משורר

צור ארליך

אודות
צור ארליך הוא עורך המשנה של כתב העת ‘השילוח’, ועוסק בשירה כמחבר, כמתרגם וכמנחיל. טור שירת-העיתון השבועי שלו מופיע החל משנת 1998 ב’מקור ראשון’. ‘אל דביר החשכה’, תרגומו למבחר מקיף מ’לזכר אה”ה’ מאת אלפרד טניסון, הופיע לאחרונה בהוצאת כתב. ספר תרגומיו לשירים מאת רודיארד קיפלינג מצוי בהכנה. בעל פינת פרשנות השירה בפייסבוק ‘כפית אלתרמן ביום’.
קרדיט צילום: מעיין סבאג.
שירה

הארץ המטווחת

צור ארליך

תְּחִילָה הָיְתָה הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
וּכְשֶׁהַהַבְטָחָה הַזּוֹ קֻיְּמָה
הָפְכוּ אוֹתָהּ לָאָרֶץ הַמְּאֻבְטַחַת
בְּמַגְנוֹמֶטֶר, פְּקָק, מַחְסוֹם, חוֹמָה.

 

וְהִיא הָיְתָה צְרוּרָה וּמְאֻבְטַחַת
וְשׁוּב וָשׁוּב פָּתְחוּ לָהּ אֶת הַתִּיק.
אַךְ כְּשֶׁבּוֹנִים חוֹמוֹת – אֶפְשָׁר מִתַּחַת
וְגַם מֵעָל לְהִתְחַכֵּם בִּטְרִיק.

 

כִּי כְּשֶׁחוֹמָה עַל כָּל תְּחוּמְךָ נִמְתַּחַת
וְהַתַּרְנְגוֹלוֹת תְּחוּמוֹת בְּלוּל,
הָאַבְטָחָה שָׁוָה לַמְּאַבְטַחַת
וְהַשּׁוּעָל מַתְלִיל אֶת הַמַּסְלוּל.

 

עַכְשָׁיו הִיא כְּבָר הָאָרֶץ הַמְּטֻוַּחַת.
עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשָׂרָה הַטּוֹב מֻנָּח.
מִי שֶׁחוֹתֵךְ אוֹתָהּ, שֶׁמִּטּוּבָהּ חַת,
חוֹטֵף אֶת זֶה עַכְשָׁיו בִּמְאֻנָּךְ.

 

מִקַּו חֲדֵרָה וְצָפוֹן – קַטְיוּשׁוֹת.
מִסּוֹף שְׂדֵרוֹת עַד סַף אַשְׁדּוֹד – גָּרָאד.
וּפֹה מִבְצָע מֻצְלָח, וּקְצָת דִּיּוּן שָׁם,
אַךְ בַּדָּרוֹם, כָּל יוֹם, בָּרָד יָרַד.

 

בָּרָד יָרַד. וְאֵשׁ-קָלוֹן. וְרוּחַ
צְפוֹן-מַעֲרַב-דְּרוֹמִית מֵהַחֲזִית.
בָּרָד טָרַד. אָדָם חָרַד. אֵרוּעַ.
הֲרֵי אָמְרוּ הַכֹּל בַּתַּחֲזִית.

 

הַחַזָּאִים אָמְרוּ. אָמְרוּ. אָז מָה אִם
אָמְרוּ? זֶה הַפְחָדוֹת. מָה, שֶׁנִּפְחַד?
אָטַמְנוּ בְּחוֹמוֹת אֶת הָאָזְנַיִם
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתָנוּ אַף אֶחָד.

 

בָּרַחְנוּ / הִתְנַתַּקְנוּ / נְסוּגוֹנוּ.
עַכְשָׁיו דָּבָר אֵינוֹ מוֹעִיל פָּחוֹת
מִמֶּמְשָׁלָה עַל כֵּס שֶׁל מָהָגוֹנִי
אוֹ מְאַבְטֵחַ עַל כִּסֵּא שְׂמָחוֹת.

 

חֲבֹק אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ, מְאַבְטֵחַ!
כְּשֶׁהַפָּגָז יִפֹּל, לְמִי תִּקְרָא?
אַתָּה שָׁקוּל לְדֶלֶת וּמַפְתֵּחַ
שֶׁל בַּיִת שֶׁפְּתוּחָה לוֹ הַתִּקְרָה.

 

הַכְנֵס אֶל הַכִּיסִים אֶת שְׁתֵּי יָדֶיךָ
עָמֹק עָמֹק. הַקֶּטַע כְּבָר מֻצָּה.
כִּי מָה אַתָּה שָׁוֶה עַכְשָׁו? קָדַחַת.
וּמָה עוֹשִׂים? יַבְּשׁוּ אֶת הַבִּצָּה.

 

 

 

כ”ח באדר א’ תשס”ח, 5.3.2008

שירה

והנה חלום

צור ארליך

וּכְשֶׁהֵקִיץ רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
מִן הַתַּרְדֵמָה הַגְּדוֹלָה
וּפָקַח בַּחֲבָטָה אֶת רִיסָיו,
וְרָאָה אֶת בָּנָיו וְאֶת רוֹפְאָיו וְאֶת סָרִיסָיו,
יָדַע כִּי הוּא בְּבֵית הַחוֹלִים
וְלֹא בְּהֵיכָלוֹ,
וַיֹּאמַר: הָיִיתִי בַּחוֹלְמִים,
וָאִיקַץ וְהִנֵּה חֲלוֹם.

 

וּבְקוֹלוֹ הָיְתָה הָרְוָחָה
אֲבָל לִבּוֹ פָּחַד עוֹד וְרָחַב.
פָּחַד כִּי חֲלוֹם וְאֵין פּוֹתֵר,
רָחַב כִּי רַק חֲלוֹם וְלֹא יוֹתֵר.
וַיֹּאמַר: הוֹצִיאוּ כָּל זוֹנְדָּה מֵעָלַי,
הָסִירוּ מִמֶּנִּי תְּרוּפוֹת וְסַמִּים,
וּתְנוּ לִי אֶת מִקְטָרְנִי וְאֶת נְעָלַי,
וַאֲסַפֵּר חֲלוֹם עַל שְׁנָתַיִם יָמִים.

 

עַל שְׁנָתַיִם סִפֵּר הַמַּחְלִים,
עַל שְׁתֵּי כְּבָשִׂים רָעוֹת בָּשָׂר,
שֶׁאָכְלוּ אֶת הַיָּפוֹת בָּרְחֵלִים,
כִּבְשָׂה אַחַר כִּבְשָׂה.
סִפֵּר אֶת חֲלוֹם בְּנוֹת הַצֹּאן
תּוֹךְ שֶׁהוּא רָץ, וְסָרִיסָיו-מֵרָצוֹן
אָצִים אַחֲרָיו, בַּמִּסְדְרוֹן, בַּמַּעֲלִית,
לִשְׁמֹעַ חֲלוֹם הַשַּׁלִּיט.

 

– בַּחֲלוֹמִי, וְאֵינִי שַׁלִּיט עוֹד בָּרוּחַ,
וַאֲנִי שַׁלִּיט בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יָרוּהָ,
וְהָרוּחַ שַׁלֶּטֶת בִּי וְהִיא רוּחַ רָעָה
כִּי בָּאוּ שְׁתֵּי שְׁנוֹת הָרָעָב.
וּפִי שֶׁאֵינֶנּוּ נִשְׁמָע לִי קוֹרְאֵנִי כּוֹבֵשׁ,
וְרַגְלַי שֶׁאֵינָן נִשְׁמָעוֹת לִי רָצוֹת לְהָרַע,
וְנִשְׁכַּחַת, כְּבֵדָה, יְמִינִי. וְחִכִּי יָבֵשׁ.
וְרוּחִי הַצּוֹעֶקֶת עֲצֹר נִשְׁבְּרָה.

 

וַאֲנִי כְּשָׁבוּי בְּיַד רוּחַ, אֲנִי כְּנִכְפֶּה,
וּפִי מְדַבֵּר וְאֵינֶנִּי דּוֹבֵר בּוֹ, בַּפֶּה,
וּפִי מְצַוֶּה וְזוֹמֵם, זָמֹם וְרָקֹחַ,
וְכֹחִי אֵין עִמִּי, אַךְ מַרְאִי כְּרַב כֹּחַ.
וְהִנֵּה עַל הָאָרֶץ עוֹלִים חַיָּלַי בְּשָׁחוֹר
וַאֲנִי הַפּוֹקֵד, וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אָסָם,
וַאֲנִי הַפּוֹקֵד לְשַׁחֵת אוֹתָהּ, בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר.
וְעָשָׁן וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת קַסָּאם.

 

וָאֶזְעַק. וָאִיקַץ. וַתִּפָּעֶם רוּחִי.
זֶהוּ זֶה, חֲבֵרִים. מוּכָנִים? עֲרוּכִים?
מִי – הֵרִיעַ, וְקוֹלוֹ דְּרוֹר –
בְּעַד חִסּוּל הַטֶּרוֹר?
קָדִימָה – טָפַח עַל מִכְסֵה מָנוֹעַ –
לְהַתְחִיל לַעֲבֹד:
רוּצוּ, אַתֶּם, זְקֵנִים וָנֹעַר,
רוּצוּ, תִּתְפְּסוּ אֶת הַגְּבָעוֹת.

 

 

י”א בטבת תשס”ו, 11.1.2006

 

שירה

על מה חרב הבית

צור ארליך

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲווֹנוֹ שֶׁל הַמַּחְרִיב.
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל חַטָּאתוֹ שֶׁל הַמַּקְרִיב.

 

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל עֲבוֹדָה זָרָה
וְגִלּוּי רְאָיוֹת
וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

 

עַל עֲבוֹדָה זָרָה
לְבַעַל הַשְּׂרָרָה,
לְעַשְׁתְּרוֹת הַתְּהִלָּה,
לְכֹהֲנֵי הַמְּחִילָה,
לַאֲשֵׁרוֹת הַבְּרִיחָה,
לְתוֹעֲבַת הָאַבְטָחָה.

 

עַל גִּלּוּי רְאָיוֹת
נֶגֶד הַמַּחְרִיב.

 

עַל שְׁפִיכוּת דָּמָיו
שֶׁל הַמֻּחְרָב.
שֶׁעָמַד בַּקַּו,
שֶׁעָמַד מֻקָּף
מֵאָחוֹר וּמוּל –
וְהִנֵּה הַגְּמוּל.

 

עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
עַל שִׂנְאַת חִנָּם.

 

שִׂנְאַת חִנָּם
בְּקֶרֶב הַמַּקְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם
בְּחֶרֶב הַמַּחְרִיב.
שִׂנְאַת חִנָּם אֲשֶׁר נִשְׁפֶּכֶת
מִמַּאַמְרֵי הַמַּעֲרֶכֶת,
מִמִּרְקָקוֹת וְטוֹקְבֶּקִים,
מִן הַמַּכִּים אֶל הַמֻּכִּים.

 

אֲבָל בֶּאֱמֶת,
עַל מָה וְלָמָּה הַחֻרְבָּן הַזֶּה?
לֹא עַל כָּךְ
וְלֹא עַל כָּכָה.
פָּשׁוּט
כִּי כָּכָה.

 

 

 

ה’ באב תשס”ה, 10.8.2005

 

שירה

אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר/ רודיארד קיפלינג

צור ארליך

בְּעָבְרִי בֵּין קוֹרוֹת כּוּרֶיהָ
שֶׁל נִשְׁמַת הַדּוֹרוֹת בַּיָּחִיד,
אֲנִי כָּרָאוּי כּוֹרֵעַ
לְאֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד.
אֲנִי בְּיִרְאָה צוֹפֶה-בָם,
מוֹקִיר אֶת קוּמָם וְנָפְלָם,
אַךְ אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יַאֲרִיכוּ יָמִים מִכֻּלָּם.

 

עוֹד כְּשֶׁגַּרְנוּ עַל עֵץ הֵם לִוּוּנוּ
וְלִמְּדוּ אִישׁ וָאִישׁ נִבְעָר,
שֶׁהַמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּנוּ
וְהָאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר.
אַךְ רָאִינוּ שֶׁהֵם רְפֵי רוּחַ,
קְהֵי חָזוֹן וּמֹחָם חָלָל
וְאָמַרְנוּ לָהֶם – לַמְּדוּ גּוֹרִילוֹת;
הָאָדָם יְטַפֵּס אֶל עָל.

 

עָלִינוּ, אָכֵן, לַגֹּבַהּ
בְּעוֹד אֵלֶּה בְּקֶצֶב אָחִיד
הִשְׂתָרְכוּ בְּלִי כַּנְפֵי הָרוּחַ
שֶׁל אֵלֵי כִּכַּר הַיָּרִיד,
אַךְ תָּמִיד הֵם הִדְבִּיקוּ אוֹתָנוּ
וְקִבְּלָה הַקִּדְמָה בְּשׂוֹרוֹת
עַל אֻמָּה שֶׁנָּמוֹגָה מִקֶּרַח
אוֹ עַל כְּבוֹת בָּעִיר רוֹמָא אוֹרוֹת.

 

כָּל תִּקְוָה שֶׁהִנְעִימָה לָנוּ
הֵם הָיוּ מַפְרִיכִים לְאַל:
הַלְּבָנָה לֹא גְּבִינָה הוֹלַנְדִּית,
הִיא אֵינֶנָּה גְּבִינָה בִּכְלָל.
אֵין גַּלְגַּלִּים לַסַּבְתָּא,
עֲשָׂבִים לֹא צוֹמְחִים עַל כַּף –
וְעַל כֵּן לְאֵלֵי הַיָּרִיד סָגַדְנוּ,
שֶׁכָּל פֶּלֶא בְּפִיהֶם תֻּקַּף.

 

בַּעֲלוֹת הָעִדָּן הַקַּמְבְּרִי
הֵם הִבְטִיחוּ שָׁלוֹם נִצְחִי:
אִם נִמְסֹר לָהֶם אֶת נִשְׁקֵנוּ
הַשְּׂנָאוֹת יִמָּחוּ כִּסְחִי.
מָסַרְנוּ – וְהֵם מְסָרוּנוּ:
לְאוֹיְבֵינוּ הָיִינוּ מִמְכָּר.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
“דִּבְקוּ בַּשָּׂטָן הַמֻּכָּר”.

 

בְּבוֹא הָעִדָּן הַפֶמִינִי
הֻבְטְחָה רְאִיַּת הָאוֹר
(תְּחִלָּתָהּ אַהֲבַת רֵעֵנוּ
וְסוֹפָהּ אַהֲבַת רַעְיָתוֹ).
עַד נָשֵׁינוּ חָדְלוּ מִלֶּדֶת
וּגְבָרִים חָדְלוּ פְּנוֹת אֶל יָהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
“סוֹף גַּנָּב לִתְלִיָּה”.

 

בְּתוֹר הַזָּהָב הַקַּרְבּוֹנִי
הֻבְטַח לָנוּ שֶׁפַע לַכֹּל
אִם נִטֹּל מִכִּיסוֹ שֶׁל פִּיטֶר
וּנְחַלֵּק מָמוֹנוֹ לְכָל פּוֹל;
תֵּבֵל הִתְמַלְּאָה בְּכֶסֶף
אַךְ לֹא בִּתְמוּרָה לְכַסְפָּהּ.
שִׁנְּנוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר:
“רַק עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע”.

 

אָז אֵלֵי הַיָּרִיד שָׁפָלוּ
עִם צְבָאָם, חֶבֶר מִתְחַנְחֵן
שֶׁל קוֹסְמִים, וְהָעָם נָפַל לוֹ
אֲסִימוֹן – שֶׁאוּלַי אָכֵן
לֹא הַכֹּל כָּאן הוּא זֹהַר וְזֹהַב,
וְשָׁלוֹשׁ פְּלוּס שָׁלוֹשׁ הֵם רַק שֵׁשׁ.
וְהִדְּסוּ אָז אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
לְהַסְבִּיר שׁוּב שֶׁזֶּה מָה שֶׁיֵּשׁ.

 

כְּמוֹ בְּעֵת הִבָּרְאֵנוּ אֶל תְּכֵלֶת,
כְּמוֹ בְּעֵת עַרְפִלֵּי עָתִיד,
כָּךְ נָכוֹן גַּם מֵאָז הֵחֵלָּה
הַקִּדְמָה הַחֶבְרָתִית:
אֶל קִיאוֹ יָשׁוּב הַכֶּלֶב;
אֶל הַפֶּרֶשׁ תַּחְזֹר חֲזִירָה;
אֶצְבָּעוֹ הַכְּווּיָה הַטֶּמְבֶּל
יִדְחֹף שׁוּב לְאֵשׁ הַכִּירָה;

 

וּכְשֶׁהַקִּדְמָה תַּשְׁלִים פֹּה
עוֹלָם חָדָשׁ אַמִּיץ
שֶׁאֵין בּוֹ עוֹנְשִׁין, וּמְקַבְּלִים בּוֹ
שָׂכָר עַל כָּךְ שֶׁנּוֹשְׁמִים –
כְּפִי שֶׁמַּיִם אָכֵן יַרְטִיבוּ,
כְּפִי שֶׁאֵשׁ בֶּאֱמֶת תִּבְעַר,
אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֵּפֶר
יָשׁוּבוּ טוֹבְחֵי טִבְחָה!

 

 

הערת המתרגם:
רודיארד קיפלינג חיבר שיר זה ב-1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה נפל בנו, ואולי רלבנטי מכך: סמוך לאחר המהפכה הסובייטית. הוא מבקש לתת בו עומק היסטורי, ואפילו פרה-היסטורי, מיתי וכמעט נצחי, למאבק בין כוחות המהפכה, הקידמה וההנדסה החברתית לבין הנטייה השמרנית להישען על חוכמת הדורות הקודמים. את הראשונים, הנוצצים והאופטימיים, מייצגים “אלי כיכר היריד”; במקור “אלי כיכר השוק”, אך הביטוי שוק, market, עלול להטעותנו לחשוב שהכוונה לכלכלת השוק ולא לכלכלה המתוכננת. את הדבקות האפורה בלקחים שלימדונו הקדמונים, מנגד, מבטאים “אלי מחברות בית הספר”, או במקור “אלי פנקסי ההעתקה”: בבתי הספר באנגליה הוויקטוריאנית נהגו לשנן בכתיבה מימרות חוכמה כגון אלו המשובצות כאן.

שירה

פול איתי לפוליטי

צור ארליך

פּוֹל אִתִּי
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִתְאַבֵּק, נִדַּבֵּק, נִתְפַדְבֵּק, נַגְלִיד,
נִתְחַבֵּק, נִתְרַפֵּק, נוֹלִיד.
אֲנִי אֵלֵד וְאַתָּה תּוֹלִידִי,
שְׁנֵי מִינֵי בְּנֵי אָדָם אָנוּ, רַב הַמַּפְרִיד.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי,
עֲזֹב תַּרְבּוּת וְשָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת
כִּי בַּשָּׂפָה אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶת הַתֶּפֶר:
כִּי כְּפִי שֶׁאַתָּה מְצַיֵּר אֶת עַצְמְךָ,
בַּטֶלֶוִיזְיָה, בָּבָּאנֶר, בַּסֵּפֶר,
בַּסֶּלֶף שֶׁבּוֹ אָנוּ נִזּוֹנִים,
אַתָּה חַי בּגֻמְחָה
שֶׁל נֶתֶק נַרְקוֹטִי
בְּחֶבְרָה שֶׁהִיא בֵּית זוֹנִים.
קָרָאתִי אוֹתְךָ. אַתָּה מִתְחַזֶּה
לְמִי שֶׁנִּפְקַר שֶׁנִּזְכַּר שֶׁנִּכָּר
רַק בַּכּוֹס
בַּכִּיס
וּבַהוּא-הַזֶּה –
וְאִם כָּכָה מוּטָב שֶׁנֵּלֵךְ לָעִקָּר,
נָרִיב עַל הַכֵּס
נִפּוֹל עַל הַכֶּסֶת
נֵלֵךְ עַל קִרְקָס
נָרוּץ עַל הַכְּנֶסֶת.
אֲנִי סָאחי אַתָּה עַל אַמְפֵטָמִין,
אֲנִי מוֹנוֹגֵמִי אַתָּה מֶגָהמִין;
כָּךְ עַל פִּי הַסְּפָרִים שֶׁלְּךָ; אֵין זֶה אָמִין
אֲבָל אִם כְּבָר
נֵלֵךְ עַל הַשְּׂמֹאל וְיָמִין.
סַבָּא-רָבָא שֶׁלְּךָ בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת הִתְפַּלְפֵּל

סַבָּא דָּפַק מַכּוֹת עִם פְּלוּגוֹת הַפּוֹעֵל
אַבָּא פָּזַל פֹּה וָשָׁם מֵהַצַּד
וְאַתָּה כְּבָר קָדִימָה, אֲחוֹרָה, כָּל צַד,
מְלַקֵּט וְצָד –
שָׁפוּךְ מֵאַשְׁמָה, שָׁפוּךְ מֵאוֹנִים,
כָּל יַחַס אִישִׁי פּוֹטֶנְצְיָאל יַחַס מִין.
לְפָחוֹת קְצָת.
לֹא, אַתָּה לֹא בֶּאֱמֶת כָּזֶה,
אֲבָל אַתָּה מִתְחַזֶּה.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִפּוֹל בְּסוּפָה
אֲבָל נְּדַבֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂפָה.
נְשַׂחֵק בְּשׁוֹלֵט וְשַׁלִּיט
נְשַׂחֵק בְּפוֹלֵט וּפָלִיט
נְשַׂחֵק מְגָרֵשׁ מְגֹרָשׁ
נְשַׂחֵק מְרוֹשֵׁש וְרָשׁ.
לְפָחוֹת בְּאוֹתוֹ מִגְרָשׁ.
נִתְאַבֵּק נִתְחַבֵּק מִין אֶל מִין
פָּנִים אֶל פָּנִים.

תגובות פייסבוק