש בעור כדי להסתיר את הריח שלנו.  

 

הלילה ירד ורוח רשרש בעשב, אני שכבתי על הבטן מכוסה בעור של הזאב. צרצר חלף על קנה הרובה ומיד אחריו עכביש זאבן, השיבולים נעו הלוך ושוב, מסתירים ומגלים את הפרצה בגדר. אחרי חצי שעה ראיתי תנועה, האצבע שלי התהדקה על ההדק. יונתן עמד ליד הגדר, רזה וחיוור, פניו הביטו לצדדים וסרקו את השטח. משב קל פרע את שערותיו הבהירות, הכמעט לבנות, ועיני התכלת שלו נפערו לרווחה, בחשש של חיה אבודה.

 

הנחתי את הקנה של הקרבין על האדמה והרמתי את היד, הוא זיהה אותי והתקדם. כשהגיע, מתחתי למעלה את העור כדי שיוכל להיכנס איתי תחתיו. לחשתי לו שייקח את הרובה. ידיו הדקות ייצבו את הקנה וכיוונו לאותו המקום אליו כיוונתי אני. לא רחוק מאיתנו הגוויה של העגל השלישי שלחה אל האוויר היבש של הלילה, ריח מתכתי של דם ובשר טרי.

 

שעה עברה ואחריה עוד אחת, התנים המשיכו לילל והירח התקדם מערבה מעל הרמה, יונתן נשאר דרוך כמו פסל, רזה ולבן וחיוור. הרגליים שלי עקצצו, כל מצמוץ נעשה ארוך יותר מקודמו, ואז קול נפץ פילח דרך יללות התנים והקים אותי לחיים.

בהתחלה לא הייתי בטוח מה אני רואה, אחר כך רצתי.

הוא חטף את הכדור בגרון, הרגליים השתוללו והרימו עננים של עפר, כפות הידיים ניסו בחוסר הצלחה לעצור את הדם שפרץ מהצוואר כמו מתוך צינור השקיה מנוקב. מקרוב יכולתי לראות את הפלומה הלא מגולחת מעל השפה העליונה, הוא היה ילד, לא יותר מבוגר מיונתן. מימיני יונתן קם מתוך המחבוא והתקרב בצעדים מהוססים, עדיין מחזיק בקרבין. הוא נעמד קרוב אליי, שנינו הסתכלנו על הנער מפרפר. אני בחיים לא אשכח את המבט המבוהל בעיניים של הילד, כשהדם זרם שחור ומבריק מהגרון, ואת הבלבול שהרגשתי כשניסה לדבר איתנו, ובועות פעפעו דרך החתך בקנה הנשימה.

 

יונתן נשבע לי שהוא לא ראה ואני אמרתי לו שאני יודע.

הנער הפסיק לזוז ושכב מתחת לגדר בתוך כתם כהה, העיניים שלו קפאו מול השמיים והכוכבים. יללות התנים וחריקות הצרצרים המשיכו כמו קודם, אני התקדמתי ותפסתי את הגופה מהכתפיים, יונתן הצטרף אלי. גררנו את הגוף הרזה על העשב והנחנו אותו ליד העגל. אמרתי ליונתן שיישאר שם בזמן שאני הולך להביא טוריות והתחלתי לרוץ לכיוון הבית. אחרי כמה צעדים הסתובבתי להסתכל לאחור, יונתן קרע ברך ליד הנער והביט לו בפנים. שיניתי כיוון וחזרתי חזרה, אחי הזדקף כשהגעתי ושאל דרך היללות והצרצרים “מה עושים?”

“חוזרים הביתה” עניתי.

“ומה איתו” הוא הצביע למטה.

עניתי לו ש”הוא” לא הולך לשום מקום.

 

נכנסנו למטבח דרך הדלת האחורית. באור הצהוב של נורת החשמל יכולתי לראות את יונתן יותר טוב, האישונים שלו התרחבו עד שמהתכלת בעיניים לא נותר אלא פס דק. לקחתי את הרובה מהידיים שלו והנחתי אותו חזרה מעל ארונות המטבח. אחר כך הושבתי אותו על כיסא, שמתי את כף היד שלי על הכתף שלו והסברתי בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. שמה שהוא עשה היה נכון, שהילד הזר הוא מחבל ובא לגנוב את מה ששלנו, אולי אפילו להרוג אותנו.

יונתן מצמץ קצת בזמן שהמידע החדש נספג, “בסדר, אבל אתה לא תספר לאף אחד”, הוא אמר.

“וגם אתה לא”, עניתי.

ראיתי אותו נושם לרווחה ואת המבט שלו נרגע. אחר כך עליתי יחד איתו לחדר שלנו בקומה השנייה. חיכיתי שיוריד את הבגדים וייכנס למיטה, המכנסיים והחולצה היו מוכתמים בדם מהסחיבה ואני לקחתי אותם ואת הנעליים איתי. הוא שאל מהמיטה למה אני לוקח את הנעליים, עניתי חזרה שזה בגלל שאני לא רוצה שילך אחרי. למטה דחפתי את הבגדים למכונה, יחד עם יתר הבגדים ששכבו בסל הכביסה ויצאתי למחסן להביא טוריה. בחוץ הצרצרים המשיכו לחרוק, אבל התנים עברו הלאה לשדות אחרים ויללותיהם נספגו ברקע של הלילה.

 מרחוק יכולתי לראות את העגל שוכב על הצד, הבטן שלו הפכה גדולה וברורה יותר עם כל צעד שלי לכיוונו. הנער נשאר איפה שהנחנו אותו, רזה ורופס בין השיבולים, פניו פנו לפגר של העגל. העיניים השחורות, הגדולות והיפות, הביטו בעניין בלתי מופרע באיברים המפותלים שנשפכו מהכרס של החיה.

 לקח לי בערך ארבע שעות לחפור את הבור ולכסות. כשחזרתי תליתי את הבגדים הרטובים של יונתן, עם יתר הבגדים שיצאו מהמכונה על החבלים בחצר, והתיישבתי בחוץ על מדרגות העץ של המרפסת.

 

במזרח השמש התחילה לעלות, מרחוק יכולתי לראות את הטנדר שלנו מתקרב, קופץ מעלה ומטה על הדרך המשובשת שפעם הובילה לדמשק, מושך אחריו ענן אבק בזלת מואר בקרני הזריחה. ואני חשבתי לעצמי שהרכב נראה כמו חיה, הכלאה בין צבי לטווס ענק, שגורר אחריו זנב אדיר של שש וארגמן.

הטנדר התקרב לחצר בפנסים דולקים ועצר מול הבית. אמא ירדה ממושב הנהג לבושה באותם ג’ינס והגופייה שאיתם עזבה, שיערה הצהוב אפור נפרע ברוח והתכלת בעיניה התכהה מחוסר שינה.

היא התקרבה אליי בפנים שואלות, מוכנות לכעוס, “מה אתה עושה ער בשעה כזו? ומה זה כל הדם הזה על הבגדים שלך, הייתה המלטה? לא? היא תפסה עוד אחד?” היא שאלה.

“כן” עניתי ביובש.

נשיפה של ייאוש נפלטה לה מבין השיניים. עיניה עברו ממני לבגדים על החבל, חיוך נעים צץ לה בקמטים של שולי השפתיים, “כל הכבוד מותק” היא אמרה, חיבקה את הראש שלי ונישקה.

לצפייה ביצירה
פרוזה

סולם יעקב

עמרי אברך

 

 

המשאית שטה דרך הגליל ועמק יזרעאל, מיודפת לצומת המוביל, מנצרת לעפולה, דרך בית השיטה ואל המרחבים של בקעת הירדן. יעקב נסע לאט עם חלון פתוח, קווצות משיערו הכתום השתחררו מהקוקו ונפרעו ברוח. מדי פעם הציץ במראה על עדר העזים וחיוך מסופק עלה על שפתיו. הן עמדו בשקט על הנגרר, מביטות על השדות. רכבים משפחתיים עקפו את המשאית, ילדים שלחו אצבעות קדימה וצעקו “אמא תראי” או “אבא, זה איילים?”. העזים האלפיניות של יעקב היו ראויות ליחס. בפרוותן החומה, שכיסתה את פניהן כמעין מסכה שחורה, ועם קרניהן המעוקלות לאחור, הן היו דומות יותר ליעלי בר מאשר לחיות משק.

 

כולם במושב חשבו שהוא משוגע, שאת כל הכסף שהמשפחה עשתה באורגנו הוא הולך לשרוף על הרפתקה. אפילו אביו, יחזקאל גוטליב, “הג’ינג’י” כמו שנודע בימי המאה ואחד, הכריז בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב שהרעיון של יעקב מטומטם ושמאז שהרעיון המטומטם שלו עם האורגנו הצליח, השתן עלה לילד לראש.

 

חמש שנים קודם, חבר שעבד בטורקיה אמר ליעקב שיש וירוס שרץ בין חוות האורגנו, והמגדלים אובדי עצות. לאחר קרב התשה שכמעט קרע את המשפחה, יעקב הצליח לשכנע את הג’ינג’י והאחים להשקיע בחממות אורגנו. גם אז כולם חשבו שהוא משוגע. מה הוא מבין בעשבי תיבול? תמרים, ענבים, רימונים, זה מה שמגדלים, כך אם יש בעיות אפשר לבקש עזרה מהשכנים. היחידה שתמכה ללא עוררין הייתה רחלי אשתו, שעזרה לתכנן את השתילה ולא הסכימה שאף אחד יגיד על יעקב שלה מילה רעה, בטח שלא לידה. “הוא לפחות מנסה,” היא אמרה. “בלי אנשים כמו יעקב לא היו יהודים בבקעה. גם את התמרים הראשונים מישהו עם ביצים היה צריך לשים באדמה.”

 

ארבעה חודשים לפני הקציר הראשון, המחיר של אורגנו באירופה טס לשמיים ונשאר גבוה שלוש שנים. כולם חוץ מרחלי אכלו את הכובע, כולל הג’ינג’י. הגוטליבים עשו ערמות. הג’ינג’י, מפרגן כתמיד ונכון להודות בתבוסה, אמר שהרעיון עדיין מטומטם, אבל לפעמים ליעקב יש מזל של סנונית.

סבתא גוטליב זיכרונה לברכה, שעלתה מבוקובינה לפני קום המדינה, האמינה שלכל אחד יש מלאך שומר. יחזקאל היה צוחק ואומר שאם ליעקב יש מלאך, אז רוב הזמן הוא שיכור וברגעים הבודדים בהם הוא מתפכח, מנסה לפצות את בן חסותו על שנים של הזנחה. באחד מרגעי ההתפכחות של המלאך יעקב קיבל את האורגנו ובאחר את רחלי. יחזקאל חיבב את רחלי יותר מיתר כלותיו ולו רק כי הייתה אדומת שיער כמו הגוטליבים, דבר שהבטיח הפקת נכדים ג’ינג’ים בדור הבא.

 

יעקב ידע שגם הפעם עם הדיר הם כולם טועים. איכרים בני איכרים מקובעים וחסרי יצירתיות, שימשיכו לגדל תמרים וענבים עד שהירדן ישנה כיוון והשמש תשקע במזרח. ילעגו לו כמה שהם רוצים, הוא כבר יוכיח אותם במעשים.

 

חצי שנה יעקב פנטז על עיזים, עד שבנובמבר נולדה לו ולרחלי יערה, ילדה ראשונה אחרי שלושה בנים. רחלי הסבירה לבעלה שהוא יכול לדרוש את הדִּיר כמתנה מאבא והאחים, הרי כולם עשו כסף מהאורגנו שהיה רעיון שלו. כמה ימים אחרי הבריתה יעקב הכריז על כינוס מועצת שבט, והגברים של משפחת גוטליב נפגשו בסככה ליד מטע הרימונים. הוא ניסה להסביר להם שמדובר בהשקעה לטווח הארוך, גם הילדים של הילדים שלהם יוכלו להתפרנס מהדיר. בחלומות הוא כבר ראה הכול, מההתחלה הקשה עד הסוף המתוק. הם יתחילו במחלבת בוטיק, “מחלבת ירדן”, ייצרו גבינות; קממבר, ברי, סנט מור. בגוש דן, איפה שרואים חיות בעיקר בטלוויזיה, החליטו שחלב עז יותר בריא מחלב פרה ויעקב התכוון לעלות על הגל. אחרי שהדיר יתחיל להראות הכנסות הם יפעילו קשרים כדי לקבל מכסות, ישווקו חלב ניגר לתנובה וינוחו על זרי דפנה למשך דורות.

 

בן הזקונים ניסה להכניס באביו ובאחיו משהו מהחזון, מהתשוקה. הוא עמד והדגים עם הידיים כמו שחקן, זרק מספרים כמו ראש המועצה. אך יחזקאל, יצחק ואברום, ישבו שלובי ידיים על כיסאות כתר לבנים עם מבע חמור ומקובע על פניהם המנומשים.

 

כשיעקב התחיל להלל בפעם השלישית את מחלבת הבוטיק, יצחק, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, הרים את הידיים הכבדות מהחזה כדי לתמוך בעורפו האדום ואמר: “הבנו. מה אתה רוצה יעקב, חאלס. אתה עוד פעם מתחיל עם הפנטזיות? שלא יקרה מה שקרה עם המלפפונים.”

הזכרת המלפפונים הפכה את הלחיים של יעקב לאדומות כמו הזיפים. הוא הצביע על יצחק כמאשים, “אותו דבר אמרת על האורגנו!”.

“אל תצעק על אחיך יעקב!” יחזקאל התערב כדי להזכיר ליעקב את מקומו בהיררכיה המשפחתית. הוא ידע שהדם של בנו חם מהתלהבות בנושא הדיר. כמה מילים לא נכונות וההתלהבות תהפוך לכעס בוער באותה המידה.

אך יצחק לא שיתף פעולה עם כוונות הפיוס של האב, הוא לא התכוון להישאר חייב. אין סיכוי שהוא נותן לאחיו הקטן את המילה האחרונה, בטח לא כשהוא יודע מה הולך להיות סיכום השיחה. כולם ידעו מלבד יעקב, שחפר למשפחה על עיזים כבר כמה חודשים. שבעה ימים לפני כינוס הישיבה רחלי סיפרה לגברים מה יבקש בעלה, הם דנו בעניין וקיבלו החלטה.

אחרי שיעקב נרגע, פניו אליו יצחק  עם חיוך מרושע ונופף באצבע. “מה שאמרתי על האורגנו היה נכון אז ונכון גם היום. אתה פנטזיונר יקי ואנחנו צריכים להיות זהירים. לאבא יש כבר מספיק דם על הידיים מאחת ההרפתקאות שלך, הוא עוד עלול להפסיד את המקום שלו בשמיים. ‘מלפפונים, מלפפונים מירדן’, זוכר? ‘נעשה מיליונים, מיליונים”, יצחק חיקה את קולו של יעקב ויחזקאל ואברום לא יכלו שלא לגחך.

יעקב הידק שפתיים, תפס את שולי החולצה של עצמו באגרוף, התיישב על כיסא הפלסטיק ובהה ברצפה. ‘המלפפונים’. העניין הזה ירדוף אותו כל החיים. מזל שרחלי עדיין לא הייתה בסביבה לראות את הבושה. איך הוא יכול היה להיות כזה טיפש, כל כך תמים.

לפתע קולו של אביו, צרוד ושטוח, נשמע מעליו. היה נדמה לו שהמילה ‘חצי’ נזרקה לאוויר החם.

יעקב הרים את הראש. הזקן ליטף את שפמו הלבן, סימן טוב בדרך כלל.

“חצי.” הכריז האב בשנית. “חצי מהראשים, ואתה מתחייב שהדיר והמחלבה יהיו קטנים. זה יצא מההכנסות של האורגנו ואתה חותם לי במסמך מול עורך דין, שאתה לא שופך לשטות הזאת שום אגורה נוספת, מהחשבון האישי שלך או של המשק. הדיר הזה יקיים את עצמו, או שלא יהיה.”

עיניו של יעקב נמלאו אור, הוא קם על רגליו ולחץ את ידיהם של אביו ואחיו, שהבטיחו בטון שהיה בו אושר מהוסס, לעזור במה שצריך. יעקב נשבע בביתו הקטנה לא לאכזב.

 

בחודשים שבאו אחר כך הוא קרא כל פיסת מידע שהצליח להשיג, התלווה למדריכים של משרד החקלאות, קיבל חוברות ומאמרים, נשם עיזים. כשקנה את העדר מהבחור ביודפת, ידע בדיוק למה ההיפי מוכר. האלפיניות דורשות יותר מהזנים המקומיים, אבל יכולות לתת תנובה ברמה גבוהה אם מספקים להן תנאים נכונים. “ומה עם השמש חסרת הרחמים של בקעת הירדן?” שאלו אחיו הספקנים. יעקב ענה בגאווה, שאם משפחה שלמה של ג’ינג’ים הצליחה לתפוס שם אחיזה ולשגשג, גם העיזים מהאלפים יצליחו. יהיו קשיי הסתגלות, כמו לחלוצים, כמה ימותו, אבל אז הן יפרחו, ילמדו כמו הגוטליבים לנצל את הקיץ הנצחי.

 

כשהמשאית הגיעה למשק, המשפחות יצאו החוצה לצפות. שלושת הבנים שלו ושמונת הבנים של אחיו, עזרו לכוון את העדר דרך הכבש הצר אל תוך הדיר החדש. רחלי עם יערה על הידיים, הצביעה על החיות ודיברה אל הילדה בקול רך, בשעה שפרסות תקתקו על הברזלים. האישונים המאוזנים של בני הצאן הביטו לצדדים וכדורי צואה ראשונים החתימו את החציר שכיסה את הרצפה.

 

באותו הלילה יעקב ישן שנת חקלאים מתוקה ומלאת חלומות. הוא ראה את המחלבה מלאה מכלי פסטור מנירוסטה מבריקה, את הבנים מתגנבים לחדר האחסון כדי לטעום מגלגלי הגבינה, את בנימין בכורו עוזר בהמלטות ואת יערה הקטנה משחקת עם הגדיים.

 

אבל הימים שבאו אחר כך היו קשים. האלפיניות ניסו להתחמק מהמתזים שקיררו את הדיר, שתיים מתו וכמה התעלפו עד שהבינו שהרטיבות עדיפה על החום. אחרי כמה ימים עוד עז הצליחה לחנוק את עצמה למוות בין השלבים בגדר בניסיון כושל להגיע לשק תערובת. יעקב ריתך את הפרצה באותו היום. אברום פירק את קורבנות הקליטה לחתיכות, הבשר היה באיכות בינונית אבל עם שמן זית וכמה שעות בתנור הפך ללא רע.

 

באמצע הלילה השלושה עשר להגעת העדר, השינה של יעקב נטרפה. הוא התגלגל מצד לצד במיטה, סידר את הכרית, הוריד את השמיכה מהגוף והחזיר חזרה. רחלי קמה בעיניים בוערות, “מה יש יעקב? אם אתה לא מצליח להירדם, רד לשתות כוסית או שב מול הטלוויזיה. אתה לא לבד פה.”

יעקב התנצל, ירד למטבח בתחתונים ואחרי חיטוט בירכתי ארון הכלים החגיגיים מזג לעצמו כוס 777. הוא לגם לגימה ארוכה וכיווץ את הפנים, הברנדי צרב בגרון. למה הוא לא מצליח לישון? הימים האחרונים עברו בסדר. נראה היה שהעיזים מצליחות להיקלט למרות הכול, אתמול אפילו אברום אמר את זה וטפח לו על השכם, ליד אבא שלהם. לא פחות.

הוא התלבש ויצא החוצה לסיבוב. לשאוף אוויר ולהסתכל על העדר שלו ישן יעשה לו טוב בלב.

 

האוויר בחוץ היה נעים, לא חם מדי, גם לא קריר. למעלה נצנצו השמים, יעקב הסתכל בהם וחיבר בעינו כוכבים לקונסטלציות, קסיופאה, אריה, תאומים. כשהיה ילד חשב שלהיות אסטרונאוט זה בטח דבר מדהים.

 

כבר מרחוק הוא הבין שמשהו לא בסדר בדיר והסתער קדימה דרך הגדרות והמעקים המנוסרים. רגליו עמדו על החציר במרכז, במקום שבו העיזים היו מתגודדות לשנת לילה, .ידו לפתה את העמוד הקרוב בחוזקה. רק הריח שלהן נשאר. הגנבים לא הביאו משאית, הם הוציאו את האלפיניות טובות המזג בהליכה, העשב הרמוס והאדמה המופרעת הובילו מזרחה.

 

הוא רץ חזרה הביתה. בדרך חשב להעיר את יצחק או אברום אבל הבין שהפעולה תגזול דקות יקרות. הוא התפרץ בדלת, טס במדרגות לעליית הגג ושלף מבין הקורות תת מקלע “סטן” ושתי מחסניות מלאות שאבא שלו הרים מהאפסנאות לפני חצי מאה. לא היה לו מושג אם תת המקלע כשיר לפעולה, אבל הוא ידע שבלי נשק הבדואים יירקו לו בפנים. צרחות התינוקת עלו אליו מהקומה מתחת. בדרך חזרה למטה חלף על פני רחלי, שיצאה מהחדר שלהם בקומה השנייה אל גרם המדרגות. חולצת שינה נתלתה משדיה הנפוחים מהנקה .היא צרחה לעברו: “תגיד לי, השתגעת?!”.

יעקב הגיע לקומה התחתונה, עצר לרגע והסתכל אליה מלמטה. רחלי ראתה את הסטן ועיניה נמלאו אימה.

“מה קרה יעקב?”, לחשה דרך הצרחות של יערה.

יעקב דיבר מהר וברור בקול דחוף, “גנבו את העדר רחלי, חתכו את הגדרות. תעירי את יצחק ואברום, אני יוצא עם הטנדר.” רחלי כיסתה בידה על פיה, מלמלה “אלוהים.” ואז צעקה, “תיזהר יעקב! זה לא שווה את החיים שלך!” אבל יעקב כבר היה בחצי הדרך לרכב.

 

הטנדר דהר דרך שבילים ושדות חרבים. הסימנים היו ברורים, הבדואים לא טרחו לטשטש. הם ידעו שעד שהג’ינג’ים יקומו הם כבר יהיו בירדן. העקבות הובילו דרך קטעים רקובים בגדר המערכת לאפיק הנהר ודרך פתחים טריים בסבך אל שפת המים.

 

שם, תחת שמים נקיים מעננים, יעקב ראה את האלפיניות האחרונות יוצאות מהמים ונעלמות בין הקנים בגדה השנייה. כל אחד אחר היה מוותר, ניגש בבוקר למשטרה להגיש תלונה, בודק מה אפשר לחלץ מחברת הביטוח. אבל לא יעקב. הוא נזכר בסיפורים של אביו על פעולות תגמול בירדן ולקח נשימה עמוקה. אם הבדואים הצליחו, גם לו לא אמורה להיות בעיה. הנהר היה רחב והזרם חלש, מי ירדן עמוסים בסחף התלפפו סביב רגליו. אור ירח צבע את המים בלבן, כל צעד מהוסס נכנס לנוזל האטום מבלי לדעת מה מחכה לרגל תחתיו. אנפת לילה צעירה ישבה על שורש חשוף והביטה על האדם בעניין, מצפה לרגע המשעשע של המעידה, אך יעקב הגיח בגדה הנגדית כשגופו יבש מהבטן ומעלה. המגע של אדמה זרה גרם לו כמו מתוך אינסטינקט לדרוך את הסטן, שבאופן ניסי שיתף פעולה. כדור החליק למנגנון ויעקב צעד קדימה לעבר הירדן, על האדמה הכבושה שהשאיר אחריו העדר.

 

דקות בודדות מאוחר יותר, אברום ויצחק הגיעו לאותה נקודה שבה עמד הטנדר של אחיהם הצעיר ודוממו מנועים. הם הסתובבו סביב הרכב, חיפשו בין השיחים וקראו בשמו אל תוך הלילה דרך שירת הצרצרים.

יצחק הניח כף שטוחה על מכסה המנוע של יעקב. “לא יותר מכמה דקות, המנוע רותח”. אברום העביר את מבטו מאחיו וכיווץ גבותיו אל עבר הגדה שמנגד.

“אתה לא חושב…” יצחק מלמל בהיסוס.

“ברור.” אברום ענה בלי למצמץ וציין בדאגה, “הוא תמיד היה מטומטם.”

יצחק התכוון לחצות גם כן, לתפוס את יעקב בשיער ולגרור אותו חזרה אם לא תהיה ברירה. אברום הוריד אותו מהרעיון. הוא הסביר שאין סיכוי למצוא את האח האובד בגדה השנייה, כל השטח מלא קנים צפופים. הם לא יודעים לא איפה הוא נכנס ולא איפה יצא. לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות. שניהם הבינו שיש שלוש אופציות, או שיעקב יתעשת ויחזור באותה הדרך, או שהחיילים הירדנים יעצרו אותו, או שהבדואים יהרגו אותו.

 

באותו הזמן בגדה המזרחית, יעקב התקדם בזהירות. השבילים בצד הירדני היו מפותלים וחצו פלגים רדודים שהתנתקו מהאפיק המרכזי, אך העקבות הובילו את יעקב ישר. כשהיה קרוב מספיק הוא שמע אותן, עיזים הן לא חיה שקטה, לא כשחבורת זרים מובילה אותן דרך שטח לא מוכר באמצע הלילה. כמה צעדים נוספים והוא ראה גם את הבדואים. שניים היו במאסף ודרבנו את הצאן במקל, המכות שרקו באוויר. כל צרחת כאב של עז קרעה ליעקב את הלב.

 

העדר התחיל לטפס על גבעה בשולי האפיק. אחד הבדואים במאסף עצר לרגע והתכופף. משהו נתקע לו בסנדל, חברו המשיך ללכת. יעקב זיהה את ההזדמנות, הוא רץ קדימה, נעצר מעל הבחור עם הסטן מכוון למטה וצרח “וואקף!”. הישמעאלי, משופם ועב בשר, הסתכל על יעקב כלא מאמין, יותר מופתע ממפוחד. היו עוד שישה בדואים מלבד הבחור שיעקב כיוון עליו, חלקם קרובים יותר, אחרים פחות, כולם הביטו בג’ינג’י באותה פליאה. בעזרת כמה מילים פשוטות בערבית יעקב הסביר שהעדר שלו והוא מתכוון לקחת אותו חזרה. הבדואים, בני חמולת חובאללה, התחילו להתייעץ בינם לבינם. האדון שיעקב כיוון עליו הרים ידיים כדי לסמן שאין לו כוונות זדון ועבר לישיבה מזרחית.

החובאללים לא לקחו איתם נשק חם לפשיטה. לחצות גבול במזרח התיכון כשאתה חמוש, זאת הצהרה שקשה לסגת ממנה. הדבר הפך את הסיטואציה ללא נעימה, מצד אחד העדר כבר היה בגדה הנכונה של הנהר, מצד שני היהודי נראה קצת מג’נון והוא כיוון תת מקלע לראש של הדוד מחמוד.

 

יעקב עמד דרוך, מחלק מבטיו בין השמנמן על האדמה ליתר החבורה, ידו הייתה על העליונה. האלפיניות בהו בנעשה עם עיניהן התמימות, פעו פעיות קטנות והתחילו לנוע לכיוון מי שהיה בעליהן עד לפני שעה קלה.

 

אחרי התייעצות קצרה בטונים רגועים, עבדאללה, מנהיג החבורה ואחיו הבוגר של מחמוד, צעד קדימה. הוא עבד כמה שנים במטעי התמרים של המושב ודיבר עברית לא רעה, “מה אתה רוצה שנעשה? העיזים בצד שלנו, תחזור חזרה.” פסק בטון מפויס.

“אני חוזר רק עם העיזים!” יעקב הכריז וההתרגשות גרמה לקנה של הסטן להיחבט קלות בראשו של מחמוד, שניסה לסמן בעינו לאחיו שעדיף לא להלהיב את היהודי.

“בסדר, לא צריך לצעוק.” עבדאללה ניסה להרגיע את המצב ושאל איך בדיוק יעקב מתכוון לקחת את העיזים.

 

“הן יבואו אחרי, אתם תעזרו לי.” היהודי ענה וזקף את הראש, “אני אלך קדימה עם הבחור הזה.” יעקב דחף את הקנה שוב לראש של מחמוד, “אתם תכוונו את העיזים אל הנהר מאחורה, אחרי שכולן יעברו אני אשחרר אותו. אחים שלי מחכים בצד השני.” יעקב אמר בלי לדעת אם הוא דובר אמת. עבדאללה סימן לבן הצעיר שלו לעלות לנקודה גבוהה בקצה האפיק. הנער טיפס, הביט למערב ואישר שיש שלושה רכבים בצדו השני של הנהר.

 

עבדאללה חשב רגע בינו לבינו ופנה ליעקב, “רק אתה עברת. מה תעשה אם אני אומר שאנחנו לא מסכימים?”.

“אני אוריד כמה כדורים בבחור פה ואז אעבור אליכם.” הג’ינג’י ענה מהר בלי לחשוב וחבט שוב בטעות בראשו של מחמוד עם הקנה, אך הפעם הזדרז לבקש “איסמאח.”

מחמוד הסתכל על עבדאללה כלא מאמין והתחיל לצעוק. המצב היה בלתי נסבל. היהודי לא היה מאוזן, לתקוע לו את הקנה בראש הוא יכול כמה פעמים, אבל האצבע תחליק על ההדק פעם אחת.

 

“אני לא חושב שתעשה את זה.” עבדאללה ניסה.

“או הו אני אעשה את זה! הייתי בצבא, אני אקח את העדר שלי חזרה.” חיוך חושף שיניים התנוסס על שפתיו של יעקב.

 

עבדאללה לא היה בטוח, לחסל משפחה שלמה בשביל עדר עיזים לא נשמע סביר, אבל ליהודי היה את אותו הניצוץ שהיה בעיניו של בנו השלישי, סמיר, שישב ברגעים אלו ממש בתחנת משטרה במקום להשתתף איתם בפשיטה. כשסמיר היה ילד דבקה בעינו שעורה, עבדאללה ואשתו לקחו את הילד לשייח עיסא בדיר-עלא. השייח הסביר שבאישוניו של הילד שוכן שד ונסך מי מלח אל תוך העין. סמיר צעק מכאב. נערו של השייח אסף את המים שנזלו מהפנים לתוך קערה, אחר כך יצא עם הכלי אל החצר ונתן לכלב לשתות את הנוזל. לפני שהם עזבו את החדר, שייח עיסא לקח את עבדאללה לצד ודיבר איתו לבד, הוא הבטיח לאב שהבן יבריא, אך הזהיר שמשהו מהשד ישכון בתוך הילד עד סוף ימיו.

סמיר עבד במושב בבנייה חודש לפני הפשיטה על הדיר והוא זה שסיפר לאביו על המשק של הג’ינג’ים ועל עדר של “העיזים הכי יפות שראה מימיו”. סמיר הציע לעבור בלילה את הנהר ולהביא את העדר לירדן. אביו לא היו בטוח שהגניבה תצליח, מיליון דברים יכלו להשתבש, אבל בעבר הם כבר עברו בעבר את הנהר וחזרו הביתה עם זוג טנדרים יפים. אללה עוזר לאמיצים.

 

לבסוף, אחרי התייעצות עם יתר בני המשפחה הוחלט שאין סיבה לא לנסות, השמירה על הגבול בצד הישראלי והירדני לא הייתה סדירה. עבדאללה ויתר בני החמולה יכלו בקלות להזדהות כפלסטינים במידה שיתקלו באי אילו אורחים לא צפויים בגדה השנייה.

 

עיניו של יעקב ועבדאללה ננעלו זו בזו. הבדואי כיווץ שפתיו ומלמל ‘לא הכול הולך, לפעמים אללה מעמיד אותך במקום’. בשביל כמה ראשי צאן הוא לא הולך לסכן את החיים של אח שלו.

“בסדר” אמר ליעקב בטון רגוע ופסק את כפות ידיו, “נעזור לך להביא את העיזים לנהר, אבל אתה נשאר בצד שלנו, אחרי שהעיזים יעברו תשחרר את מחמוד.”

“יופי” יעקב ענה, משך את מחמוד לרגליו בכוח מהחולצה ודחף לו את הקנה של הסטן לאחורי הגולגולת. עבדאללה חזר והבהיר ליעקב שאין צורך באלימות, הם כבר סיכמו והוא מתכוון לעמוד במילה שלו, “זה אח שלי שאתה מכוון לו לראש, אנחנו לא רוצים טעות.”

“כן, כן, אל תדאג, הכול יהיה בסדר”, יעקב ענה שיכור מניצחון וסובב את מחמוד לכיוון הנהר.

עבדאללה הודיע ליתר הבדואים שהם משנים כיוון, חזרה לישראל.

 

כשהאנשים והעיזים החלו לנוע נשמע דרדור אבנים ברקע. אורות הופיעו מעל המדרון הצחיח שגלש לאפיק, ג’יפ כבד ירד מטה ונעצר בין העיזים, האורות הופנו היישר ליעקב ומחמוד שקפאו במקומם.

 

כשהנהג כיבה את הפנסים יעקב היה מסונוור, כתם שחור טשטש את המקום שבו עמד הג’יפ. אנשים יצאו מהרכב, הם אחזו רובים ודיברו ערבית, שאלו לשלומם של הסובבים ומה הם עושים על הגבול בשעה כזו. לפני שמישהו הספיק לענות, קלטו החיילים את יעקב. תוך שניות התרוממו נשקים דרוכים והתחילו צרחות הדדיות. מתוך הערבית השבורה הצליח מפקד הסיור להבין שהג’ינג’י טוען שהעיזים שלו. מי שהרגיע את המצב היה עבדאללה, שחשש שהסיטואציה מערערת את היציבות בידיים של יעקב, ואת הקיום של מחמוד. עבדאללה הסביר למפקד שהם מעבירים את העדר בין אזורי מרעה בלילה בגלל החום. כשהם עברו פה היהודי הופיע מהשיחים כמו ג’ין, הצמיד למחמוד את התת מקלע לראש, צעק שהעיזים שלו ודרש מהם להעביר אותן דרך חלק רדוד בנהר, לצד הישראלי.

 

יעקב המשיך לצווח טענות בקול צורם בזמן שעבדאללה דיבר, העיניים שלו בערו, זיעה הצמידה את שיערו הכתום למצח וזרמה מטה במורד הזקן הדליל.

עבדאללה ביקש מהמפקד, “אל תפגעו ביהודי, הוא משוגע, רואים ישר, מסכן, לא אשמתו, נולד ככה. הכי טוב יהיה אם תשחררו את אח שלי ותשלחו את הג’ינג’י שיחזור חזרה באותה דרך שבא.”

המפקד בהה ביעקב ואישר את הדברים “כן, ברור, משוגע, רואים על הפנים.” אחרי זה הביט מסביב על העיזים, “עיזים יפות. אף פעם לא ראיתי כאלו.”

עבדאללה ניפח את החזה, “אלו כולן סוריות שחורות, מהירמוך, עלו לי לא מעט.” המפקד הנהן והתעניין אם יוכל לרכוש גדיים בבוא העונה.

 

יעקב לא הבין את השיחה, ארבעת החיילים הקיפו אותו עם נשקים שלופים מכל הצדדים. המפקד סימן לו בעדינות להוריד את הנשק לאדמה. ברקע עבדאללה הסביר בעברית שהמשחק נגמר, הוא דיבר עם המפקד, אם יוריד את הנשק הם יתנו לו ללכת, לחצות את הנהר לצד הישראלי באותה דרך שבה הגיע. הג’ינג’י לא ויתר ישר, אבל אחרי דקות מתוחות ההיגיון ניצח. הוא הניח את הסטן על האדמה ועזב את מחמוד שרץ לכיוונו של עבדאללה והתחיל להכות אותו נמרצות תוך שהוא פולט קללות, שהשומע אותן היה מפקפק בכך שהם ינקו חלב מאותה האישה.

 

יעקב פנה ללכת. להפתעתו, אחד החיילים צעק לו לעצור. חייל אחר התקרב וערך עליו חיפוש, שאחריו קנה רובה הוצמד לגבו ודחף אותו לכיוון הג’יפ.

הוא ישב בין שני חיילים במושב האחורי, מהחלון ראה את הבדואים הצעירים מנסים להפריד בין עבדאללה למחמוד. “כנראה שבכל זאת מישהו ימות הלילה,” מפקד הסיור התבדח והג’יפ עלה מחוץ לאפיק הנהר ואל הכביש. יעקב הביט דרך השמשה האחורית בצלליות של האלפיניות והבדואים נספגות אל תוך הלילה. רבע שעה מאוחר יותר הוא הוצא מהרכב והוכנס לתא במוצב של משמר הגבול הירדני.

 

מפקד המוצב היה מעמאן ודיבר אנגלית שאפשרה לו לשמוע את הצד של יעקב. הג’ינג’י היה מותש וסיפר על השתלשלות האירועים בצורה יבשה ולא מתלהמת. כשהוחזר לתא נשכב בבגדים ספוגי זיעה ונעליים על הדרגש, עצם עיניו ונרדם. בין הסיפור שהבדואים סיפרו לבין זה של יעקב, מפקד התחנה קנה דווקא את זה של הג’ינג’י. החובאללים היו ידועים במרחב כגנבים שחוצים את הנהר לצד הישראלי לפעמים, גם בירדן היה להם שם רע. אחד מהם היה עצור אצלו בתחנה ממש באותו הרגע. לא שזה שינה הרבה, יעקב עבר את הגבול חמוש ואיים על חייו של אזרח ירדני.

 

אחרי שהשמש עלתה, אברום ויצחק הלכו למשטרה וכשחזרו מהתחנה דפקו בדלתו של אביהם. הג’ינג’י היה לבוש בגדי עבודה. בפנים נפולות הם סיפרו מה קרה. יחזקאל הביט בהם והנהן לעצמו, אמר “הבנתי. אתם עדיין עומדים פה? הקווים של ההשקיה לא יניחו את עצמם”, ונכנס הביתה להביא את המפתחות של הטרקטור. כמה שעות אחר כך מתאם הקישור קיבל מברק מהירדנים, הם עצרו יהודי, כנראה מעורער בנפשו, איים על חיים של רועה צאן מקומי בעזרת תת מקלע מנדטורי.

 

בבית במושב הטלפון צלצל. רחלי ענתה, הפסים שהציפורניים שלה חרצו בשולחן המטבח יישארו ברורים גם עשר שנים אחר כך. מיד לאחר שניתקה נעלה נעלי עבודה, הניחה את יערה בעריסה ויצא לחפש את ראש השבט במטע הרימונים. יחזקאל גזם ‘חזירים’ מבסיס העצים. כשראה את רחלי מתקרבת, הניח את המזמרה על אחד הענפים, ניגב את הזיעה ממצחו וניסה לנחש לפי מבע פניה כמה מרה הגזירה.

 

הכלה שלו עדכנה אותו מה סיפר הקצין בטלפון. יחזקאל לקח אוויר וחזר לעבודה, אך רחלי פערה עיניה, חטפה את המזמרה מידיו, זרקה אותה בכוח על העץ ודרשה להכין בו ברגע תוכנית פעולה.

לא הייתה לו ברירה. הם ישבו בסלון שלה במשך שעה שלמה, דנו באפשרויות ואז זימנו את יתר המשפחה. רחלי הסבירה לכולם שהידיעה על אזרח חמוש שחצה את הגבול ונעצר על ידי הרשויות הירדניות, כבר הגיע לתקשורת, כך שלא היה טעם להסתיר מידע או להתחמק מכתבים. עם זאת, היא הנחתה את בני המשפחה לא לפנות לתקשורת מיוזמתם. קודם יחזקאל ינסה להפעיל קשרים, בינתיים עדיף להישאר כמה שיותר שקטים. אחרי שכולם התפזרו יחזקאל התיישב ליד הטלפון ופתח בסבב שיחות עם חברים מהיחידה שפנו לפוליטיקה. רחלי ישבה לידו עם יערה והקשיבה לכל מילה. כל החברים הבטיחו לעזור. אחד, קרוב מהאחרים, איש שירות הביטחון הכללי, היה יותר מעשי.

 

הוא הסביר ליחזקאל שהוא מטפל בעניין, אבל שהמשפחה צריכה להתאזר בסבלנות. כרגע הדבר הכי חשוב הוא לא להתלהם. כשמראיינים אותם, הם צריכים להתנצל בפני הירדנים ולהבהיר ליעקב שאסור לו לעשות בעיות. הוא חייב להמתין בשקט, להתנהג יפה ולחכות. תוך חמש שעות הגיעה הכתבת הראשונה, יחזקאל התראיין כשהמשפחה כולה עומדת בפנים נפולות מאחוריו. הוא התנצל בפני העם והמלך הירדני, הסביר בלי להגן, שבנו עשה את מה שעשה בלהט הרגע בגלל גניבת הצאן והוסיף שיעקב צריך לפרנס בארץ אישה וארבעה ילדים, אחת מהן תינוקת קטנה. אחריו התראיינה רחלי, היא עמדה עם יערה על הידיים, בקול צרוד ביקשה מהירדנים לא לפגוע ביעקב, אמרה שהוא רק איים ולא היה משתמש בנשק לעולם. אז הישירה מבט אל המצלמה ופנתה ישירות ליעקב, כאילו הוא עומד מולה. היא דרשה ממנו בקול שהיה בו מן האיום, להמתין בסבלנות. חזרה שלוש פעמים על אותן המילים.

 

יעקב לא שמע את תחינותיה של רחלי, במעצר לא הייתה טלוויזיה. חוץ מזה, סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו. אחרי שהתעורר עם אנרגיות מחודשות, הטיל מימיו לדלי בתא ושתה כמות נאה של מי ברז חומים בצורה מחשידה, התחיל להטריד את מנוחת השומרים. הוא ידע מספיק מילים בערבית כדי להרכיב משפטים עילגים ואחרי שעה שבה לא סתם את הפה לרגע, מפקד המשמרת נכנס לתא והוריד לו סדרת סטירות מלאות כוונה. הלחי של יעקב התנפחה והשפה נפתחה, אבל הוא המשיך בשלו, דיבר ודיבר בלי הפסקה. בתא הסמוך ישב בדואי צעיר עם חתימת שפם שנתפס בערב שלפני כן מדדה שיכור על אחד הכבישים. זאת הייתה הפעם השלישית שהסיור מצא אותו במצב דומה, הפעם המפקד אמר שלא תהיה להם ברירה אלא לשלוח אותו למאסר ארוך.

 

סמיר חובאללה היה בתקופה רעה, בתחילת השנה המשפחה של כלתו המיועדת ביטלה את האירוסים בדקה האחרונה. הראש שלו כאב והוא גם כן צעק, על היהודי שישתוק, על השומרים שיעשו משהו, יחסמו את הפה של הג’ינג’י או ירו בו בחצר, כל דבר שיגרום לו להפסיק לדבר. המפקד שניסה להשתיק את יעקב נכנס לתא השני כדי לטפל בצעקות של סמיר באותם האמצעים, אך גם פה השיטה לא הובילה לתוצאה הרצויה.

אנשי משמר הגבול הבינו שאלימות מתונה לא תסתום את הפיות של השניים והחליטו לצאת החוצה לארוחת צהרים מוקדמת. סמיר הבין שאין לו קהל והשתתק, אך יעקב המשיך לצעוק בקול צרוד כדי להבהיר לאנשי המשמר שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה.

 

תוך שהוא צועק לעצמו, ראה סמיר את היהודי שולף מחגורתו וו ברזל, ששימש אותו בימים כתיקונם לתלות את המזמרה מהחגורה. הוא התחיל לחטט איתו במנעול התא. הבדואי נשכב על המיטה, לעג לעצם הניסיון במילים שחברו למעצר לא הבין וחיכה בציפייה אצורה לרגע שבו השומרים ייכנסו, יתפסו את יעקב מנסה לפרוץ את המנעול על חם, ויחזירו לו כגמולו. חצי שעה לאחר מכן, כשדלת הסורגים נפתחה, היו שניהם מופתעים באותה המידה. יעקב צעד החוצה ונופף אל סמיר עם הברזל בחיוך אווילי. הבדואי קם על רגליו וסימן באצבעו על חור המנעול של תאו שלו, בידו השנייה הצביע על פיו ונתן ליעקב להבין שאם לא ישחרר אותו גם כן הוא מתכוון לצעוק. יעקב עצר לחשוב. אחד השומרים השאיר על השולחן צרור מפתחות, אבל יכול להיות שהמפתח לתא לא בצרור. אין סיכוי שהוא פורץ עוד מנעול עם הוו, פתיחת התא שלו ארכה חצי שעה, והיה לו מזל.

 

כשהג’ינג’י הסתובב ללכת, הבדואי קרא אחריו בעברית משובשת, “ישראל, אנה לוקח אתה.” יעקב נעמד במקום, הוא קלט את המילה ‘ישראל’ והסתובב חזרה.

 

חילוף מילים וסימוני ידיים הוביל אותם להבנה. בסוף השיחה יעקב אמר לסמיר, “בַּסְמָלָה?” ודפק על החזה של הצעיר עם האצבע דרך הסורגים. “בַּסְמָלָה.” הבדואי ענה.

 

סמיר הכיר את מבנה התחנה מהמעצרים הקודמים, במסדרון הראשון היו חלונות גדולים והם עברו אותו בזחילה על ארבע כדי שלא יבחינו בהם מהחצר. במסדרון השני נצמדו לקיר, ראו בזווית העין שוטר שחום ושמן יוצא מהשירותים וחוזר למשרד. סמיר הצביע לכיוון שממנו הגיע השוטר השמן והם התקדמו על קצות האצבעות.

 

בפנים היו כמה משתנות וזוג תאים עם דלת פתוחה. השניים נכנסו לתא הקיצוני. השוטר לא הוריד את המים אחריו והריח מהאסלה היה נורא. ברגע שסמיר סגר את דלת התא, הדלת הראשית נפתחה, צעדים כבדים נשמעו בחלל השירותים. יעקב וסמיר קפאו במקום, הצעדים התקרבו והשתתקו כשבעליהם נכנס אל התא הסמוך. יעקב תפס בחוזקה את שולי החולצה, עיניו חיפשו אמצעי לחימה, לא תהיה ברירה, אם הדברים יגיעו לפי פחת הוא יצטרך לתלוש את מושב האסלה. השוטר בתא ליד הטיל את מימיו וקימט את האף, הריח היה איום. “תגיד לי, מה זה הריח הזה לעזאזל?” שאל בקול רם ודפק קלות על הקיר החוצץ בין התאים.

סמיר החוויר, אחרי כמה שניות השתעל קלות וניסה לענות בקול עמוק, “מתנצל, זה לא אשמתי אכלתי פול… פול מקולקל.”

השוטר הוריד את המים, יצא מהתא וחייך לעצמו בזמן שהוא שוטף ידיים, “תהיה בריא ותיזהר לא להיחנק מהגזים שם בפנים.”

סמיר גמגם תודה.

כשדלת השירותים נסגרה שניהם שחררו את הכתפיים ונשמו לרווחה. סמיר הוריד את מושב האסלה בשקט והצביע למעלה על חלון האוורור. לפני שטיפסו החוצה הבדואי העביר ליעקב את הכאפייה כדי שיסתיר את השיער הכתום. הם יצאו קרוב לגדר ונעמדו כמו דחלילים. סמיר צמצם את עיניו מול השמש, נראה היה שהשוטר בעמדת השמירה מעליהם ישן עם הרגליים על אדן החלון. יעקב תפס בזרועו של הבדואי והצביע על האדמה. מתחת לתיל היה שקע רדוד דרכו כלבים משוטטים נכנסו לשתות מנזילה בקיר השירותים.

 

הם זחלו על הבטן כמו הכלבים והמשיכו לזחול בשדה הדרדרים מאחורי הגדר, מפלסים מעבר בין קוצים, מתחלפים בהובלה כל כמה דקות, חולקים את נחת זרועם של הצמחים היבשים. כשיצאו בצד השני היו שרוטים עד העצם. אבל חופשיים.

 

הארץ נפתחה לפניהם. בניגוד ליישובים הספורים בצד הישראלי, בחלק הירדני של בקעת הירדן, מורדות הגלעד והמישור היו מנוקדים כפרים עם זרועות ארוכות לאורך הדרכים. האדמה עצמה נחלקה למאות חלקות קטנות בהן ערב רב של גידולים, מעצי זית וחיטה עד גויאבה ואפונה. מבטו של יעקב ריחף מעל כל הדברים הללו ונמשך אל המערב כמו גמל למים חיים. שם, בצידו השני של השבר, התנשאו הרי שומרון, צהובים וקירחים מעצים. למרגלותיהם שכנו בנחת המושב ושדותיו הירוקים. הם היו רחוקים מכפי שחשב, הייתה עוד דרך לפניו.

סמיר טפח בחוזקה על גבו של הג’ינג’י וקטע את ההרהורים. יעקב הפנה אליו פנים. עינו השחורות של הבדואי הבריקו מאושר, “יאללה יאללה יא יהוד.” אמר וחיוך התנוסס על פניו.

 

הזוג התקדם דרומה מהר אבל לא מדי, לא לעורר חשד. יעקב הצביע לישראל ושאל “ישראיל אל יום?” סמיר ניסה להסביר שאפשר לחצות רק בלילה בגלל הצבא. הם ילכו לביתו של אביו ויחכו עד החשכה. יעקב הבין את החלק על הלילה, הוא הניח שהם יצטרכו להעביר את הזמן וחשב כי טוב יהיה להתרחק מהדרכים הראשיות ולחפש מקום מוסתר, רצוי מוצל. להפתעתו אחרי שעתיים וחצי של הליכה, הוא מצא עצמו בשולי אחד הכפרים, סמוך לנחל איתן שירד מרום הגלעד שלו קרא סמיר “נהר אל-זרקא”. העשב סביבם כוסח עד לשורשים ושקיות צבעוניות התנופפו מראש כל קוץ או עץ שיכלו לשאת בעול הרעייה. כשצעדו לאורך גדתו הצפונית של הנחל, יכול היה יעקב להבחין בשינוי בחברו; הליכתו של סמיר הפכה קלילה וחסרת דאגה, רגליו הכירו את האדמה, שריריו השתחררו ולראשונה הבין היהודי, שעל אף מבנהו הדק, כוחו של הישמעאלי גדול ממה שנדמה. סמיר הצביע על בית גדול לא רחוק מהגדה, המבנה הוקף חומת אבן, בראשה שברי בקבוקים שוקעו בבטון. כשהתקרבו לחומה הרים סמיר רעף שבור. על האדמה עקרב שחור התכווץ לתוך עצמו במגננה. סמיר הרים מפתח ששכב בעפר והחזיר את האריח למקומו. כשפתח את שער הברזל של החצר, הסתערו לכיוונם חמישה כלבים בנביחות ונסוגו עם הזנב בין הרגליים כשזיהו את בן ביתם.

 

יעקב הריח ריח חזק שלא השתמע לשני פנים; עיזים. בצידו השני של הבית הייתה כנראה מכלאה. הריח גרם לו לשכוח לרגע את הבריחה והזכיר את הלילה, אבל לא היה זמן להתרפק על העבר, סמיר האיץ בו להתקדם לדלת. הם נכנסו בלי לדפוק, בבית עמד ניחוח אורז, אישה מבוגרת צעקה מהמטבח, עבדאללה קם מהכורסא בסלון לראות מי נכנס.

 

כשראה את סמיר עיניו צחקו. הוא קרא אל המטבח “עיישה, בואי תראי מי בא,” והתקדם כדי לחבק את בנו. כשהתנתקו השניים מהחיבוק, קיבלה עיישה את סמיר אל ידיה, נשקה לו, ברכה אותו, ושאלה מה קרה לפנים היפות שלו, שהיו שרוטות מהקוצים ונפוחות מסטירות השומרים. בינתיים מאחוריהם עיניו הזהובות של יעקב ננעלו באלו של עבדאללה. הבדואי היה המום, כמו חיה שפתחו עליה זרקור. לאחר שניות ארוכות הוריד יעקב את הכאפייה כדי לחשוף שיער אדום כמו אש, והכריז בקול עליז, “דחילק, עבדאללה.” עבדאללה ענה כאנוס, “בטח… אתה אורח, עכשיו אתה אורח בבית הזה.”

סמיר לא הופתע מחילופי הדברים בעברית בין אביו ליהודי, אך מבע הפנים של השניים בישר רע. עבדאללה לא חיכה לשאלה, כשעיניו עודן מרוכזות בפני יעקב הסביר לבנו, “סמיר, אתה זוכר את העניין עם העיזים היפות והחווה של הג’ינג’ים.”

“בטח באבא. העיזים הכי יפות שראיתי בחיים.” סמיר ענה בחיוך.

“העיזים עכשיו בדיר מאחורי הבית, הבאנו אותן אתמול בלילה.”

“בעזרת אללה!” סמיר צהל.

“סמיר יא איבני, זה פה יהודי ג’ינג’י.”

מבע פניו של סמיר השתנה, האסימון נפל בשעה טובה.

 

השלושה ישבו בסלון, עיישה הגישה תה אדום עם הרבה סוכר והבנים הצעירים של עבדאללה הביטו בנעשה מראש המדרגות. סמיר סיפר לאביו על הבריחה מהמעצר ואיך נשבע בשם אללה ליהודי שייקח אותו לישראל בתמורה לשחרור. לבעל הבית לא הייתה שום בעיה עם השבועה, להפך, לא היה דבר שהוא רצה יותר מאשר לנופף לשלום לג’ינג’י מצידו הרחוק של הנהר. אבל יעקב, יעקב היה בשלו והעובדה שיכול היה לקשקש בשפת אימו רק הוסיפו לכאב ראש של בעל הבית. הוא רצה את העיזים שלו חזרה, לא בקשה גדולה. הוא הבריח את הבן האהוב מהמעצר, הציל אותו משנים מאחורי סורג ובריח, לקח על עצמו סיכון, הערים על השומרים וזחל דרך קוצים, הכול רק כדי להביא את הילד היישר לעבדאללה.

עבדאללה לא התרשם מאוסף הטיעונים המבולגן. “‘הילד סיפר ששחררת אותו רק אחרי שהוא הבטיח להביא אותך לישראל,” אמר כשיעקב סוף סוף שתק ליותר מחצי שנייה. יעקב התכוון לתרץ, עבדאללה עצר אותו והבהיר חד וחלק שהוא לא הולך לתת לו חזרה את העדר. בלילה הם ייקחו אותו ברכב למעברות הירדן, יוודאו שהוא חוצה את הנהר בבטחה ו”אינשאללה שלא נראה אחד את השני יותר בחיים.”

“אבל…”

“חלאס!” הבדואי צעק, “עכשיו תשתה תה ותואכל בקלאווה. העזים מאחורה, אחרי שנגמור פה נלך ביחד להסתכל עליהן, תוכל להיפרד. כשתחזור לישראל תקנה חדשות עם הכסף מהביטוח.”

יעקב דפק באגרוף על השולחן, קימט את האף והרים את הכוס הקטנה ללגום מהתה. אחרי הלגימה, כמו במגע קסם, התחיל להתנהג רגיל והשלושה ניהלו שיחת חולין, כשעבדאללה מתרגם את דברי יעקב לסמיר ולהפך.

 

היה עוד זמן עד שתשקע השמש. בתום השיחה עלה סמיר לאחד החדרים כדי להשלים שעות שינה ועבדאללה לקח את יעקב לסיור בחצר.

 

חומת המתחם הקיפה גם את החצר, בתוכה תרנגולות שחורות ניקרו חרקים וזרעים מהאפר. בעל הבית הראה ליהודי סוס ערבי מרשים, שחור רעמה, שקיבל מתנה מאחיו בשנה שעברה, ואז הוביל אותו לאיחוד עם בני הצאן שעד לא מזמן היו בבעלותו. כשעמדו בשער הדיר, הבטיח עבדאללה ליעקב שהעיזים יטופחו לחלב ולא ימכרו לשחיטה.

“ואללה יהיה קשה להרוג חיה יפה כל כך,” אמר והוסיף בגאווה, “נמכור גדיים כשתבוא העונה. עוד חמש שנים כל הג’לאד יהיה מלא עיזים יפות. החלטתי לקרוא להן ‘סוריות שחורות.” יעקב שמר על סבר פנים ובער מבפנים. הוא רצה להמליץ לבדואי על סוג מזון לא מתאים, שלא יהיה חלב, שאולי אפילו יהרוג את העיזים, אבל לפני שפתח את הפה לדבר, אחד הילדים של עבדאללה צעק אליהם משהו מהקומה העליונה.

 

הפה של עבדאללה נפער ושערות ידיו סמרו, יעקב שאל מה קרה.

“תסתתר… תיכנס בין העזים, הצבא כאן.” אמר ורץ חזרה אל הבית.

 

בדיעבד החובאללים לא היו צריכים להיות מופתעים, המשטרה והצבא ידעו בדיוק מי היה סמיר ולאיזו חמולה הוא שייך. בבית, עיישה עלתה להעיר את בנה. אחרי דיון קצר הוחלט שהכי טוב יהיה להסתיר אותו מאחורי שקי האורז במטבח. האחים הצעירים עזרו להרים את השקים כדי ליצור עבור סמיר חלל. בחוץ הכלבים התחילו לנבוח ועבדאללה יצא אל השער.

כשיצא מדלת הכניסה גילה למרבה האימה כי מפקד הסיור ושלושה חיילים כבר עומדים בחצר הקדמית. סמיר שכח לנעול אחריו את השער.

הרעש היה בלתי נסבל. חמשת הכלבים הקיפו את הקבוצה, נבחו וחשפו שיניים, החיילים בעטו לעברם, אחד זרק אבנים, אחר הרים נשק. עבדאללה הרגיע את הכלבים בצעקה חדה, תוך שנייה השתרר שקט, החיות ברחו למכסות פח ליד החומה ושרבבו ראשיהן החוצה להביט בנעשה. מפקד הסיור ניגש אל בעל הבית במבט חשדני והחליף ברכות, אחר כך אמר שהוא נכנס עם החיילים לערוך חיפוש בלי להסביר מדוע. ארבעת החיילים לא חיכו לאישור, הם עברו את השניים ונכנסו אל תוך המבנה.

 

עבדאללה צעק אחריהם שיש אישה בבית. המפקד סימן לחיילים לעצור ואפשר לבדואי להיכנס ראשון כדי להודיע לאשתו על בואם של הזרים. בזמן שהמפקד ריתק את עבדאללה ועיישה במטבח, החיילים סרקו את הבית. הם עברו בין החדרים, עלו לגג, פתחו ארונות והציצו מתחת למיטות. בשלב מסוים יצאו לחצר. המפקד התנצל על הפלישה והסביר שיש לו פקודות מהדרגים הכי גבוהים במדינה. עבדאללה מחה. בסוף, לאחר חיפוש, התכנסו החיילים חזרה במטבח, שניים מהם התיישבו על מערום שקי האורז שהסתיר את סמיר.

 

מפקד הסיור שאל לראשונה את עבדאללה ועיישה למיקומו של בנם.

“כבוד הקצין הוא אב?” החזיר עבדאללה שאלה. הקצין אישר ועבדאללה המשיך “ואם בנו של הקצין היה נעצר על שכרות ובורח מהמעצר, הקצין היה מוסר אותו לשלטונות?”

הקצין הסביר בכובד ראש שסמיר לא חשוב, הם פה בשביל היהודי. “תן לי את היהודי והכול נשכח ונסלח, לממשלה אין עניין בבן שלך.”

 

לבדואי לא היה זמן לחשוב, התשובה הייתה צריכה לצאת תוך שניות, העקרונות שנצרבו לתוכו מבטן אימו נתנו אותותיהם. היהודי נכנס אל ביתו כאורח של בנו, ביקש מקלט והוא, בעל הבית, הבטיח לו את המקלט הזה במילים שאי אפשר לקחת חזרה.

 

“אני לא יודע איפה היהודי,” שיקר לקצין בטון מתנצל, “אתם מוזמנים להמשיך להפוך בבית שלי, מה יש ליהודי לחפש אצל בדואי זקן. מי שעבר את הנהר פעם אחת יעבור אותו פעם שנייה, גדה אחת אינה שונה מאחותה והזרם ביום הוא אותו הזרם בלילה.”

המפקד נשף דרך האף, ההסבר הניח את דעתו ואבן ירדה מליבו, הוא התנצל כמה פעמים, הסביר עם יד על החזה שהוא גם כן בדואי ולא נהנה לפלוש לבית של בן עמו. זאת העבודה שלו ואין ברירה, חמישה ילדים יש לו, שני בנים ושלוש בנות, צריך להביא לחם הביתה. עבדאללה שלח את עיישה להכין תה, החיילים אכלו ושתו עם בעל הבית בסלון, השמש התחילה לרדת בשמי המערב כשהתניעו את הג’יפ ונסעו לכיוון שממנו באו.

 

אחרי שהחיילים עזבו סמיר הגיח מבין שקי האורז והתלונן על הברכיים. עיישה חייכה חיוך עייף ונענעה בראשה, עבדאללה נשף נשיפה ארוכה של הקלה ואמר “יאללה, בוא נראה אם היהודי הפך לעז.”

 

כשיצאו לחצר האחורית, הפכו שניהם לבנים כמו הג’ינג’י. הדיר היה ריק ורוח קלה הניעה את השער הפתוח, כמה מהתרנגולות ניצלו את ההזדמנות והסתובבו בצד הלא נכון של החומה.

 

שבע מאות מטרים משם הוביל יעקב את האלפיניות לאורכו של נהר אל-זרקא, שרק לעצמו וחיפש מקום נוח לחצייה. כשהבדואי רץ חזרה לתוך הבית להסתיר את בנו, יעקב התכוון לעשות את שהציע ולשכב בין העיזים עד יעבור זעם. אך כשפתח את שער הדיר עיני העדר הופנו לכיוונו, עיזים דומיננטיות דחפו את אחיותיהן, קרבו וליקקו את כפות ידיו ומכנסיו. באותו הרגע ידע שהן ילכו אחריו גם עד סוף העולם. כשהחיילים עלו לקומה השנייה וסרקו את חדרי הילדים, יעקב והאלפיניות כבר היו מחוץ לשער.

 

עבדאללה וסמיר עלו לגג לסרוק את השטח, הם איתרו את יעקב דרומית לבית המשפחה, מעביר את העזים באזור רדוד של הנחל. כדי להגיע אל יעקב עם הרכב היה צריך לעשות עיקוף גדול, “אני לוקח את הסוס!” הכריז סמיר.

 

לפני שעבדאללה הספיק להבין מה קורה, הבן רץ למטה. עבדאללה רדף אחריו, אך בראש המדרגות החליק ונפל על הצד. הוא קרא אל סמיר, צעק שייקח איתו נשק כי “היהודי משוגע,” אך סמיר לא שמע. בזמן שאביו הקים את עצמו ושפשף את האגן, קפץ סמיר על גב הסוס בלי אוכף, לחש באוזנה של החיה, תקע את עקביו בין צלעותיה ודהר החוצה מהחצר דרך השער הפתוח.

 

עבדאללה ירד למטה, קילל את פזיזותו של סמיר בפני עיישה, לקח את מפתחות הטנדר וגם רובה צייד שהוסתר בארגז מעל התריס בחדר השינה. שלושה מבניו הצטרפו לנסיעה. הגדול ישב לצידו ושניים אחרים עלו לארגז. הם נסעו לכיוון השמש השוקעת. עבדאללה נהג מהר, צפר לרכבים אחרים לפנות לו את הדרך. הוא ידע שסמיר יגיע לג’ינג’י לפניו והתפלל שהמצב לא יצא משליטה.

 

בהתחלה האלפיניות לא התלהבו להיכנס למים, אך השכנוע לא היה קשה. את טבילת האש הן עברו במי הירדן לפני שני לילות. יעקב תפס שתיים מהעיזים הדומיננטיות בקרניים וגרר אותן איתו אל תוך הנחל, היתר הלכו בעקבותיהן. כשעמד על הגדה הדרומית ראה שכמה עיזים חששניות נשארו מאחור, פוסעות הלוך ושוב על סף המים ופועות בייאוש לחברותיהן, כמו היה החוף צוק והנחל תהום שלא ניתן לעוברה. יעקב נענע בראשו, בכל עדר יש כמה פרטים שרביית קרובים הפכה לפחות מבריקים. הוא חזר להביא את המפגרות מאחור. כשהגיע לגדה הצפונית עלה באוזניו קול פרסות, ברזל נוקש באדמה, דהירה. בקצה התלולית שתחמה את הגדה מימינו, מאותו הכיוון שממנו הגיע הוא עצמו, צץ רוכב. סמיר דהר במורד עם אש בעיניו.

 

השמש הגיעה לים מאחורי ההרים בגדה המערבית ומעל ענני נוצה נצבעו אדום שני. יעקב התכונן לבוא הפרש וכשזה דהר אליו, זז מהר הצידה, תפס ברגלו והפילו מהסוס. גבו של סמיר הוטח על חלוקי האבן במימיו הרדודים של הנחל. הסוס המשיך לדהור אל תוך המים ונעצר כשהגיע לעדר בגדה השנייה. יעקב התקדם וניסה לנצל את היתרון, אך לפני שהספיק, נעמד סמיר על רגליו. כשיעקב שלח אגרוף, הבדואי הסיט את המכה, לפת את היד והשניים ננעלו במאבק קרוב. תוך התנשפויות כבדות הכניס יעקב ברך למפשעה של סמיר. הבדואי ספג את המכה בנשיכת שפתיים, לפני שהרגל של יריבו ירדה הוא שלח יד ותקע כף תחת ירכו של יעקב. סמיר אחז את הירך באוויר ודחף את כל משקלו קדימה. הג’ינג’י הבין מה תהיה התוצאה של המהלך והתנגד לתנועה. סמיר לא הרפה ומשך את הירך חזק לכיוונו. לרגע נדמה היה שהניצחון הולך להיות שלו. יעקב הרגיש כאב חד באגן והרים צעקה קורעת שמיים. להקת דרורים התעופפה מתוך שיח אברהם על הגדה. העיזים בעברו של הנחל הרימו ראשיהן וזקפו אוזניהן. סמיר נבהל ושחרר אחיזה.

 

אדרנלין הגן על היהודי מהכאב ובמקום ליפול, ניסה יעקב לנצל את הבלבול ולהכניע את יריבו. הם ננעלו שוב, הפעם היתרון של הג’ינג’י היה ברור. הוא יכול היה להרגיש את הרגליים של סמיר מאבדות יציבה.

 

צעקת “חלאס!!!” קטעה את המאבק. יעקב הרגיש גליל מתכת קרה נלחץ לו לרקה. עבדאללה עמד מתנשף לצד השניים, צידו האחד של רובה הצייד מוצמד לשקע כתפו וצידו השני לראשו של הג’ינג’י.

 

יעקב וסמיר התנשפו, עבדאללה צעק שוב כמה פעמים. הם שחררו יחד את הידיים ונפלו תשושים אל המים הרדודים. עבדאללה קרא לשלושת הבנים שהגיעו איתו לאסוף את העדר ולהוביל אותו חזרה הביתה. סמיר התרומם על רגליו. יעקב נשאר לשבת בנחל, ריאותיו מניעות את גבו השדוף מעלה ומטה בכל נשימה. עבדאללה פקד עליו לקום, יעקב ניסה והחליק חזרה למים. הוא רצה לדבר אבל לא הצליח, הגרון שלו היה יבש. סמיר התקרב, עזר ליריבו להתרומם ואפשר לו להישען עליו בזמן שצלע במעלה המדרון אל ארגז הטנדר של עבדאללה.

 

במערב השמש נעלמה, אורה עוד נתן סימן בשמי שומרון, אך במזרח ובדרום חושך וכוכבים כבשו את רמת עבר הירדן והרי גלעד. עבדאללה נכנס למושב הנהג, סמיר לצידו. בנסיעה אל הגבול איש לא הוציא מילה. כל מהמורה לוותה בצעקת כאב מיעקב, ששכב בארגז בין שאריות חציר וכלי עבודה. עבדאללה השתדל לא לפספס אף בור או סדק שנפער באספלט. המתלים היו פחות חשובים מעונשו של האדם מאחור. יעקב גוטליב לא יכול היה לדעת באותו הרגע, אך בזמן המאבק נפגע באגנו גיד הנשה, המקשר בין כף הירך לעצם השוק. מצב הפציעה ישתפר בחודשים והשנים שיבואו אחר כך, אך צליעה קלה ומובחנת תאפיין את הליכתו מעתה ולעולם.

 

הם נסעו אל האזור שבו חצו את הנהר בלילה שעבר. כשעצרו, עזר סמיר ליעקב לצאת מארגז הטנדר. כשראה שיעקב מתקשה לעמוד, נכנס בין שיחי הפטל וחזר עם ענף ערבי נחל שהניח בידו של היהודי, אחר כך כרך את זרועו האחת סביב גבו והמשיך לתמוך במשקלו עד שהגיעו אל שפת הנהר.

 

רוח קלילה נשבה והניעה את מניפות הפריחה בראשי הקנים, אור הירח ריצד על הירדן מלא הסחף וקול זרימתו מלא את האוויר. עטלפי חרקים זעירים התעופפו מעל וטרפו ימשושים שנולדו במים. אב ובנו ישבו על עקביהם על גדת הנהר וצפו ביהודי צולע לו דרך הזרם כשהוא נעזר במקל. כשהגיע לגדה השנייה, יעקב הסתובב ונופף לשניים. סמיר קם על רגליו, נופף חזרה וצעק ברכה. עבדאללה התרומם גם הוא והכניס לבנו סטירה הגונה.

 

אחרי שיצא מהמים התקדם יעקב לאט. הוא היה עייף מכדי לחשוב, בכל צעד זרם כאב מעקבו לירכו. הוא החליט לעצור והתיישב בקושי רב על חלקת אדמה יבשה וריקה מצמחייה. העפעפיים שלו היו כבדים. אין מה למהר חשב לעצמו, הלילה עוד ארוך. יהיה עדיף להמשיך כשתעלה שמש ויבוא האור. הוא נשכב על הצד של הרגל הטובה, ידיו חיפשו סביב עד שמצאו אבן נחל חלקה, אותה הציב תחת ראשו ונרדם בן רגע.

 

יעקב פקח את עיניו לאט. הכאב בירך נעלם כלא היה. לצד ראשו מבין הקנים שעל הגדה, הבחין בגרם מדרגות מתרומם מתוך שיח פטל קדוש השמיימה, בונה עצמו לבנה אחר לבנה אל ים הכוכבים, שנצנצו כאבני לשם ואודם באלף צבעים. כשהמדרגות הגיעו ליעדן בחופה מעל, הבין יעקב שהגרם היה גרם המדרגות בביתו שלו. מראש המדרגות הופיעו דמויות, עיזים אלפיניות יפות קרניים ושחורות פנים ירדו ועלו מתוך האין סוף ואליו. המראה העלה חיוך על שפתיו של יעקב, הוא קם לרגליו וקרב. מראש המדרגות ירדה עכשיו רחלי, עטופה לבן, שערה האדום מתנופף מאחורי ראשה, יערה הקטנה על ידה ושלושת בניו בעקבותיה. רחלי הגיעה אליו, תפסה עם יד רכה בצווארו ולחשה אל תוך אוזנו בקול מתוק מדבש, “תיזהר יעקב. זה לא שווה את החיים שלך.” אבל יעקב לא שמע לה, הוא רצה לעלות עם העיזים שחורות הפנים אל כיפת השמיים, אל זוהר הרקיע. כשהניח בהתלהבות יתרה את כף רגלו על המדרגה הראשונה, כאב חד עלה כמו חשמל מעקבו אל ירכו.

 

יעקב התעורר בצעקת אימים והתנשף בכבדות. במזרח מעל הרי גלעד עמד כוכב השחר, אור השמש הציץ תחתיו וצבע את שמים מאחורי הפסגות באדום רך. יעקב נשם את האוויר הלח שעלה ממי הירדן, הרים את המקל שקיבל מסמיר וצלע בעזרתו החוצה מהאפיק הירוק אל המישור היבש מעליו.

 

בצהרי היום השמש בערה מלמעלה ורחלי גוטליב שלתה תמר נור יבש מכיס שמלתה, הביאה אותו לפיה, לעסה, הסיטה ראשה וירקה את הגרעין לאדמה. היא תלתה כביסה על החבלים בחצר, הסדינים הלבנים התנופפו ברוח שירדה מהרי שומרון, שערה האדום כיסה את פניה והיא הרחיקה אותו עם ידה. מלאכת תליית הכביסה הייתה מרגיעה, חופשה לנפש שהותשה מדאגה, היא זמזמה, “היו לילות, אני אותם זוכרת, והוא את העצים בגן העיד…” כשבזווית עינה זיהתה תנועה, היא סובבה פנייה אל המזרח.

מרחוק על המישור צלע לכיוונה אדם רזה חבוש כפייה אדומה, האיש נעזר במקל לתמוך את משקלו. היא בהתה בדמות בגבות מכווצות, בטח פלסטינאי שמחפש עבודה, חשבה. הדמות נופפה לשלום. רחלי צמצמה את העיניים ונופפה חזרה. כבר יותר משנה שהיא צריכה לנסוע לאופטיקאי בדגניה לבדוק את המספר אבל עם הילדים והמשק אף פעם אין לה זמן. לפתע הגיעה לאוזניה צעקה, עברית צחה. עיניה החומות נפקחו לרווחה, הכביסה הנותרת נפלה מידיה אל העפר והאבנים הקטנות של הבקעה. לא היה לה זמן לחשוב אם היא מאמינה או לא מאמינה, היא רצה. מקרוב יעקב חייך אליה, פניו שרוטות מקוצי הדרדרים ונפוחות מהחום והסטירות בתא. היא התרסקה אל זרועותיו, הוא כרך ידיו סביבה כמו אדם התופס מלאך משמיים והצמיד את שפתיו לשפתיה. ציפורניה של אשתו חרצו קווים אדומים על חזהו וצווארו, פיה העלה על לשונו טעם מוכר, רוק ותמר, מתוק מחלב עזים או סוכר ויעקב גוטליב הבין; שבנות צאן הולכות ובנות צאן באות, סוריות, אלפיניות, שחורות או לבנות, אבל רחלי יש לו רק אחת.

 

לצפייה ביצירה

תגובות פייסבוק

Share

Yehee — Political Poetic Journal