פורת סלומון -

חלל פנוי

בַּשֵּׁרוּתִים עַל מוֹשַׁב הָאַסְלָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה רָעֲדָה.

רַעַד נָמוּךְ, רוֹטֵן, כְּמוֹ וִיבְּרָטוֹר קוֹדֵחַ בְּרֶחֶם הָאָרֶץ. הָרֶטֶט קָבוּעַ, עָמֹק – אוּלַי הָרוּחַ מַרְטִיטָה אֶת פַּח הַמַּחְסָן? אוֹ מָנוֹעַ בָּרְחוֹב מְחַלֵּל אֶת הַחַג?

הַתֶּדֶר מִתְגַּבֵּר, וְאָז הֵם מַגִּיעִים: פְּסָגוֹת הַוּוֹלְיוּם מִתַּמְּרוֹת וְנִתָּקוֹת מִן הַגְּרָף: בּוּמִים. מִתְקָרְבִים, מִתְחַזְּקִים.

אֲנִי מִזְדַּקֵּף, מוֹשֵׁךְ אֶת הַמִּכְנָסַיִם וּמוֹרִיד אֶת הַמַּיִם. מְפַלֵּחַ אֶת הַנִּמְנוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי הֶחָשׁוּךְ אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה. סִבּוּב מַפְתֵּחַ, יָדִית. אוֹר הַבֹּקֶר מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה.

מִצְמוּץ עֵינַיִם אֶל רֶכֶס הֶהָרִים – פִּטְרִיּוֹת עָשָׁן. שְׁתַּיִם. שָׁלוֹשׁ. מַקִּיף אֶת קִיר הַמְּבוֹאָה לְהַשְׁקִיף מַעֲרָבָה לְבֵית שֶׁמֶשׁ – פִּטְרִיָּה נוֹסֶפֶת. שִׁיט, שִׁיט. עַכְשָׁו מַגִּיעַ הַנֶּפֶץ וְאִתּוֹ הַהֶדֶף הַזֶּה בַּבֶּטֶן.

אֵיפֹה הָאַזְעָקוֹת? יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ? אֵיפֹה כֻּלָּם?

עֲנֵנוּ קָצָר מִלְּהוֹשִׁיעַ עֲנֵנוּ

רְצוּעַת הַחוֹף כְּחֻלָּה אֲפֹרָה וְשׁוֹתֶקֶת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר. הַשָּׁמַיִם מִתְפּוֹרְרִים לְעַנְנֵי פִּטְרִיּוֹת עַל הָאָרֶץ.

אֵין.

הַפְּגָזִים נוֹחֲתִים עַל מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים.

מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים פִּטְרִיּוֹת תַּרְדֶּמֶת, קֶצֶף חֲלוֹמוֹת נִשְׁפַּךְ אֶל הַמִּרְצָפוֹת כְּאֶשֶׁד קֶרַח יָבֵשׁ.

יְשֵׁנֵי הִירוֹשִׁימָה נָגֹזּוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם, רְשִׁימוֹ חֲלוֹמָם זוֹחֵל עַכְשָׁו, מְכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְגַם הִנֵּה מִתְחַנֵּן מוּלִי.

אֵין אוֹנִים. אֵין עֲתִידִים.

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עָתִיד.

הֶעָבָר נִתַּק מֵעֵבֶר נְהַר הָעֲנָנִים.

עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אֵין אֱלֹהִים עֲנֵנוּ

אֵין תְּנוּעָה מִלְּבַד צִיר הַצַּוָּאר לְנִיעַ הַמַּבָּט, סְרִיקַת הָעַיִן אֶת רִכְסֵי הָאֵין מָה לִרְאוֹת.

תֹּרֶן הָרֹאשׁ סָב עַל צִירוֹ, נִמְתַּח כְּנָחָשׁ בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר. תַּחַת הַכְּתֵפַיִם מִבֵּין הַשְּׁכָמוֹת שְׁרִיר נִתַּק מִשְּׁרִיר, גִּידִים נִפְרָמִים בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף, גְּדָמִים פְּרוּדִים קְטוּמִים, קוֹמַת אָדָם נִתֶּקֶת מִגַּבְּךָ וְגַם הִנֵּה נִצָּבָה.

עֲנֵנוּ אֵינֶנּוּ עֲנֵנוּ

הוּא מֵאֲחוֹרֶיךָ עַכְשָׁו, נְשִׁיפָתוֹ עַל עָרְפְּךָ.

“אַל תִּסְתּוֹבֵב. אֵין טַעַם, אֵין לְאָן. זֶה לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לְמִפְגָּשׁ. לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהִפָּרֵד”.

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ רוֹטְטוֹת בְּדַבְּרוֹ, מְגָרְדוֹת בְּמוֹרַד הַגַּב עַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

“אֲנִי בּוֹגֵד בְּךָ עַכְשָׁו, כְּבֶגֶד שֶׁנִּפְרַם, נוֹטֵשׁ אוֹתְךָ בְּרֶגַע הַמְּתִיחָה. בָּגַדְתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ בְּרִקְמָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת. מָתַחְתִּי עֲבוּרְךָ מְסִלּוֹת, כָּרַזְתִּי אֶת שְׁמוֹת הַתַּחֲנוֹת וּמֶשֶׁךְ הַנְּסִיעָה וּמָתַי נַגִּיעַ. אָז הִנֵּה, לִשְׁאֵרִיּוֹת הָאֵמוּן הַמֻּחְלָט שֶׁנָּתַתָּ בִּי קַבֵּל שִׁמּוּשׁ אַחֲרוֹן: מְחַק אוֹתָן עַכְשָׁו”.

לצפייה ביצירה

איך יוצרים אמנות כשהמציאות מסרבת להיות עוגן מוכר – כשהנוף מהחלון נעשה רחוק ומוזר והזולת האהוב נעשה לאיום? איזו הזרה יכולה האמנות להציע למבט המשתאה מול מחזה אבסורד כלל עולמי, שמנוהל בקווי גרפים וסרטי סימון?
כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות. אבל מה קורה כשהתותחים שותקים והמוזות משרטטות במהדורת החדשות בערב את קווי המתאר למציאות של מחר?
בתערוכה המקוונת שלפניכם הוזמנו אמני קהילת ‘פרדס’ – סטודנטים לאמנות ובוגרי התכנית – לדווח את פליאתם מהזמן המשונה הזה, מההווה המרצד של מגיפת הקורונה.
מהעבודות שנאספו עולה המאמץ להקדיש מבט משתהה לדימויים המתחלפים, למשמע מחדש את המציאות הנחווית ולאתר בתוך רגע ההווה גרעין טמון של סדר זמן ארכאי: למצוא בו את ההיזכרות, הגעגוע והתעופה.
כך, בציוריה של שקד סגל הופכים הרחוב היפואי הנטוש והחגיגיות הרצינית של אולפן החדשות להתרחשויות פנטסטיות, מופע זיקוקים מערוץ של תרבות זרה. גם בצילום של סיגלית פריד – ‘עסק ביש’ נוכחותו של הדיוקן המתפרץ מתוך כרזת פרסום ברחוב הנטוש כסבך יער פראי.
טקסי השגרה המוכרת נטענים ברבדי משמעות חדשים. בוידאו ‘שולחן שבת’ של רני בן-ארי נותר השולחן הערוך לאורחים – נטוש ונרקב. היעדר הקרבה האנושית מוחלף בנוכחותם המצטברת של זבובים ובתהליכים הטבעיים של ריקבון והתכלות.
הנוף הפתוח והמזמין של חוף הים ברישומה של חן אלישע, נחרץ ומסומן בידי החוק בסרט הסימון הקוטע את המרחב. על החלון אל הנוף בצילומו של אלקנה לוי מופיע נגיף הקורונה בייצוגו הגרפי כמעין קמיע-תכשיט מבשר רעות.
צמצום המרחב אל הנוכחות הגופנית מייחל לפריצתו ברישום הדחוס של חן אברישמי “ד’ אמות”- ההגדרה ההלכתית למינימום נוכחותו של גוף במרחב והיחסים החדשים בין אדם לחיה. גלית ירושלמי יוצרת דימויים ארכאיים לרגע ההווה, זיכרונות של העכשווי.
טקסיות הלקוחה מן הפרוצדורה הרפואית מעוררת בטליה פרי אסוציאציות לטקס עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והסטריליזציה הרפואית נחווית כטקס כפרה והיטהרות.